בש"פ 6906/09 אסי אלמקאייס נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת מזרחי) מיום 23.6.09 בתיק ב"ש 8810/09, בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר ולא אושר לו לצאת לעבודה במסגרת תנאי מעצר הבית שהושתו עליו.

עובדות והליכים

ב.

ביום 9.9.08 נעצר העורר עם עוד שמונה (להלן הנאשמים ), לאחר שהתקבל מידע מה- F.B.I

האמריקאי בדבר מעורבותם בהונאת קשישים בארצות הברית. בעקבות החלטות מעצר על-ידי בית משפט השלום, נדון הנושא בערר בבית המשפט המחוזי,

וביום 21.11.08 הורה בית המשפט (השופט דרורי) על שחרור העורר לחלופת מעצר, ודבר זה אושר בהחלטת השופט לוי בבש"פ 9850/08 מיום 25.11.08, תוך העלאת ההפקדות, כפי שיפורט להלן. כעבור יומיים, ביום 23.11.08, הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט המחוזי להסגרת הנאשמים, ביניהם העורר, לארצות הברית בגין מעורבותם במעשי ההונאה. על פי הנטען, ביום 23.9.08 הוגשו נגד הנאשמים בארצות הברית כתבי אישום בהם יוחסו להם עבירות של קשירת קשר להונאה, וביצוע הונאה באמצעים אלקטרוניים; עם הגשת כתבי האישום הורה בית המשפט במדינת ניו יורק על מעצרם. בבקשת ההסגרה נטען, כי הנאשמים הקימו רשת עבריינית מתוחכמת שפעלה מישראל במטרה להונות קשישים תושבי ארצות הברית; הנאשמים התקשרו כנטען לקשישים והודיעו להם כי זכו בהגרלת לוטו, אולם הוסבר להם כי התנאי לקבלת הכסף הוא תשלום מס. על סמך הנאמר להם העבירו הקשישים את הסכום אותו נדרשו לשלם. הנאשמים, כך נטען, שילשלו לכיסם סכומי כסף בסך של כשני מיליון דולר, אותם גבו במרמה מהקשישים. נגד העורר נטען, כי היה ממנהלי רשת ההונאה ומנהיגיה (הובחן בין מנהיגים ומנהלים, מנהלים גרידא, ו"חיילים"). בבקשה הוצגו ראיות רבות נגד העורר, וביניהן מסמכים הקושרים אותו למעשה המרמה; דו"חות פעולה של המשטרה; ועדותה של אחת מהנאשמות, ממנה עולה כי העורר היה גורם דומיננטי במעשי ההונאה.

ג.

עם הגשת בקשת ההסגרה הוגשה בקשה למעצר חלק מהנאשמים, ושחרור לחלופה של האחרים, בהתאם לסעיף 5 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954. במקביל הוגש ערר המשיב לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את העורר ושניים נוספים למעצר בית. בערר נטען, כי השלושה היו מראשי החבורה וממנהליה, וכי נוכח חומרת העבירות המיוחסות להם והכסף הרב שברשותם יש חשש ממשי להימלטותם. עוד נטען, כי שירות המבחן לא בא בהמלצה לשחרר את העורר, נוכח התרשמותו כי אינו נוטל אחריות למעשיו ושאין ליתן בו אמון. ביום 25.11.08 דחה כאמור בית משפט זה (השופט לוי) את הערר, אולם החמיר את תנאי השחרור בהעלאת סכום ההפקדה. נקבע, כי חרף האמור בתסקיר ועל אף חומרת העבירות, ניתן למנוע את בריחתם באמצעות חלופת מעצר בתנאים מחמירים. ביום 26.11.08 קבע בית המשפט המחוזי (השופטת מזרחי) כי העורר ישהה במעצר בית מלא ובאיזוק אלקטרוני. כלפי החלטה זו הוגשה בקשה לעיון מחדש, כדי לאפשר לעורר (ולשניים נוספים) לצאת לעבודה. ביום 23.6.09 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בנימוק כי מסוכנותם של המבקשים גבוהה יותר מזו של האחרים, בשל מעמדם ברשת ההונאה. עוד נאמר, כי לשלושה יכולות תחכום, וברשותם האמצעים לבריחה. לפיכך, כך נקבע, לא ניתן להקל על תנאי שחרורם ולאפשר להם לצאת לעבודה. מכאן הערר הנוכחי.

ד.

בערר נטען, כי אין בחומר הראיות כדי לייחס לעורר מעורבות גדולה יותר משל האחרים, וכי אין במידת מעורבותו כדי להעיד על מסוכנות גבוהה מזו של שאר הנאשמים בפרשה, ואין מקום להפלות בין המעורבים. נאמר, כי העורר, השרוי זה שישה חודשים במעצר בית, לא הפר את התנאים, ואין מקום לחשש כי יפר אותם בעתיד, אף בשל מצבו המשפחתי (היותו אב לתינוקת).

ה.

עו"ד יצחקי טען לעורר בדיון, כי המדובר בערר פשוט: יש קבוצת נאשמים שמתבקשת הסגרתה; בתוכה "קבוצת מנהלים" וקבוצה של "חיילים". העורר בין ה"מנהלים", אך לשיטתו מהפחות בכירים מהם. כולם שוחררו לחלופת מעצר, והנאשם ליאור אורגד קיבל אישור עבודה; השופט לוי בהחלטתו לא הבחין בין הנאשמים; אך לעורר לא ניתן לצאת לעבודה, הגם שיכול היה להשתייך לקבוצה שבה היה ליאור אורגד. האמירה על גבי נייר שנתפס אצל העורר "יש יש זקן גמור", ששימשה כנגדו, נראית כאמירה לא מוסרית; אך ממילא אם הפרשה כולה תוכח כנכונה הריהי במהותה לא חוקית ולא מוסרית, ובמקרה כזה יוסגרו הנאשמים. העורר הוא הנאשם הנשוי היחיד, וסוגיית הפרנסה לגביו רלבנטית; הדבר האחר שמבחין אותו הוא סכנת בריחה פחותה, בהיותו אב לילדה; נטען, כי הוא יצא במהלך מעצר הבית למקומות רבים כמו לבית המשפט, ולא הופרו תנאי המעצר; יהיו מפקחים גם ביציאה לעבודה; המדובר בצורך בפרנסה; וכשיש ערבויות ומשפחה, הסיכוי לבריחה קטן.

ו.

גב' ורנר-קלינג טענה למדינה, כי האחים מאיו – הנאשמים הראשונים בהיררכיה - עררו לעניין זה עצמו, ועררם נדחה על-ידי המשנה לנשיאה השופט ריבלין; בקשת ההסגרה נדונה בסוף יוני וביולי 2009, החלטת השופטת מזרחי ניתנה בסוף יולי, וממתינים לפסק דינה של השופטת בן אור; בעניין ההסגרה גופה. לפי פסיקה, כך נטען, ככל שהליכי ההסגרה מתקדמים גובר חשש ההימלטות, ויש לתת משקל להתחייבות הבינלאומית של המדינה; עוד צוין, לגבי המשיבים ששוחררו לעבודה, כי המדובר במי שנסיבותיהם שונות; לגבי ליאור אורגד, נטען כי אף שהוא אחד מחמשת המנהלים, שני האחים מאיו והעורר הוגדרו כמנהיגים ומנהלים , ואילו 2 האחרים, ובהם ליאור אורגד, הם מנהלים שאינם מנהיגים; ועוד, התסקיר בעניינו של אורגד היה חיובי יותר, ובעורר התקשה השירות ליתן אמון. נאמר כי ההבחנה בין העורר לאחים מאיו היא מלאכותית; וכי תנאי השחרור כוללים כיום הפקדות גבוהות, ערבים, עיקול על בית הוריו של העורר ואיזוק אלקטרוני. לבסוף נטען, כי במצב של מוטיבציה להימלט, אין מקום לקבל את הערר.

ז.

עיינתי בחומר שבתיק ושהוגש על-ידי הצדדים. העורר אכן הוגדר על-ידי הרשויות האמריקניות כאחד מ"ממנהיגי החבורה ומנהל במשרד", ועל כן ברמה הגבוהה של החשדות והאישומים. נטען לגביו גם כי הוא - יחד עם אחרים – גרפו רווחים גדולים, וכסף רב מתוכם טרם נמצא (כעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי). ההבחנה בין אורגד לבין העורר (ועמו גיא ואלעד מאיו) היא ברמת הבכירות בהיררכיית העבריינות הנטענת, מנהיגות מול ניהול שאינו מנהיגותי – דבר שבית המשפט המחוזי ראה בו מפתח לביסוס עמדתו.

ח.

לאחר העיון הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה. אכן, ככלל עבודה בגדרי הגבלות במקום שהדבר ניתן היא בעיני רצויה, אך סבורני כי מקום שבו מחד גיסא קיימת רמת החששות האופיינית לתיקי הסגרה, ובראשם חשש ההימלטות, ומאידך גיסא תמו הדיונים בהליך ההסגרה עצמו והוא ממתין להכרעה השיפוטית, נוטה הכף שלא לחיוב. הדעת נותנת כי לא ירחק היום ובו תינתן ההכרעה, וכפי שציינה השופטת (כתארה אז) ביניש בבש"פ 4422/03 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) ".... ככל שהליך ההסגרה מתקדם, כך יש לתת משקל רב יותר להתחייבות של מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת". דברים אלה, מעוגנים בשכל הישר, ויפים גם לענייננו.

ט.

איני מקל ראש כטענת צורך כלכלי, אף כי לא ניתן לה ביסוס והיא עומדת בדיסוננס אל מול טענת היעלמם של כספים רבים – בית המשפט המחוזי ציין כי מ-2 מליון דולאר נמצאו בין 1.1 מליון ₪ בלבד, "וניתן להעריך שהמנהיגים יודעים היכן הכסף מצוי ויוכלו להסתייע בו לבריחה." אולם סבורני כי לעת הזאת, נוכח חששות ההימלטות וקרבת ההכרעה – אין מקום לקבל את הערר, ואיני נעתר לו.