בש"פ 10722/06 מדינת ישראל נ. אליהו דהאן

בפניי שני הליכים שהדיון בהם אוחד. האחד הוא בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 והשני הוא ערר שהגיש המשיב על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת א' הלמן) מיום 25.12.2006, אשר דחה את בקשתו לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. על פי הגיונם של דברים, מהלך הדיון בבקשות שאוחדו הוא כי הערר יוכרע תחילה ורק לאחריו ובמידת הצורך תוכרע בקשת ההארכה.

העובדות וההליכים

1.

המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת ומיוחסות לו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (17 עבירות), גניבה בידי מורשה (15 עבירות), הוצאת שיק ללא כיסוי (18 עבירות), מרמה והפרת אמונים (10 עבירות), איסור הלבנת הון (שתי עבירות) ואיסור עשיית פעולה ברכוש אסור. על פי המתואר בכתב האישום, בתקופה שבין שנת 2004 לחודש מארס 2006, עת כיהן המשיב כמנהל משרד ראש הממשלה במחוז הצפון, נהג לפנות לאנשים אותם הכיר על רקע אישי ופוליטי (להלן: המלווים ) ולבקש מהם כספים בסכומים של מאות אלפי שקלים כהלוואה או כהשקעה (להלן: הכספים ). בפני רוב המלווים הציג המשיב מצג שווא לפיו בכוונתו להשקיע את הכספים בעסקאות נדל"ן, תוך שהוא מנצל את מעמדו ואת תפקידו הציבורי על מנת לשכנעם לבטוח בו. המשיב הבטיח כי יחזיר את הכספים בתאריכים נקובים, בתוספת ריבית ובמקרים מסוימים אף בתוספת רווחי העסקאות, זאת למרות שידע כי לא יוכל

לעשות כן. כעירבון הפקיד המשיב בידי המלווים שיקים דחויים מחשבונות הבנק שלו ואף זאת ביודעו שלא יהיה להם כיסוי. בפועל, לא השקיע המשיב את הכספים ואף לא התכוון לעשות זאת, אלא השתמש בהם ללא ידיעת המלווים לצרכיו ולצרכי משפחתו ובחלק מהמקרים השתמש בהם להחזר הלוואות שנטל ממלווים אחרים וכן לכיסוי שיקים דחויים שהפקיד בידיהם. חלק ניכר מן השיקים שהפקיד המשיב בידי המלווים לא נפרע בהעדר כיסוי, ולאחר הגבלת חשבונות הבנק שלו בחודש מארס 2006 אפסו הסיכויים לפירעונם. עוד נטען בכתב האישום כי במהלך התקופה האמורה ביצע המשיב פעולות בכספים במטרה להסוות את מקורם, את מיקומם ואת תנועתם, ובהן רכישת דולרים אצל חלפנים תמורת שקלים וכן ניכיון שיקים אצל חלפנים בתמורה לכסף מזומן. בחלק מהמקרים מסר המשיב לחלפנים שיקים ללא כיסוי ונטל מהם הלוואות מבלי להחזירן. בנוסף, מיוחסת למשיב עבירה של קבלת משכנתא במרמה בשנת 2002 באמצעות עסקה פיקטיבית לרכישת דירתה של אימו. בסך הכל מואשם המשיב כי קיבל במרמה סכום העולה על 12 מליון ש"ח וכי הלבין הון בסכום הקרוב ל-25 מליון ש"ח.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה לצורך הדיון בהארכת המעצר ועל כן התמקד הדיון בשאלת קיומה של עילת מעצר. בהחלטתו מיום 11.4.2006 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' הלמן) על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בקובעו כי מחומר הראיות עולה שלא היה למשיב כל מקור לפירעון חובותיו ועל כן אין לקבל את טענתו כי המעצר פוגע ביכולתו להחזיר את הכספים. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא ידוע היכן הושקעו הכספים הרבים שהגיעו לידי המשיב. בנסיבות אלה ובהינתן כתב האישום החמור התלוי ועומד נגדו העלול להוביל להרשעתו ולשלילת חירותו לפרק זמן ממושך, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לאיין את החשש מפני הימלטותו בערובה כספית סבירה וזאת אף מבלי להביא בחשבון את ניסיונו להסתתר מפני נושיו טרם מעצרו. לבסוף ציין בית המשפט כי ספק אם ניתן ליתן אמון בעורר שיקיים צווים שיפוטיים לאחר שהונה לכאורה את מקורביו וחבריו. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה על ידי בית משפט זה (בש"פ 3253/06, כב' השופטת ע' ארבל), בקובעו כי מסוכנותו של המשיב נלמדת מהיקף העבירות המיוחסות לו, מפרק הזמן הארוך בו בוצעו וכן מן התחכום והשיטתיות שבהן. עוד נקבע כי קיימות במקרה דנן עילות מעצר נוספות ועניינן החשש כי המשיב יימלט מאימת הדין ומנושיו וכן החשש מפני שיבוש מהלכי משפט.

3.

ביום 7.6.2006 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים בשל חולשת הראיות לכאורה נגדו. בהחלטתו מיום 26.6.2006 דחה בית המשפט את הבקשה בציינו כי המלווים הדגישו בהודעותיהם שפעלו על סמך מצגי השווא של המשיב ועל סמך מעמדו הציבורי. הודעות אלה, בצירוף סכומי הכסף העצומים שנתקבלו ממלווים שונים ללא רישום, ללא בטוחות וללא מקור כספי להחזרתם, יש בהן כדי להוות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב באישומים המיוחסים לו. כעבור כחצי שנה הגיש המשיב בקשה נוספת לעיון חוזר נוכח חלוף הזמן ונוכח הכירסום שחל לטענתו בראיות נגדו לאחר שנשמעו כשליש מעדי התביעה. בקשה זו נדחתה אף היא. בהחלטתו מיום 25.12.2006 בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום שיידרש לשיקול של חלוף הזמן נוכח העובדה שהבקשה הוגשה סמוך לפני חלוף תשעת חודשי המעצר ובציינו כי בית משפט זה ממילא יידרש לכך במסגרת בקשה להארכת המעצר. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי העדויות שנשמעו אין בהן כדי לכרסם בראיות לכאורה ומכל מקום בוודאי שאין בהן שינוי דרמטי המצדיק היענות לבקשה לעיון חוזר. מרבית העדים, כך נקבע, חזרו בעדותם על הטענה לפיה הסכמתם להלוות כספים למשיב נסמכה על מצג שהציג ואותו הוא מכחיש. עוד נקבע כי מן העדויות אליהן הפנה המשיב ניתן אומנם ללמוד כי חלק מן העדים לא איבדו את אמונם במשיב והם עדיין סבורים שבכוונתו לפרוע את חובותיו, וכי הוא אינו עושה כן בשל המניעה לכך הנעוצה במעצרו. אולם, כך הוסיף בית המשפט וקבע, המשיב אישר בחקירתו כי אין לו מקור לפירעון ההלוואות, למעט על דרך של נטילת הלוואות נוספות, ואין בפיו הסבר אחר כלשהו כיצד בכוונתו להחזיר את הכספים אם ישוחרר מן המעצר. משכך קבע בית המשפט כי טענת המשיב לפיה בכוונתו להחזיר את הכספים מחזקת את מסוכנותו, שכן היא מעלה חשש שינסה לשוב ולגייס כספים בדרכים דומות לאלו המיוחסות לו בכתב האישום.

הערר (בש"פ 103/07)

4.

בערר מלין המשיב על דחיית בקשתו הנוספת לעיון חוזר והוא מבקש לשחררו לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית כדי שיוכל להחזיר את הכספים בדרכים נורמטיביות ובסיוע משפחתו וחבריו. לטענת המשיב, מן העדויות שנשמעו במשפט עולה כי מרבית העדים כלל לא התלוננו נגדו במשטרה וכי הם מאמינים בו וסבורים שיש לשחררו. המשיב מציין כי העד רחמים יהודה ביקש לשחררו למעצר בית לצורך החזר הלוואותיו, וכן הוא מפנה בהקשר זה לעדויותיהם של דניאל סלע, יואב טובול, ברוך ויצמן וספי ששון. לבסוף טוען המשיב כי הוא אדם נורמטיבי, עברו נקי ולא נשקפת ממנו כל מסוכנות. מנגד טוענת המבקשת כי העובדה שחלק מן המלווים אליהם התייחס העורר לא התלוננו במשטרה אין בה כל חידוש והיא הייתה ידועה זה מכבר ואף צוינה במהלך הדיון בבקשת המעצר, למעט העד דניאל סלע שהוכרז כעד עוין משום שחזר בו במהלך המשפט מן העדות שמסר במשטרה. יתר העדים, כך נטען, העידו בבירור על מצגי השווא של המשיב והוסיפו כי אילו ידעו שהכסף מיועד לכיסוי חובותיו של המשיב לא היו מלווים אותו. המבקשת מדגישה כי עמדתם של עדים כאלה ואחרים שכל מבוקשם כי כספם יוחזר להם ושאינם מודעים להיקף הפרשה, אינה מהווה בכל מקרה מדד לאינטרס הציבורי באשר לצורך בהמשך מעצרו של המשיב והיא טוענת כי קיים חשש שהמשיב ינסה להשיב את הכספים באמצעות מצגי שווא נוספים.

5.

כבית המשפט המחוזי אף אני סבורה שלא עלה בידי המשיב להצביע על כרסום ממשי בחומר הראיות המצדיק עיון מחדש בשאלת מעצרו. אכן, חלק מן המלווים ציינו בעדותם כי לא ביקשו להתלונן נגד המשיב (עדות ברוך ויצמן בעמ' 99 לפרוטוקול; עדות ספי ששון בעמ' 105 לפרוטוקול; עדות דניאל סלע בעמ' 162 לפרוטוקול). כמו כן, העידו חלקם כי לא חשבו שהמשיב רצה לרמותם וכי הם מאמינים לו שישיב להם את כספם אם יעלה הדבר בידו (עדות אבי פניאן, עמ' 79-78 לפרוטוקול; עדות יואב טובול, עמ' 90-89 לפרוטוקול; עדות ברוך ויצמן, עמ' 94 לפרוטוקול; עדות ספי ששון, עמ' 103 לפרוטוקול; עדות שלום חסון, עמ' 119 לפרוטוקול; עדות דניאל סלע, עמ' 162 לפרוטוקול). אולם, דברים אלה אין בהם כדי להצביע על שינוי או כרסום מהותי בראיות התביעה. העובדה שחלק מן המלווים לא הגישו תלונה במשטרה אכן איננה חדשה והדבר עלה כבר במסגרת טענותיו של בא-כוח המשיב בדיון בבקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים (ב"ש 1743/06, דיון מיום 10.4.2006 עמ' 4 לפרוטוקול). עדויות המלווים בדבר האמון שרחשו למשיב ועדות חלקם כי אין להם טענת מרמה כלפי המשיב, אף היא אינה מערערת את מסד הראיות לכאורה שבבסיס פרשת התביעה. מן העדויות שנשמעו עד כה עולה כי המשיב הציג בפני רוב המלווים מצג שווא לפיו הכספים מיועדים להשקעה ועוד עולה מהן כי אלמלא נאמר כך על ידו, לא היו מלווים לו את הכספים (עדות יואב טובול, עמ' 45-42 לפרוטוקול; עדות אבי פניאן, עמ' 78-77 לפרוטוקול; עדות ברוך ויצמן, עמ' 93, 98 לפרוטוקול; עדות רחמים יהודה, עמ' 126, 131 לפרוטוקול; עדות יהודה ויצמן, עמ' 164, 168 לפרוטוקול; עדות שלמה ניזרי, עמ' 179, 184 לפרוטוקול). חלק מן המלווים אף הוסיפו והעידו כי האמון שנתנו במשיב התבסס על מעמדו ועל תפקידו הציבורי (עדות יואב טובול, עמ' 43 לפרוטוקול; עדות יהודה ויצמן, עמ' 168 לפרוטוקול; עדות שלמה ניזרי, עמ' 183 לפרוטוקול). דברים אלה שנשמעו עד כה בפרשת התביעה הינם נדבכים מרכזיים ביותר לביסוס האישומים המיוחסים למשיב ובנסיבות אלה, טענת הכירסום בחומר הראיות אין לה על מה שתסמוך.

הערר בעניין דחיית הבקשה לעיון חוזר נדחה, אפוא.

הבקשה להארכת המעצר (בש"פ 10722/06)

6.

בבקשה להארכת מעצרו של המשיב טוענת המבקשת כי העבירות המיוחסות למשיב, התמשכותן וכן השיטתיות והתחכום המאפיינות אותן מלמדות על מסוכנותו הגבוהה לציבור. המבקשת מוסיפה וטוענת כי קיים חשש ממשי ששחרור המשיב יוביל להימלטותו מאימת הדין נוכח העונש הצפוי לו אם יורשע, חובותיו הכבדים לנושים וכן סכומי העתק שקיבל לכאורה שטרם אותרו העשויים לשמשו לצורך הימלטות. כמו כן טוענת המבקשת כי שחרורו של המשיב עלול להביא לשיבוש מהלכי משפט שכן מרבית המתלוננים הינם חבריו וקרובי משפחתו. אשר לקצב התקדמות המשפט מציינת המבקשת כי עד כה התקיימו שבעה מועדי הוכחות במהלכם נשמעו שישה-עשר עדי תביעה, והיא מדגישה כי מספר מועדי הוכחות בוטלו מסיבות הנוגעות למשיב ולסנגורו. שבעה מועדי דיון נוספים קבועים בתיק, שישה מהם במהלך תקופת ההארכה ומועדים אלה יספיקו, להערכת המבקשת, לסיום פרשת התביעה ולתחילת פרשת ההגנה. לטענת המבקשת התיק מתנהל בקצב סביר בהתחשב בטיב העבירות ובהיקפו של ההליך, ובנסיבות אלה היא עותרת להארכת המעצר על אף התמשכות הדיון.

7.

המעשים המיוחסים למשיב ניתנים אומנם לסיווג כעבירות רכוש אשר לגביהן ניתן בדרך כלל להסתפק בחלופת מעצר ועל אחת כמה וכמה בחלוף תשעה חודשי מעצר. עם זאת, הכירה הפסיקה באפשרות שבנסיבות מסוימות תקום עילת מעצר בגין מסוכנות גם בעבירות מסוג זה. זאת מקום שמדובר בעבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, העלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון הציבור (ראו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998); בש"פ 9989/06 מדינת ישראל נ' מזרחי (לא פורסם, 11.12.06) (להלן: עניין מזרחי )). במקרה שבפנינו מיוחסות למשיב עבירות בהיקף ניכר הן מבחינת סכומי הכסף המעורבים והן מבחינת משך הזמן שבו בוצעו העבירות. לכך יש להוסיף את העובדה שלצורך ביצוע המעשים המיוחסים לו ניצל המשיב לכאורה את מעמדו ואת תפקידו הציבורי. בכל אלה יש משום אינדיקציה לכך שאין מדובר במעידה בודדת אלא בהתנהלות שיטתית ומתוחכמת המהווה סכנה לביטחון הציבור, הזכאי להגנה מפני עבריינות רכוש בעלת מאפיינים כגון אלה. עילת מעצר קיימת במקרה דנן גם בשל החשש הממשי להימלטותו של המשיב מאימת הדין ומאימת נושיו. טענת המשיב כי מעצרו מונע ממנו להשיב את הכספים למלווים הינה סתמית ובלתי משכנעת והוא אינו מסביר כיצד בכוונתו לעשות כן בהיותו נתון במעצר בית. מכל מקום, אם כטענתו הוא אכן מעוניין להחזיר את הכספים שנלקחו אין כל מניעה שיעשה כן תוך הסתייעות בבני משפחתו ובקרוביו בעודו נתון במעצר. ולבסוף, בנסיבות העניין ובייחוד בהתחשב בהיקפו של התיק ובמועדי הדיון הנוספים הקבועים במהלך תקופת ההארכה שנתבקשה, לא מצאתי כי קצב ההתקדמות של המשפט, על אף התארכותו, מצדיק דחיית הבקשה.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, כמבוקש, החל מיום 10.1.2007 או עד למתן פסק הדין בת"פ 1046/06 בבית המשפט המחוזי בנצרת, לפי המוקדם.