בש"פ 3253/06 אליהו דהאן נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת א' הלמן-נוסבוים), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

בין שנת 2001 לאמצע חודש מרץ 2006 כיהן העורר כמנהל משרד ראש הממשלה במחוז הצפון. על פי הנטען בכתב האישום המחזיק 20 אישומים, בין שנת 2004 לחודש מרץ 2006, פנה העורר לאנשים רבים שהכיר ממסגרות אישיות ופוליטיות וביקש מהם סכומי כסף בשיעור של מאות אלפי שקלים כהלוואה או כהשקעה, כשהוא מציג בפני מרביתם מצג לפיו בכוונתו להשקיע את הכספים בעסקאות נדל"ן נושאות רווחים. עוד נטען, כי הבטיח למלווים שיחזיר את הכספים שנתנו לו בתאריכים נקובים, כשהם נושאי ריבית ולעיתים אף רווחים שיניבו העסקאות, וכי כעירבון להלוואות הפקיד העורר בידי המלווים שיקים דחויים מחשבונות הבנק שלו. על פי הנטען, ניצל העורר את מעמדו ואת תפקידו הציבורי על מנת לשכנע את המלווים להפקיד בידיו את כספם. בכתב האישום נטען, כי העורר השתמש בכספים שקיבל מהמלווים בניגוד להרשאה שקיבל מהם, לצרכיו האישיים ולצרכי משפחתו המורחבת, לרבות החזרת הלוואות שנטל. בהגיע מועד פירעון ההלוואות שנטל, לא השיב העורר, כך נטען, את כספי ההלוואות למלווים.

בנוסף נטען, כי מעשי המרמה הניבו לעורר כספים, המהווים "רכוש אסור" כהגדרתו בחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000, פעולות שמטרתן הסוואת מיקום הכספים, מקורם והתנועות שנעשו בהם. כך רכש דולרים אצל חלפנים בסכום כולל העולה על 2.5 מיליון ₪, בו עשה פעולות ברכוש, שחלקן אינו ידוע. כן ניכה שיקים שלו ושל אחרים אצל חלפנים וקיבל תמורתם במזומן. נטען, כי בחלק מן המקרים ביצע העורר גם עבירות מרמה נגד החלפנים, על ידי מסירת שיקים ללא כיסוי וקבלת תמורתם במזומן, או נטילת הלוואות שלא הוחזרו. כתב האישום מפרט גם כיצד ביצע העורר עבירת מרמה מוקדמת עוד בשנת 2002, כאשר קיבל במרמה משכנתא מבנק למשכנתאות באמצעות עסקה פיקטיבית של רכישת דירתה של אמו.

המעשים הנטענים בכתב האישום הביאו לכך שהעורר קיבל במרמה למעלה מ-12 מיליון ₪ בנסיבות מחמירות של ניצול מעמדו הציבורי, והלבין הון בסכום העולה על 10 מיליון ₪. העבירות המיוחסות לעורר בגין מעשים נטענים אלה הינן מרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, הוצאת שיקים ללא כיסוי, מרמה והפרת אמונים והלבנת הון.

2.עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. קיומן של ראיות לכאורה לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, והדיון התמקד בשאלת חלופת המעצר.

בית המשפט המחוזי קבע, על בסיס חומר הראיות, כי לא היה לעורר מקור ממנו יכול היה להניח כי ייפרעו חובותיו, ולפיכך אין לקבל טענתו כי מעצרו פוגע ביכולתו להחזיר החובות וכי לולא המעצר היה דואג להשבת הכספים. בית המשפט ציין, כי לא ניתן לדעת מחומר החקירה היכן הושקעו הכספים שקיבל העורר ואין זה ברור כיצד נוצרו חובותיו העצומים, הקודמים למעשים הנטענים. לפיכך, סבר בית המשפט המחוזי, כי נוכח חומרת האישומים נגד העורר, שאם יסתיימו בהרשעה עלולים להביא להטלת עונש מאסר ממושך עליו, אין ערובה כספית סבירה שיכולה לאיין את סכנת הימלטותו, בעיקר נוכח ניסיונו להסתתר מפני נושים עובר למעצרו. כן נקבע, כי ספק אם ניתן לבטוח במי שהונה את מקורביו וחבריו, כי יקיים צווי בית משפט. לאור האמור הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ובהחלטה זו מבקש העורר את בית משפט זה להתערב.

3.הסנגור טוען כי שגה בית המשפט בקבעו כי מתקיים לגבי העורר חשש הימלטות, שכן לדבריו חשש זה אינו אלא תיאורטי ולו רצה בכך, היתה כבר לעורר שהות מספקת להימלט. עוד הוא מוסיף, כי אין לשלול את חירותו של העורר, היות שערובה כספית יכולה להבטיח את התייצבותו ומציין כי העורר נכון לתנאים מגבילים נוספים: איזוק אלקטרוני, פיקוח צמוד והתייצבות בתחנת המשטרה. כל אלה יש בהם להבטיח, לטענתו, את תכלית המעצר. הסנגור מדגיש כי העורר נעדר עבר פלילי ומתאר אותו כמי שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

4.באת כוח המשיבה מדגישה בטיעונה כי מדובר בעבירות שבוצעו באופן שיטתי משך כשנתיים, תוך תחכום ותעוזה ובסיועם של בני משפחה. לדבריה, על אף שמדובר בעבירות רכוש, הרי שמקרה זה עומד בקריטריונים שנקבעו בהלכת פרנקל (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268). זאת נוכח ריבוי האישומים, הסכומים בהם מדובר שלא אותרו והיעדר משאבים כספיים אצל העורר. היא סבורה כי אין ליתן בעורר אמון שיקיים את תנאי החלופה נוכח התחכום, התעוזה וריבוי המעשים, כמו-גם ניסיונו של העורר להסתתר מאימת הנושים עוד בטרם נעצר. עוד מוסיפה באת כוח המשיבה, כי החלופה המוצעת בבית אמו של העורר אינה אפקטיבית נוכח המעורבות המיוחסת לאמו בביצוע העבירה שבאישום העשרים.

5.דין הערר להידחות.

המעשים המיוחסים לעורר חמורים ביותר, וחמורים הם שבעתיים אם אכן יוברר בסופו של הליך כי לצורך ביצועם ניצל העורר את מעמדו ואת תפקידו כמנהל משרד ראש הממשלה במחוז הצפון. ויחד עם זאת, מדובר בעבירות שביד גסה נסווגן כעבירות רכוש, הגם שנלווה להן פן מובהק של פגיעה בטוהר המידות.

העיקרון המנחה ביחס לשאלת מעצרו עד תום ההליכים של מי שנאשם בביצוע עבירות רכוש הינו כי:

"מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסויימות יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסויימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך המלטות המבצעים מעונש.

מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.

לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לבטחון במשמעותו האמורה" (בש"פ 5431/98 הנ"ל , בעמ' 272. כן ראו: בש"פ 6800/05 מכלוף נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(3) 1759 ; בש"פ 7161/00 מדינת ישראל נ' רחלין , תק-על 2000(3) 2502).

על מסוכנותו של העורר ניתן ללמוד מעובדות כתב האישום בשל היקפן של העבירות המיוחסות לו, השיטתיות בפעולתו, פרק הזמן הממושך במהלכו פעל והתחכום שאפיין את פעולתו. אכן, אין מדובר בעבירת רכוש זניחה. אין מדובר, לפחות על פי הנטען, במעידה בודדת אלא בדרך התנהלות. כל אלה הופכים את העורר למסוכן לבטחון הציבור. אולם גם לו סברתי כי בשלב הנוכחי, משהחלו ההליכים נגד העורר, אין הוא עוד מסוכן לביטחון הציבור, הרי שמתקיימות בעניינו עילות מעצר נוספות. כוונתי הן לחשש מהימלטותו מאימת הדין, הן לחשש משיבוש הליכי משפט. החשש הראשון נראה ברור ומובן – לעורר חובות כבדים לנושים שונים מפניהם ניסה להסתתר עוד לפני שנעצר, הוא בגד על פי הנטען באמונם של אנשים שונים שנתנו בידיו סכומי כסף נכבדים שלא למטרה לשמה ניתנו הכספים, הוא עשוי לשאת אם יורשע בעונש מאסר ממושך וככל הנראה לא ידוע היכן הושקעו הכספים שקיבל כתוצאה מהמעשים המיוחסים לו. כל אלה מבססים יותר מחשש סביר כי לעורר די והותר תמריצים להימלט. בנוסף, מתקיים לטעמי חשש לשיבוש הליכי משפט, שכן על פי הנטען בכתב האישום, העורר השתמש בכספים שקיבל לצרכיו האישיים ולצרכי משפחתו המורחבת (וראו גם: בש"פ 560/06 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.2.06)).

מסוכנות זו אין לטעמי דרך להפיגה לעת עתה על דרך של חלופת מעצר. כפי שציין בית המשפט קמא, ובצדק, קיים קושי ליתן אמון בעורר, כמי שעל פי הנטען הפר את אמונם של רבים שהיו מוכרים לו (וראו: בש"פ 8041/03 שמואל נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(3) 995), כמי שיש אפשרות ממשית שיבחר להימלט מן הארץ או ישבש הליכי משפט. איני רואה איזו ערובה כספית שהעורר יוכל לעמוד בה תפיג את החששות האמורים ואיני רואה איזוהי החלופה הראויה בעניינו כאשר בני משפחתו, על פי הנטען, קיבלו מעמו כספים שהתקבלו בידו על דרך ביצוע עבירות. מסיבה אחרונה זו לא ראיתי גם לקבל תסקיר בעניינו של העורר.

הערר נדחה.