בש"פ 387/11 סוסלן בכשייב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ד' מגד ) שבה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, והוחלט על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים.

1.

נגד העורר ותשעה אחרים הוגש בחודש דצמבר 2010 כתב אישום שבו מיוחסת להם שורה ארוכה של מעשי שוד אלימים וקשירת קשר לביצוע מעשי שוד. העורר מואשם באישום אחד בלבד (אישום 18 לכתב האישום) שבמסגרתו מיוחסות לו שתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שתי עבירות של ניסיון שוד בחבורה וכן עבירה של הובלת נשק. לפי הנטען בכתב האישום, קשר העורר יחד עם שלושה מהנאשמים ואדם נוסף, שמאוחר יותר היה לעד מדינה (להלן: עד המדינה ), קֶשֶר לשדוד את דירתה של קשישה בעיר חיפה. במסגרת הקשר, הוביל העורר את החבורה אל הבניין שבו נמצאת הדירה, והצביע על מיקומה. בהמשך, נתן העורר אקדח שהיה ברשותו לעד המדינה, לשם ביצוע השוד. היות שבדירה נכחו מספר אנשים, החליטה החבורה שלא להמשיך בביצוע השוד. או אז, אמר העורר לחבריו כי יש בקרבת מקום חנות תכשיטים. החבורה תכננה לשדוד את חנות התכשיטים, כך שעד המדינה ונאשם נוסף, שאינו העורר, יבצעו את השוד. לפי הנטען, העורר נכנס ראשון לחנות על-מנת "לבדוק את השטח", ואחריו נכנסו עד המדינה והנאשם הנוסף. תכנית השוד לא יצאה אל הפועל, שכן העורר הבחין כי בחנות מותקנות מצלמות אבטחה רבות, והזהיר את חבריו. מאוחר יותר, ומבלי שביצעו את השוד, החזיר עד המדינה את האקדח לעורר.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הדיון בבקשת המעצר, נסב על שאלת דיות עדותו של עד המדינה לעניין קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר. העורר חלק על קיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע, הנדרשת להרשעתו בנוסף לעדות עד המדינה. המדינה סברה לעומת זאת, כי בשלב זה כלל אין צורך להצביע על ראיה מסייעת. במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' מגד ) כי נדרשת ראייה מסייעת – ולו ברמה לכאורית – לעדות עד מדינה, כבר בשלב הדיון בשאלת המעצר. לאחר שבחן את חומר הראיות בתיק, קבע בית המשפט כי הודעתו של העורר עצמו עולה כדי סיוע לכאורי לגרסת עד המדינה, שכן הוא אישר בהודעתו שהוא נכנס לחנות התכשיטים, שעה שהחבורה שעימה נפגש עובר לאירוע, התכנסה בקרבת מקום והמתינה לו. נמצא, אפוא, כי קיימת תשתית של ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לעורר, וכי זו מקימה נגדו עילת מעצר בעילה של מסוכנות. בעקבות המלצת שירות המבחן, הוחלט ביום 10.1.11 לשחרר את העורר למעצר בית מלא בפיקוח ובאיזוק אלקטרוני, תוך הפקדה כספית וערבויות צד ג'.

3.

מכאן הערר שלפניי, שבגדרו נטען כי אין בנמצא ראיות לכאורה להרשעת העורר במיוחס לו. העורר סומך את ידיו על קביעת בית המשפט כי נדרש סיוע לעדותו של עד המדינה, גם בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אך חולק על האופן שבו יושמה קביעה זאת בנסיבות העניין. לדבריו, הודעתו אינה יכולה להיחשב כראייה מסייעת, שכן היא אינה מסבכת – או למצער, נוטה לסבך – אותו באחריות לביצוע המעשה, ואינה מתייחסת לנקודת מהותית השנויה במחלוקת. נוכחותו של העורר בחנות ועצם העובדה שנפגש עם המעורבים, כך נטען, אינן שנויות במחלוקת, והוא נתן להן הסבר לגיטימי, ועל-כן אין מדובר בראיה העומדת בתנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה ל"סיוע ראייתי". המדינה סבורה כי בהנחה שנדרש סיוע בשלב הדיון בבקשת המעצר, ניתן למצוא כזה בחומר הראיות. העורר טען בגרסתו הראשונה כי הוא וחבריו היו במסעדה, ולא בשום מקום אחר. רק לאחר שעומת עם דבריו אלה, שינה גרסתו וטען שהיה בתוך החנות והציג טבעת למכירה. שקר מהותי זה של העורר, מהווה – לגישת המדינה – סיוע להודעתו של עד המדינה, בוודאי בעוצמה הלכאורית הנדרשת בשלב זה. כמו-כן, מצביעה המדינה על כך שגרסתו של עד המדינה נתמכת לכל אורכה, וכן כי קיימים אי דיוקים נוספים בגרסת העורר ביחס להתרחשות האירועים.

דיון והכרעה

4.

שאלת נחיצות בחינתן של תוספות ראייתיות כבר בשלב המעצר טרם זכתה למענה אחיד בפסיקתו של בית משפט זה (ראו למשל: בש"פ 1875/10 חאלדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.10); בש"פ 4811/97 משה נ' מ"י , פ"ד נא(3) 817, 823 (1997); בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל , פסקאות 16-13 (לא פורסם, 21.8.05); בש"פ 10935/08 יוסף נ' מדינת ישראל , פסקה ז' (לא פורסם, 18.1.09)). לאחר שבחנתי את חומר הראיות בתיק ושמעתי את טיעוני הצדדים, מסקנתי היא כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי יש ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר. אפילו נניח לטובת העורר כי נדרשת תוספת ראייתית כבר בשלב המעצר, נראה כי בנסיבות העניין, ניתן למצוא תוספת כאמור – ברמה הלכאורית הנדרשת בשלב זה – בדברים שאמר העורר במסגרת הודעותיו בחקירה. בתחילת חקירתו, כאשר נשאל על אודות המפגשים בינו לבין הנאשמים הנוספים, טען העורר כי הוא וחבריו "לא נכנסו ולא יצאו לשום מקום" (הודעת העורר במשטרה מיום 23.11.10, בשורות 125-124). עם זאת, בהמשך, כאשר עומת עם הטענה שנכנס לחנות התכשיטים, סיפר שהוא עשה כן על-מנת למכור את הטבעת שענד. נראה כי העורר העדיף להתעלם מכניסתו לחנות התכשיטים כאשר נשאל באופן כללי על מעשיו בעת המפגש עם הנאשמים האחרים, וסיפר זאת רק כאשר עומת עם פרט מידע זה באופן ישיר. מהימנות ההסבר שנתן העורר בחקירתו לדבר הימצאו בחנות במועד הרלוונטי – קרי: רצונו למכור טבעת – תיבחן כמובן במסגרת ההליך העיקרי, אבל בשלב מקדמי זה לא ניתן לומר כי על רקע המערך הנסיבתי עליו עמדנו, מדובר בהסבר משכנע. דומני כי נסיבת היותו של העורר בחנות התכשיטים – יחד עם העובדה שנמנע מלספר על התרחשות זו כאשר נשאל על שאירע במפגש עם הנאשמים האחרים וחוסר שיתוף הפעולה שלו בהמשך חקירתו כאשר נשאל בשנית על אופי הביקור בחנות – מספיקות, ברמה הלכאורית הנדרשת בשלב זה, כדי לענות על דרישת התוספת הראייתית, ברמה הנדרשת בשלב המעצר. על-כן, לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.

5.

אשר לתנאי חלופת המעצר – לא מצאתי כי נכון, בעת הזו, להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בנוגע לתנאי שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. מדובר, אמנם, באדם לא צעיר בעל עבר נקי, שאינו בקו הבריאות. עם זאת, יש לזכור כי מיוחסות לו עבירות של ניסיון שוד והובלת נשק, וכן כי תסקיר המעצר בעניינו לא סיפק תשובה חד-משמעית בנוגע ליכולתן של בת-זוגו ובתו לפקח עליו באופן אפקטיבי, והמליץ על הוספת איזוק אלקטרוני. כידוע, המלצת תסקיר שירות המבחן אינה כובלת את שיקול דעתו של בית המשפט, אך בהיעדר טעמים מיוחדים, יימנע בית המשפט מסטייה מהמלצת שירות המבחן בדבר תנאים מגבילים ראויים לשם שחרור לחלופה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט. עם זאת, בהינתן מצבו הרפואי של העורר ועברו הנקי, הרי ככל שיימצא כי התנאים המגבילים מקשים על אפשרותו לקבל טיפול רפואי מתאים, פתוחה בפניו הדרך לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון מחדש בתנאי חלופת המעצר; וזאת מבלי שיש באמור משום נקיטת עמדה לגופה של בקשה כאמור, אם תוגש.

הערר נדחה.