בש"פ 1875/10 ראמי חאלדי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.2.2010 (כב' השופט ר' שפירא) בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה ביחד עם שמונה אחרים (להלן:

הנאשמים ) על פי כתב אישום אשר הוגש ביום 5.1.2010, המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בנסיבות מחמירות (אחד משני מעשי שוד שאירעו בשפרעם ומתוארים בכתב האישום). על פי עובדות האישום הנוגע לעורר, במועדים שונים בחודשים יוני-יולי 2009 קשרו ששה מן הנאשמים ובהם העורר, ועמם אדם העונה לשם ענאן (להלן: ענאן ), קשר לשדוד את עובדי מפעל "קפה נחלה" הממוקם בשפרעם בעודם עושים את דרכם לבנק הישראלי-ערבי בעיר לשם הפקדת הפדיון היומי. אחד מן הנאשמים, שעבד במפעל בעבר ופוטר בשנת 2007, מסר לענאן ולנאשם נוסף (להלן: ואסים ) פרטים אודות הליך הפקדת הפדיון ולאחר שענאן ונאשם אחר (להלן: ויסאם ) עקבו במשך שלושה שבועות אחר עובדי המפעל בדרכם אל הבנק, נפגשו העורר, ענאן, ויסאם ושני נאשמים נוספים (להלן: אסעד ומוחמד ) סמוך ליום 10.7.2009 בביתו של ויסאם לתכנון השוד. בהתאם לאותו תכנון יצאו בצהרי יום 10.7.2009 העורר, ענאן, אסעד ומוחמד (להלן ביחד: החבורה ) לכיוון הבנק בכלי רכב שהיה בחזקתו של ויסאם (להלן: המאזדה ) בו נהג העורר, וואסים התמקם בעמדת תצפית סמוכה למפעל על מנת לדווח על יציאת עובדי הבנק (להלן: המתלוננים ) לביצוע ההפקדה. משדיווח ואסים בטלפון לחבורה על יציאת כלי רכב מדגם פולקסוואגן טרנספורטר לבן מן המפעל ובו המתלוננים (להלן: הפולקסוואגן ), חסמו אנשי החבורה את נתיב נסיעת הפולקסוואגן באחד הרחובות בשפרעם והביאוהו לידי עצירה כשהם עוטים כיסויי פנים ולובשים כפפות. בשלב זה ירדו אסעד, ענאן ומוחמד מן המאזדה והתקרבו אל הפולקסוואגן. ענאן ירה יריה לעברו ומחמד אחז בידו פטיש ברזל באמצעותו ניפץ את החלון הקדמי-ימני של הפולקסוואגן, פתח את הדלת ודרש מן המתלוננים את הכסף, בעוד ענאן מכוון לעברם את האקדח ומאבטח את ביצוע השוד. אז נטל מוחמד מרצפת הפולקסוואגן שקיות ובהן כ-75,000 ₪ והחבורה נמלטה מן המקום באמצעות המאזדה אל ביתו של ויסאם, שם שרפו העורר ומוחמד את כיסויי הפנים והכפפות (וכן שיקים שנפלו בידיהם), והחבורה, ואסים וויסאם חילקו ביניהם את השלל.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של תשעת הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם ובהחלטה מיום 22.2.2010 נעתר בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) לבקשה והורה על מעצרם. בפתח החלטתו ציין בית המשפט כי ענאן, עד התביעה המרכזי, הפליל בהודעותיו את הנאשמים וכי משפטו צפוי להסתיים במהלך חודש אפריל 2010 לאחר שהורשע על פי הודאתו בעבירות זהות שיוחסו לו. בית משפט קמא הוסיף וסקר בהרחבה את הראיות לכאורה (ובהן, בין היתר, הודעותיו המפורטות של ענאן והודעות נוספות) וציין בכל הנוגע לעורר כי זה מסר תחילה שאינו "מסתובב" עם אסעד ומוחמד (שהם קרוביו) אולם לאחר מכן אישר שהיה איתם בשפרעם פעמים רבות. עוד ציין בית המשפט לחובת העורר כי שמר על זכות השתיקה בעת שעומת עם גרסתו של ענאן וכי הזדהה בשם אחר וניסה להטעות את השוטרים שהגיעו לעצרו. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של כל הנאשמים בעבירות המיוחסות להם והוסיף וקבע כי מארג הראיות הנסיבתיות לכאורה מוביל אף הוא למסקנה מפלילה בדבר מעורבותם של הנאשמים במיוחס להם. באשר לטענה כי דרושה תוספת ראייתית להרשעה קבע בית המשפט כי בשלב המעצר בחינת הראיות היא ברמה הלכאורית בלבד והוסיף כי תפקידו של כל אחד מהנאשמים, החבים ביחד מכוח דיני השותפות, יוברר ויוכרע בהליך העיקרי וכך גם באשר לטענות בדבר מחדלי חקירה משטרתיים והטענה כי לענאן הובטחה או ניתנה טובת הנאה (טענה שעל פניה לא מצא בה בית המשפט ממש).

בית משפט קמא הוסיף וקבע כי המעשים המיוחסים לכל הנאשמים מקימים מטבעם ובשל נסיבות ביצועם מסוכנות רבה (בפרט בכל הנוגע למעשה השוד נשוא האישום הנוגע לעורר) וחלקם אף מקימים עילות מעצר סטטוטוריות משבוצעו בנסיבות מחמירות, תוך שימוש בנשק קר וחם. עוד ציין בית המשפט כי קיים במקרה דנן חשש להימלטות מן הדין ולשיבוש הליכי משפט בשל ההיכרות הקיימת בין הנאשמים לענאן וכן קיים חשש לשלומם של המתלוננים ושל ענאן אם ישוחררו הנאשמים ממעצר. בית המשפט הוסיף ובחן את הרישום הפלילי של הנאשמים וציין, בין היתר, כי לעורר הרשעות קודמות בעבירות רכוש בגינן ריצה מאסרים בפועל. בית המשפט הדגיש כי ההתארגנות שבה מדובר הינה בעלת מאפיינים של ארגון פשיעה ומכאן המסוכנות הרבה הנשקפת מכל הנאשמים, גם אלו שאין להם עבר פלילי, קל וחומר ממי שלחובתו עבר כזה. בהתחשב בכל האמור לעיל הגיע בית משפט קמא למסקנה כי יש להורות על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים בציינו כי מסוכנותם הרבה של הנאשמים אינה מאפשרת לשקול את שחרורם לחלופת מעצר ומשכך, אין מקום לקבלת תסקירי מעצר בעניינם.

3.

בערר שבפנינו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו שקיימות ראיות לכאורה המבססות את האישומים נגדו, וזאת כיוון שאין בחומר הראיות כל חיזוק לכאורה לעדותו המפלילה של ענאן. בהקשר זה מדגיש העורר כי במחקר התקשורת שערכה המשיבה לא נמצאה כל התקשרות מצדו למי משאר הנאשמים בפרשה וכי בכך יש להוות ראיה עצמאית המחלישה את הראיות לכאורה שהציגה המשיבה ובהן הודעותיו של ענאן. העורר מוסיף וטוען כי המשיבה עצמה הודתה שאין להודעותיו של ענאן חיזוק ביחס לכל הנאשמים ועוד הוא טוען כי גם אם קיימים פרטים מוכמנים בהודעות אלו הרי שיכולים הם לשמש "דבר מה נוסף" כלפי ענאן אך אין בהם משום תוספת ראייתית נגד מי שנטען כי היו שותפיו. העורר טוען עוד כי הודה שהוא מכיר את ענאן היכרות שטחית וכי ענאן לא ידע למסור עליו כל פרט מידע (אף לא את שם אביו), פרט לכך שהוא בן דודו של אסעד וכי הוא מובטל בן שלושים המתגורר ליד המסגד. לגישתו אין בפרטים אלה משום חיזוק שכן העורר הודה כי הוא מכיר את ענאן ואילו היו שניהם שותפים למעשה השוד, יש לצפות שענאן היה יודע פרטים רבים יותר אודותיו. העורר טוען כי בית משפט קמא לא התמודד באופן מספק עם טענתו בדבר הצורך בחיזוק להודעותיו של ענאן והוא מוסיף וטוען כי לא עלה בידיו למסור אליבי כיוון שנעצר חודשים רבים לאחר האירוע הנטען, והעובדה ששמר על זכות השתיקה בחקירה (לאחר התשאול הפרונטאלי) אין בה כדי להוות את החיזוק הנדרש.

אשר לעדותו של ענאן טוען העורר כי מעמדו של ענאן אינו כשל שותף רגיל אלא כשל עד מדינה ולמצער "עד מדינה לשיטתו", וכי על כן טעונה עדותו סיוע או לפחות חיזוק שאינו "דל". בהקשר זה טוען העורר כי אף שאין בחומר הראיות כל אישור להבטחה כלשהי שניתנה לענאן, מהודעותיו של מי שדובב את ענאן עולה שזה נטע בענאן תקווה שאם יספר למשטרה את כל הידוע לו יזכה בהקלה (ומהודעותיו של ענאן ניכר לטענת העורר כי היה להוט לרצות את חוקריו). בכך לגישתו יש כדי להעמיד בסימן שאלה את מהימנותו של ענאן. כמו כן מציין העורר כי נמסר לענאן שבקשתו לחתימה על הסכם עד מדינה נדחתה רק לאחר הודעותיו המפלילות וכי ניתן לומר שאכן זכה בטובת הנאה ולו לכאורה, שכן אף שהתוודה על מעורבות בעשרות אירועים פליליים נוספים, חמורים ביותר, הוא לא נחקר לגביהם. על רקע כל זאת טוען העורר כאמור כי אין די ראיות לכאורה נגדו ולחלופין כי מדובר בראיות מדרג נמוך שאינן מצדיקות מעצר אלא חלופת מעצר לכל היותר, ובהקשר זה הוא מדגיש כי מיוחסת לו בכתב האישום נהיגה במאזדה ותו לא, כי ההליך המשפטי יארך זמן רב וכי שני נאשמים אחרים הופנו לשירות המבחן למען ייערך תסקיר בעניינם. העורר מוסיף וטוען כי לא ניסה להתחמק מן השוטרים בכך שהתחזה לאחר עת הגיעו לעצרו, וכי עשה כן משום שחשב שמדובר במעקלים מטעם ההוצאה לפועל.

4.

המשיבה מצדה טוענת כי גם אם קיווה ענאן לזכות בטובת הנאה כלשהי בתמורה לעדותו הרי שלא הובטח לו דבר והוא סיפר מיוזמתו על מעשי השוד נשוא כתב האישום, מה גם שהודעתו הראשונית לעניין זה היתה ספונטאנית. המשיבה מוסיפה ומדגישה כי ענאן לא ניסה לצמצם את חלקו באירועים ושב ואמר כי ברצונו להתוודות כדי לשוב למוטב, ועל רקע זה נראה כי אין מקום לייחס לו מגמה להפליל אחרים על לא עוול בכפם. המשיבה מוסיפה וטוענת כי העורר כמי שנהג לכאורה ברכב המאזדה שחסם את דרכם של המתלוננים, משתייך למעגל הפנימי של מבצעי השוד והיא מדגישה כי העורר אף נטל על פי הנטען חלק בחלוקת השלל וקיבל לידיו סך של 16,000 ₪. נוסף על כך שבה המשיבה ומציינת כי לעורר עבר פלילי הכולל עבירות רכוש וכי ניסה להתחמק ממעצר ובהינתן כל האמור, אין מקום לשקול את שחרורו לחלופת מעצר.

5.

דין הערר להידחות. קביעתו של בית משפט קמא כי יש ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו של העורר היא קביעה מבוססת היטב וזאת אף אם נדרשת כטענת העורר תוספת ראייתית להודעתו המפלילה של ענאן. השאלה האם הודעת שותף טעונה תוספת ראייתית בשלב המעצר אין לה מענה אחיד בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: בש"פ 975/04 אברגיל נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (לא פורסם, 23.2.2004) ולהלן: אברגיל ; בש"פ 9203/09 פאיד נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (טרם פורסם, 24.11.2009)). כשלעצמי אני סבורה כי כך הוא (ראו: עניין אברגיל ; בש"פ 11789/04 בוחבוט נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (לא פורסם, 6.1.2005)), אך משבחר העורר לשמור על זכות השתיקה עת נדרש בחקירתו מיום 23.12.2009 להתייחס לדברים שאמר ענאן בהודעתו ומשהתחזה בפני השוטרים שבאו לעצרו לאדם אחר ואף הצביע בפניהם על ביתו של אותו אחר כביתו שלו כדי לחמוק לכאורה מן המעצר, די בכך כדי להוות תוספת ראייתית לכאורית. ודוק – לצורך עוצמת התוספת הראייתית הנדרשת (חיזוק או סיוע) נראה, בלא לקבוע מסמרות, כי אין מקום להשקיף על ענאן כעד מדינה או אפילו כ"עד מדינה לשיטתו" שכן מחומר הראיות לכאורה עולה כי לאורך כל החקירה הובהר לו כי לא ניתן להבטיח מעמד כזה. עוד עולה מן החומר כי גם לאחר שנמסר לו כי הפרקליטות אינה מוכנה להגיע עמו להסכם עד מדינה הביע הוא נכונות להמשיך ולשתף פעולה עם גורמי החקירה (ראו למשל זכ"ד משטרתי מיום 13.12.2009 מאת פקד ארז נבון, זכ"ד נוסף מיום 13.12.2009 ומזכרים מיום 14.12.2009 מאת פקד שי פלג).

משקבעתי כי צדק בית משפט קמא בקובעו שקיימות במקרה דנן ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו של העורר באישום המיוחס לו, ומשהעורר אינו חולק על קיומה של עילת מעצר בעניינו, צדק בית משפט קמא בסברו כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. תרומתו של העורר למעשה השוד נשוא האישום, כמי שנטען כי נהג במאזדה, השמיד ראיות לאחר מעשה ונטל חלק בשלל השוד, הינה לכאורה מרכזית ומהותית ובצדק טענה המשיבה כי על פי המיוחס לו יש לראותו כמי שמשתייך למעגל הפנימי של הביצוע (ראו והשוו ע"פ 3353/03 סלימאן נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 (לא פורסם, 5.9.2005)). אם נוסיף לכל האמור לעיל את העובדה שלחובתו של העורר עבר פלילי הכולל עבירות גניבה ופריצה שבגינן ריצה מאסר בפועל, אין מנוס מן המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא ולפיה המסוכנות הנשקפת מן העורר אינה מאפשרת בשלב זה את שחרורו לחלופה.

אשר על כן ומן הטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.