בש"פ 3060/09 חוסאם אלקיעאן נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי ) מיום 5.4.2009, לפיה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין; עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של הסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961; ועבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח ברת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת הביטוח [רכב מנועי], התש"ל-1970.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 12.3.2009 בשעה 14:20 לערך, נהג העורר ברכבו הפרטי דרומה על כביש 358 באזור להב, כשהוא מסיע ברכבו ארבעה תושבי הרשות הפלסטינית השוהים בארץ ללא היתר. שוטרי משמר הגבול הבחינו ברכבו והחלו במרדף אחריו, ובמקביל הקימו מחסום על הכביש, בעזרת ניידת משטרה אשר מאחוריה הונחו דוקרנים. העורר הצליח לעבור את המחסום תוך שהוא נוסע לכיוונו של אחד השוטרים מתוך כוונה לפגוע בו, אך זה הצליח לקפוץ הצדה בזמן. מרחק קצר לאחר המחסום, ירדו נוסעי הרכב מן המכונית והחלו להימלט רגלית לעבר השטח שבשולי הכביש. השוטרים קראו לעורר לעצור אך הלה לא נענה ובינו לבין אחד השוטרים התפתח מאבק במהלכו דחף את השוטר, הכה בו במכת אגרוף, נגח בו בראשו ושלח את ידו לעבר נרתיק אקדחו של השוטר. לאחר מכן הצליחו השוטרים להשתלט על העורר תוך שהוא צועק ומשתולל. בשעת מעצרו אמר לאחד השוטרים את הדברים הבאים: "אל תדאג, אתה תראה מהמשפחה שלי וממני, אתה לא תשכח אותי ולא את המשפחה שלי בחיים שלך ואתה עוד תצטער על היום כל החיים שלך". נוסף על כך, בשעת המעשה היה העורר פסול מנהיגה על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (פ 8261/03), ולא היתה לו פוליסת ביטוח ברת תוקף.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו (ב"ש 20518/09). ביום 5.4.2009 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי ) כי עולה מדו"חות הפעולה של השוטרים שהעורר נהג ברכב בזמן האירוע, וכי הודה שהסיע שוהים בלתי חוקיים בפני השוטרים במקום בטרם שינה את גרסתו בתחנת המשטרה. עוד נסתרה טענתו שאמין אלטללקה הסיעו לצומת דביר ומשם עלה לרכב, בו נהג מחמוד אלעוברה (להלן:

אלעוברה ) בעוד הוא יושב במושב האחורי, וזאת משום שאמין אלטללקה הכחיש כי פגש בו באותו יום. בנוסף ציין בית המשפט המחוזי כי גרסת השוהים הבלתי חוקיים כי העורר לא נהג ברכב סותרת את גרסתו של העורר לאירועים, וזאת משום ששלושה מהם מסרו כי ישב לצד אלעוברה, בעוד לטענתו הוא בכלל ישב מאחוריו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לאור חומרת המעשים המיוחסים לו, עברו הפלילי והתעבורתי, והעובדה כי האירועים נעשו בזמן שרשיונו נפסל, לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו בחלופת המעצר שהציע בבית אביו, אשר

בקולו לא שמע גם בעבר. על כן הורה בית המשפט

המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי קיימות נגדו ראיות לכאורה או לחילופין כי לא מצא שחל כרסום בעוצמת הראיות הללו. זאת משום שארבעת השוהים הבלתי חוקיים אשר נתפסו טענו בחקירתם, כי לא העורר נהג ברכב אלא אדם אחר אשר ברח מידי השוטרים. עוד הפנה לסתירה בין דו"ח הפעולה של השוטר דביר פרץ (להלן: השוטר פרץ ) מיום האירוע, בו טען כי השוטרים זיהו את העורר על פי תעודת הזהות שנשא עמו, לבין הודעתו מיום למחרת, בה אמר כי זיהה את העורר בשמו עוד בשעת המרדף, מתוך היכרות מוקדמת. טענה נוספת אותה העלה הינה כי המשטרה חדלה מלמצוא את אלעוברה, אשר לטענת העורר הוא זה אשר נהג ברכב בשעת המרדף, וזאת אף שהעורר מסר לשוטרים את שמו המלא ומספר הטלפון שלו. לדידו, על המשטרה להמשיך ולבצע פעולות לאיתור אלעוברה, ואין לקבל כי עשתה די לשם כך, רק משום שנמצאו מספר אנשים ברהט העונים לשם זה. לבסוף טען כי בית המשפט המחוזי שגה משקבע כי חלופת המעצר המוצעת אצל אביו אינה ראויה, בהתחשב בכך שהמיוחס לו בכתב האישום לא בוצע בזמן שהיה תחת פיקוחו של אביו, וכן היות ולא הורשע בעבר בגין הפרת הוראה חוקית. לעניין זה הוסיף כי מוכן הוא לכל תנאי מגביל אשר יציב בית המשפט לצורך שחרורו לחלופת מעצר.

המשיבה מנגד סומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לגופו של עניין טוענת היא כי דו"חות הפעולה של השוטרים מצביעים על כך כי קביעת זהות הנהג נעשתה על פי פרטי הלבוש שהיו עליו וזוהו על ידי השוטרים, אשר שמרו על קשר עין רציף עם הנהג לאורך האירוע. בדו"חות לא נמצא זכר לאדם אחר שנכח במקום ונהג ברכב, כטענת העורר, וברח לפני שהגיעו למקום השוטרים. עוד טענה, כי מכל מקום לעניין תקיפת השוטרים עצמם ברור כי קיימות ראיות לכאורה. אשר לחלופת המעצר, המשיבה בדעה כי לאור חומרת המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום – התנהגות אלימה ונהיגה פראית בזמן שרישיונו נפסל – לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו בחלופת מעצר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005) ). במקרה הנוכחי, דו"חות הפעולה של חמישה שוטרים שהשתתפו במרדף

אחר העורר, מתארים באופן זהה כי בעת שרכבו עצר בשולי הכביש, יצא מהדלת שליד מושב הנהג אדם אשר לבש חולצה שחורה. דו"ח הפעולה של השוטר פרץ מתאר כיצד רדף אחריו רגלית משלב זה בקשר עין רציף, עד אשר השתלט עליו יחד עם השוטר נאור אליהו. שני השוטרים גם דיווחו כי בעת מעצרו אמר להם העורר את המילים הבאות: "אז מה אם הסעתי שב"חים (שוהים בלתי חוקיים – ס.ג'. ), כולם מסיעים שב"חים". ראיות אלו מתווספות לראיות נוספות העולות מדו"חות הפעולה של השוטרים, כגון הפרטים הנוגעים לתקיפת השוטרים, ודי בהם בכדי לבסס את הרשעתו של העורר, באם יוכחו בזמן משפט. הסתירה אשר קיימת, לכאורה, בין הודעתו של השוטר פרץ לבין דו"ח הפעולה שלו באשר לאופן זיהויו של העורר, ואשר יש בה לטענתו בכדי להעיב על אמינות דבריו של השוטר פרץ, תיבחן לגופא במסגרת ההליך העיקרי בעניינו, וכך גם דברי השוטרים אל מול הודעות השוהים הבלתי חוקיים. על כן הצדק עם בית המשפט המחוזי משמצא כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה.

עוד אציין כי לא מצאתי פגם כלשהו בהתנהלות המשטרה משלא המשיכה לחפש את אותו אלעוברה, אשר העורר טען כי נהג ברכב, לאחר שמצאה כי ישנם 13 אנשים העונים לשם זה בישוב רהט, והניסיונות לקשר בין אחד מהם לבין מספר הטלפון אשר סיפק העורר עלו בתוהו. עוד עולה מחומר החקירה כי נעשו ניסיונות להתקשר למספר הטלפון שסיפק העורר, ללא הצלחה. בהיעדר מתן פרטים נוספים על ידי העורר היכולים לשפוך אור על זהותו של אלעוברה, אין ממש בטענתו כי מחדל של המשטרה הוא אשר מונע את אישוש טענותיו באשר לזהות האמיתית של הנהג.

ואשר לעניין חלופת המעצר, כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לא יורה בית המשפט על מעצרו של אדם מאחורי סורג ובריח אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. אפשרות זו נבחנת בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו הספציפיות של כל נאשם ונאשם (ראו בש"פ 10550/09 מדינת ישראל נ' מוחרב (לא פורסם, 15.11.2005); בש"פ 5426/05 טייכמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.6.2005)). במקרה שלפניי, בית המשפט המחוזי בחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת אך הגיע למסקנה שאין בחלופה זו בכדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מצדו. המיוחס לעורר הינן עבירות אלימות באופיין כנגד שוטרים האמונים על אכיפת החוק, בנסיבות חמורות ואגב ביצוע עבירה של הסעת תושבים זרים השוהים בישראל שלא כחוק, עבירה החמורה כשלעצמה. כל זאת ביצע העורר תוך שנהג ברכב לאחר שבית המשפט קבע כי אינו כשיר לנהיגה ורישיונו נפסל, עבירה אשר מעצם טיבה מעוררת ספק רב באשר ליכולת לתת בו אמון. נוסף על כך, בית המשפט המחוזי שקל לחובת העורר את עברו פלילי, הכולל עבירות רכוש ועבירה של גרימת מוות ברשלנות, אשר בעבורה נפסל כאמור רישיונו. בכל אלו יש בכדי להעיד על המסוכנות הרבה הנשקפת מצד העורר לציבור. יוצא אפוא, שלא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

אשר על כן, הערר נדחה.