בש"פ 7055/09 חמדי אבו עיד נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט ד"ר א' סטולר ) מתאריך 23.8.2009, בה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ע' קובו )

מתאריך 30.7.2009, בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של התפרצות, גניבה, היזק לרכוש במזיד ושהיה בלתי חוקית. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 28.3.2009 התפרץ העורר, תושב האזור, יחד עם אחר שזהותו אינה ידועה, למוסך בישוב מודיעין, על ידי ניפוץ חלון זכוכית וכניסה לחדר הבקרה של העסק. על פי הנטען בכתב האישום, נטלו השניים את קופת העסק ובה 500 ₪ ומצלמה דיגיטאלית. העורר נעצר ביום 24.7.2009 בביתו שבשטחי הרשות הפלסטינית, לאחר שהמקרה פוענח בעקבות בדיקת טביעות אצבע שנשלחה לבדיקת מעבדה, ועלתה התאמה לפרטי העורר.

3.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. הצדדים הסכימו לקיומן של ראיות לכאורה (הסכמת באת כוח העורר ניתנה בשלב ראשון בדיון ביום 23.7.2009 לפני עיון מעמיק בחומר החקירה, וביום 10.8.2009, לאחר העיון, ההסכמה אושרה). בהחלטה מיום 30.7.2009 קבע בית משפט השלום הנכבד, כי נראה שאימת הדין אינה מרתיעה את העורר, ואף שריצה בעבר עונש מאסר של שלושה חודשים בגין שהיה בלתי חוקית, הוא שב ועבר על חוק הכניסה לישראל. כמו כן, אף שמדובר בעבירת רכוש, נקבע כי יש בנסיבות ביצוע העבירה כדי להעיד על מסוכנותו של העורר – העבירה בוצעה, לכאורה, כאשר השניים רעולי פנים ותוך גרימת נזק למערכת האזעקה של העסק. באשר לאפשרות לשחרור בערובה נקבע, כי על פי רוב – שחרורו של שוהה בלתי חוקי לשטחי הרשות מותנה בכך שלא ביצע עבירות נלוות, מה שאין כן במקרה זה. זאת ועוד – נאמר שמאחר שכנגד העורר עומד מאסר על תנאי של שישה חודשים שהינו בר הפעלה, קיים חשש מוגבר להימלטותו בפני אימת הדין. נוכח כל זאת, הורה בית המשפט הנכבד על מעצר העורר עד תום ההליכים.

4.

ערר שהוגש על החלטה זו נדחה. בהחלטה מיום 23.8.2009 קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, כי נוכח קיומו של מאסר על תנאי בר הפעלה, אכן קיים חשש ממשי להימלטות מן הדין, וכיון שהעורר נעצר בביתו בשטחי הרשות, יש חשש כי חלופת מעצר לגביו איננה אפשרות ישימה, שכן אם ישוחרר הוא יוכל, מן הסתם, לשהות בשטחים במקום שיקשה מאד לאתרו.

מכאן הערר שלפניי.

5.

במסגרת הערר עותר העורר לשחרורו בערובות מתאימות. לעניין המסוכנות נטען, כי לעורר, בן 19, הרשעה אחת בלבד בעבירת שב"ח ללא כל תיק פתוח, כי כעת מיוחסת לו עבירת רכוש בלבד, וכי העובדה שחלפו ארבעה חודשים עד למעצרו מחלישה את המסוכנות הנשקפת ממנו, ככל שהיא קיימת. לעניין החשש מהימלטות נטען, כי לא הובאה לכך כל ראיה קונקרטית, וכי הקלות באיתורו של העורר בעת מעצרו מעידה דווקא על האפשרות לאיתורו בעת הצורך. עוד נטען על ידי העורר, כי אילו מדובר היה במקרה זה בנאשם ישראלי קרוב לודאי שהיה משוחרר לחלופת מעצר, והעובדה שהעורר מתגורר בשטחי הרשות אינה סיבה מספקת למעצרו. במקרה זה, מציע העורר שני ערבים בעלי תעודות זהות ישראליות, המוכנים לחתום על ערבות צד ג' ולהפקיד ערבות במזומן, דבר שיש בו כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, ובמקרה הצורך יוכל העורר גם להימצא אצלם בתנאי מעצר בית. נוכח כל זאת, עותר העורר לשחררו בתנאים המתאימים, ולחילופין להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו, לבחינה קונקרטית של חלופת המעצר המוצעת על ידו.

6.

המשיבה טענה כנגד זאת, כי ביצוע העבירה זמן קצר לאחר הרשעה וריצוי עונש מאסר בפועל בגין עבירה דומה, וחרף קיומו של מעצר על תנאי תלוי ועומד, מעיד על כך שאימת הדין אינה שורה על העורר, ועל כן קיים חשש מוגבר להימלטות מאימת הדין. עוד גורסת המשיבה, כי העובדה שהעורר אותר בעבר אינה מקימה כל ערובה ליכולת לאתרו בשטחי הרשות בעתיד.

7.

לאחר שקראתי את הודעת הערר ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר – להידחות .

בערר זה שבה ומתעוררת השאלה, החוזרת ונשנית בפני בית משפט זה, של שחרורם לחלופה של נאשמים תושבי הרשות הפלסטינאית. בעניין זה נאמר, בשורה ארוכה של החלטות, כי העובדה שהנאשם מתגורר באזור, שאינו נתון לשליטתה של מדינת ישראל, אין בה לבדה כדי להביא למעצרו, בנסיבות בהן היה משתחרר נאשם תושב ישראל (ראו: בש"פ 648/00 עבידו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.2.00); בש"פ 6339/03 מדינת ישראל נ' מחמוד (לא פורסם, 11.7.03)). לצד זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שבעניינם של נאשמים תושבי הרשות קיים חשש טבוע להימלטות מאימת הדין, ועובדה זו היא בעלת משקל בעת בחינת האפשרות לשחרור לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 10418/08 טאלאלקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.08)). על כן נפסק, כי על בית המשפט לבחון את כלל הנסיבות הקשורות לאופיין של העבירות ושל הנאשמים על מנת לגבש עמדה באשר ליכולת להפיג את החשש להימלטות בדרך של חלופת מעצר (ראו: בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' בורהאן (לא פורסם, 28.12.99); בש"פ 6339/03 מדינת ישראל נ' מחמוד (לא פורסם, 11.7.03)).

8.

אכן, היו בעבר מקרים בהם הורה בית משפט זה על שחרור בתנאים של נאשמים תושבי הרשות, אשר את חלקן הזכירה באת-כוח העורר. אלא שבחלק ניכר מהמקרים אליהם הפנתה התקיימו נסיבות מיוחדות שהצדיקו את השחרור. כך, בבש"פ 10445/05 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 14.11.2005), מדובר היה בנאשם ששהה בארץ מאז היותו קטין, משפחתו היתה ידועה כמשפחה של סייענים לכוחות הביטחון וחלקם אף קיבלו כבר אזרחות ישראלית. בבש"פ 5515/05 אמין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.7.05), מדובר היה בנאשם ללא כל עבר פלילי, ובית המשפט הצביע על בעייתיות בתשתית הראיות לכאורה להוכחת העבירה הנלווית המיוחסת לו. גם בבש"פ 648/00 עבידו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.2.00) ובבש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' בורהאן (לא פורסם, 28.12.99) מדובר היה בנאשמים כמעט ללא עבר פלילי.

9.

אלה אינם פני הדברים בעניינו. במקרה הנוכחי, עבר העורר את עבירת השהייה הבלתי חוקית לאחר שחרורו ממאסר בגין ביצוע אותה העבירה, וחרף העובדה כי תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי. מעובדה זו ניתן ללמוד כי אימת הדין אינה שורה על העורר, דבר המקשה בפני עצמו על שחרורו לחלופת מעצר. גם עצם קיומו של מאסר על תנאי בר הפעלה מעצים את החשש הטבוע במקרים אלו להימלטות מאימת הדין. כמו כן, לא זו בלבד שהעורר שב ונכנס לישראל בפעם השנייה שלא כדין, אלא שבמקרה זה ביצע לכאורה גם עבירות נלוות של התפרצות וגניבה, בנסיבות שיש בהן כדי להעיד על המסוכנות הנשקפת מן העורר. ככלל, הנטייה לשחרר לחלופת מעצר במקרים בהם נעברה על ידי השוהה הבלתי חוקית עבירה נוספת – היא פחותה (ראו: בש"פ 1308/05 עביד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.05)). הצטברותן של נסיבות אלו, מצביעה לשיטתי על כך שלא ניתן ליתן בעורר את האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר.

10.

נוכח כל האמור לעיל – הערר נדחה איפוא.