בש"פ 1171/09 מאחד אבו עסא נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבארשבע (כבוד השופטת מ' ברנט ) מיום 25.1.2009 בב"ש 20023/09, בה נדחה עררו של העורר על החלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט י' אקסלרוד ) בב"ש 11286/08 מיום 5.1.2009, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום בבאר שבע כתב אישום (פ 5881/08), המייחס לו עבירה של ניסיון גניבת רכב, לפי סעיפים 413ב(א) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של חבלה במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; ועבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

לפי המתואר בכתב האישום, בשעה שאמור היה לשהות במעצר בית מלא על פי החלטת בית משפט השלום בבאר שבע מיום 17.9.2008 (ב"ש 7132/08), ניסה העורר, ביום 26.10.2008 לגנוב רכב מחניון בבאר שבע באמצעות כך שפתח את הרכב, שבר את מערכת ההתנעה ופתח את מכסה המנוע.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בבאר שבע בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 11286/08). במקביל הוגשה גם בקשה לעיון חוזר בהחלטה שניתנה במסגרת ב"ש 7132/08, שהורתה על שחרור העורר למעצר בית (ב"ש 22287/08). הדיון בשתי הבקשות אוחד.

בהחלטתו מיום 5.1.2009 קיבל בית משפט השלום את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט כי הראייה לכאורה העיקרית כנגד העורר הינה הימצאות טביעת אצבעו על מכסה המנוע של הרכב, מעל לתפס המכסה, כאשר מנגד הכחיש העורר כל אפשרות כי ראה בעבר את הרכב, או אף כי היה בבאר שבע מעת מעצרו, ולא סיפק כל הסבר אחר לעובדת הימצאות טביעת אצבעו על מכסה הרכב.

על החלטתו של בית משפט השלום ערער העורר ל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ב"ש 20023/09).

ביום 25.1.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הערר, בקבעו כי אין כל הסבר הגיוני להימצאות טביעת אצבע של העורר במקום שבו מרימים את מכסה המנוע של הרכב מלבד מעורבותו במיוחס לו, ומכאן קבע כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא כוח העורר, שגה בית המשפט משקבע כי טביעת האצבע מקימה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, שכן מדובר בטביעת אצבע חיצונית הנמצאת על כלי רכב שמטבעו הינו נייד, כך שייתכן שהעורר נגע ברכב מבלי משים, ללא קשר לביצוע העבירה.

מנגד טוען בא כוח המשיבה, כי מיקומה של טביעת האצבע על מכסה המנוע, במקום בו אוחזים במכסה לשם פתיחתו הינו מיקום "אסטרטגי", אשר לא ניתן להניח כי אצבעו של העורר נלחצה עליו בדרך מקרה, בפרט כאשר העורר הרחיק עצמו בחקירתו מכל וכל מהאפשרות שנגע ברכב.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי ובחנתי את החומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

בענייננו, הימצאות טביעת אצבעו של העורר על מכסה מנוע הרכב, כאשר מיקומה מצביע על כך שהעורר אחז במכסה המנוע בכדי לפתחו, מובילה לכאורה למסקנה בדבר מעורבותו במיוחס לו במידה אשר דורשת ממנו להצביע על הסבר סביר שיש בו כדי להטיל ספק במסקנה זו. לא זו בלבד שהעורר לא הצביע על כל הסבר שכזה, אלא שבחקירותיו אף הגדיל והרחיק את עצמו מכל אפשרות שמא התקרב לרכב או נגע בו מבלי משים, וטען כי בחודשים האחרונים כלל לא נכנס לבאר שבע, ומנגד כי כלי הרכב המדובר לא היה בפזורה בה שהה בעת מעצר הבית. בנסיבות אלו, אין בידי העורר להיבנות מטענתו בדבר היות הרכב "חפץ נייד", שכן אין בנמצא כל סברה הגיונית שיש בה כדי להסביר את הימצאות טביעת אצבעו על הרכב, במיקום ובאופן שבו הונחה.

אשר על כן, הערר נדחה.