בש"פ 3921/04 הרוש יהודה נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם) על פיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.בצהרי יום ה-7.3.04 נעצרה המכונית בה נסע העורר במחסום משטרתי בכביש המוליך לכפר חיטים. במכונית נהג משה רוימי (להלן – "השותף") ולצידו ישב העורר. בחיפוש שנערך במכונית נמצאו 2 ק"ג קוקאין בתוך מזוודה שהונחה בתא המטען. בשל מעשים אלה הואשמו השניים בהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בלבד, בקשירת קשר לביצוע פשע, ובהסתייעות ברכב לפשע.

3.בעקבות הגשת כתבי האישום, ביקשה המדינה לעצור את השניים עד לתום ההליכים. בעוד השותף אישר את קיומה של תשתית ראייתית לכאורה להוכחת האישום לגביו, כפר העורר בפני בית המשפט במעורבותו בעבירות, וטען כי לא היה לו כל קשר לסם וכי כלל לא ידע על הימצאה של מזוודת הסם במכונית. בית המשפט קבע כי העורר לא עמד בנטל לסתור את החזקה העובדתית למעורבותו בעבירות הסם מכח המצאותו במכונית. כן ציין כי ישנן ראיות לכך כי העורר הוא שכיוון את השותף למקום הימצאו של הסם מה גם שבחקירתו במשטרה בחר העורר לשתוק ולא סיפק כל הסבר לכך שנמצא במכונית שהובילה סמים.

בית המשפט מצא עוד כי חזקת המסוכנות ביחס לעורר ולשותף לא נסתרה על ידם. מדובר בסם קשה מסוג קוקאין בכמות גדולה ביותר שנמצאה ברשותם ולשניהם רישום פלילי קודם. כמו כן, העורר והשותף לא שיתפו פעולה תחילה עם חוקריהם, וניסו לתאם עמדות ביניהם בתנועות ידיים כאשר ארע מפגש ביניהם במהלך החקירה. תסקירי שירות המבחן המליצו לשחרר את השותף למעצר בית ולא המליצו המלצה דומה לגבי העורר. בנסיבות העניין הורה בית המשפט על מעצר העורר והשותף ודחה אפשרות של החלת חלופת מעצר לגביהם.

4.בעררו, טוען העורר כנגד מסקנת בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו בעבירות המיוחסות לו. לדבירו, השותף עצמו העיד בחקירתו, כי העורר לא ידע על המצאות הסם ברכב, וכי מטרת נסיעתו ברכב היתה להדריך אותו בכיוון הנסיעה בלא שידע את מטרתה. לטענת העורר, לבד מהימצאו במכונית, אין כל ראיות הקושרות אותו למזוודת הסם. אשר לקיומה של חלופת מעצר, טוען העורר כי חלופת המעצר שהציע בבית קרובת משפחתו ובפיקוח דודו הינה חלופה מתאימה, חרף עמדת שירות המבחן בענין זה.

5.דין הערר להידחות. עיקר טעמי הערר נעוצים בהיבט הראיות לכאורה, והצדק עם בית המשפט המחוזי בקובעו כי דרישת הראיות מתקיימת בעניינו של העורר. העורר ושותפו נמצאו שניהם ברכב כאשר עוכב על ידי המשטרה ונמצאה בו מזוודת סם ובה כמות של 2 ק"ג קוקאין. נסיבות הימצאות השניים במכונית ובה הסמים יצרה חזקה עובדתית בדבר מעורבותם בעבירות הסמים. בלא הסבר מניח את הדעת, הופכת החזקה לראיית תביעה בעלת משקל רב. נקודת המוצא היא כי סם מסוכן הנמצא ברכבו של אדם בעודו נוהג מעלה חזקה עובדתית כי יש לו קשר אל הסם. קיומה של החזקה פיסית בסם מוכיח לכאורה, גם את הידיעה כי מדובר בסם מסוכן, "משהידיעה מתבקשת מן הנסיבות בהן מוחזק הסם" (בש"פ 2726/02 מדינת ישראל נ' אבורשד ; ע"פ 4667/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל , פסקה 3). כדי לסתור את החזקה, די בספק סביר. אם לא הצליח הנאשם לעורר ספק סביר, החזקה שבעובדה תיעשה לעובדה, ותשמש בסיס מספיק להוכחת אשמה ולהרשעה בעבירה (ע"פ 384/80 מדינת ישראל נ' בן-ברוך, פדי' ל"ה(1),589, 592-3). בנסיבות הענין, התבקש כי העורר ימסור גרסה ברורה וקוהרנטית המתרצת ומסבירה את הימצאו במכונית כשהוא תם-לב. אלא שבחקירתו מיום 7.3.04 בחר לשתוק ולא מסר גרסה כלשהי. בכך, לא רק שלא עורר ספק סביר בדבר נכונות החזקה העובדתית באשר למעורבותו בעבירה, אלא אף חיזק את המסקנה המתבקשת ממנה לפיה יש לו קשר ושיוך לסם (פרשת מיכאלשווילי, שם, פסקה 7.) שתיקתו היא, אכן, "שתיקה רועמת" המדברת כנגדו באופן ברור. יתר על כן, בתיחקור במשטרה ב-15.3.04 היה העורר מוכן לספר הכל אם ינתן לו מעמד של עד מדינה ולא יישלח למאסר, דבר המחזק את מעורבותו בעבירות הסמים. בנוסף לכך, בית משפט קמא הצביע, ובצדק, על אמירות בהודעתו של השותף התומכות במסקנה כי הימצאותו של העורר במכונית לא היתה תמימה. כך, למשל, הוא משיב כי "לא ראה" לשאלת החוקר האם העורר הכניס את המזוודה לרכב, ועונה "יכול להיות, אני לא יודע" לשאלה האם יכול להיות שהעורר יצא מהבית והמזוודה בידו. הטענה כאילו כל עילת הימצאותו של העורר ברכב היתה כדי לכוון את השותף במסלול הנסיעה לא עלתה כלל בחקירתו במשטרה, והוא לא סיפק בחקירה כל הסבר להמצאותו המחשידה במכונית. לקיחת האחריות לעבירות הסמים על ידי השותף בשלב מאוחר יותר של החקירה איננה מנטרלת את העדר הגירסה והעדר ההסבר מצד העורר. שהרי הסבר אמין להימצאות תמימה ברכב הנושא סמים צריך לבוא מפי האדם כלפיו מופנה החשד, וכאשר זה שותק, ואת ההסבר נותן השותף לעבירה, קשה למצוא בהסבר כזה משום ראייה בעלת משקל שיש בה כדי להקהות את חזקת אשמתו של האחר. על אחת כמה וכמה, כאשר גרסת השותף בדבר לקיחת מלוא האחריות הינה גרסה מאוחרת אשר ניתנה רק החל מההודאה השנייה שמסר, ולאחר שהשניים נפגשו במצער ותיאמו בתנועות ידיים, את עמדותיהם בחקירה, וכאשר בגרסת השותף מתגלעים בקיעים וסתירות אשר, מיניה וביה, מגלגלים אשמה גם לפתחו של האחר. מתקיימת, איפוא, הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה למעורבותו של העורר בעבירות הסמים, וקמה עילת מעצר כנגדו בגין מסוכנותו נוכח אופי העבירות המיוחסות לו וחומרתן המיוחדת. גלגולי החקירה במקרה זה אף מרמזים על כך שסכנה מפני שיבוש הליכי המשפט אינה סכנה בעלמא. אין מקום במקרה זה לחלופת מעצר. כבר פסקו ושנו בתי המשפט כי עבירות סמים טומנות בחובן מסוכנות מובנית להישנותן גם בתנאים של מעצר בית, והאיום מפניהן על שלומו של הציבור הוא רב ביותר. שירות המבחן נמנע אף הוא מהמלצה בכיוון לחלופת מעצר, ונכון עשה.

בהינתן נסיבות הענין בכללותן, דין הערר להידחות.