בש"פ 6709/09 בן דרור יטח נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כהן) מיום 8.6.09 בתיק עמ"ת 3619-06-09.

ב.

ביום 22.3.09 הוגש נגד העורר כתב אישום הכולל שני אישומים. באישום הראשון נטען, כי בליל 8.3.09 איים העורר (יליד 1985) על מאבטח במועדון, ובהמשך תקף אותו באמצעות בקבוק בירה וגרם לו חבלה של ממש. כל זאת, שעה שהעורר היה אמור להימצא במעצר בית, לאחר שהורשע בהליך אחר (ת"פ 1538-08) והמתין לקבלת חוות דעת לגבי התאמתו לעבודות שירות. בגין אלה יוחסו לעורר איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש והפרת הוראה חוקית. באישום השני נטען, כי ביום 17.3.09 נערך דיון בעניין מעצר העורר בעקבות האירוע נשוא האישום הראשון. בתום הדיון, כך נטען, איים העורר על השוטר ששימש טוען מעצרים. בגין אישום זה יוחסה לעורר עבירה של איומים כלפי שוטר בעת מילוי תפקידו כחוק.

ג.

ביום 30.3.09 הורה בית משפט השלום בקריות (השופטת קנטור) על מעצר העורר עד תום ההליכים. בין היתר נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה בשני האישומים, וכי מתקיימות הן עילת מעצר של מסוכנות, והן עילת מעצר של שיבוש מהלכי משפט. הוזכר כי העורר הפר את תנאי מעצר הבית בו היה נתון, שעה שתלוי מעליו גם עונש מאסר מותנה בגין תיק נוסף (פ' 3993/06), וכשהוא ממתין לחוות דעת הממונה על עבודות השירות - וכי בנסיבות אלה אין הוא ראוי לאמון הנדרש לצורך שחרור לחלופה. בית המשפט מתח ביקורת על כוונת המשיבה לתקן את כתב האישום, ולייחס לעורר עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. אך המשיבה חזרה בה מכוונה זו, ובכל מקרה אין לכך נגיעה להליך דנא.

ד.

ערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 8.6.09. נקבע כי קיימות בתיק ראיות לכאורה, וכי העבירות המיוחסות לעורר, ועברו הפלילי, מצביעים על מסוכנות קונקרטית המקימה עילת מעצר. בכל הנוגע לחלופת מעצר הוזכר, כי "שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט" (בש"פ 9854/06 עטיאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), וכי בנסיבות הפר העורר חוזה זה - והוא אינו ראוי עוד לאמון בית המשפט בכל הנוגע לחלופת מעצר.

ה.

כלפי החלטה זו הוגש הערר. "לגופו של עניין" נטען, בין היתר , כי אין ראיות לכאורה לכך שהעורר תקף את המאבטח (אלא רק לקיומו של ויכוח מילולי), כי לא הוצגה תעודה רפואית לחבלה שנגרמה לו, כי קיימות סתירות בגירסת המאבטח וכי הוא אינו ראוי לאמון, כי המאבטח גדל גוף והעורר קטן ממדים, ולבסוף כי לגירסת המאבטח אין חיזוק בדברי מנהל המועדון. עוד נטען, כי העובדה שסרט מצלמות האבטחה לא נשמר מעלה תמיהות, וכי בכל מקרה אין העבירה מקימה עילת מעצר. ביחס לאישום השני נטען, כי שגה בית המשפט בכך שפירש את אמירת העורר לטוען המעצרים ("אני רק מסיים את התיק הזה ואני עובר לגור בשלומית [שכונת מגוריו של השוטר]") כאיום; כי לעורר לא היה מניע לאיים: כי טענת האיום אינה עולה בקנה אחד עם האוירה בדיון; וכי גם ביחס לאישום זה אין ראיות לכאורה.

ו.

אשר לחלופת מעצר, נטען כי ניתן לאיין את המסוכנות המיוחסת לעורר באמצעות מעצר בית מלא בבית אביו. הוזכר, כי משפטו של העורר קבוע ליום 11.11.09, וכי הוא יהיה נתון במעצר שמונה חודשים עד אותו מועד (בקשה שהגישה המשיבה להקדמת הדיון נדחתה). הוזכרו נסיבות אישיות קשות, והוזכר כי העורר הקפיד להגיע לכל הדיונים בעניינו. נטען, כי בתי המשפט לא פירטו אלו פעולות שיבוש עלול העורר לבצע. סוף דבר, העורר מבקש לבחון חלופות מעצר ולחלופין להורות על עריכת תסקיר מעצר. אבי העורר – שדיבר בחום למען בנו – טען, כי הבן יצא מהבית למסיבה שנערכה במקום קרוב מאוד, כי קלטת אבטחה מראה שמספר בחורים התגרו בעורר, ולא להיפך, וכי חלק מהעבירות הקודמות המיוחסות לעורר היו בנסיבות של מה בכך.

ז.

באת כוח המשיבה טענה, בין היתר , כי לא תיתכן מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה, שעה שהעורר מודה כי היה במקום האירוע בזמן האירוע, ובכך שהוחלפו דברים עם המאבטח. הוזכר, כי בתיק קיים מזכר (מיום 18.3.09) המתעד הודאה של העורר לפני רס"מ סביתי, במסגרתה הודה כי הכה את המאבטח בבקבוק (הודאה עליה חזר העורר בשנית במשרדו של השוטר). נטען, כי להוכחת החבלה במאבטח קיימת תעודה רפואית, ועדות אביו של המאבטח. אשר לאישום השני נטען, כי הסבריו של העורר לאמירתו התגלו כמופרכים. אשר לחלופת מעצר, הוזכר כי העורר אינו ראוי לאמון, שכן הפר הוראה חוקית לגבי חלופת מעצר בתיק אחר, נמלט לאחר הוצאת צו המעצר ואותר רק לאחר מספר ימים. כן הוזכר קיומו של עבר פלילי, והעובדה שמאסר מותנה לא הרתיע את העורר מביצוע העבירות הנוכחיות.

הכרעה

ח.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לערר. אשר לראיות, לענין האישום הראשון הודה העורר (כבר ביום 16.3.09) בכך שהפר את תנאי מעצר הבית והלך למועדון (זאת, לאחר שבחקירה קודמת באותו היום שמר על זכות השתיקה). קרי, הוא הודה בעבירה של הפרת הוראה חוקית. כן הודה (במסגרת עימות שנערך ב-17.3.09 עם המאבטח) כי נכנס לויכוח עם המאבטח, ואף אמר לו "כמה שאני קטן אני עוד אראה לך ועוד נתראה", אלא שסייג ואמר "אני כן התווכחתי איתו, אך לא זרקתי עליו שום בקבוק", וייחס את התקיפה בבקבוק ל"מישהו אחר". בהתחשב בגירסת המאבטח (שיש לה סימוכין גם בהודעות שמסרו רמי בן חמו, עמוס טל וגבריאל קדוש), על פני הדברים די באלה כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. מעבר לכך קיימת הודאה מפורשת שמסר העורר לרס"מ סביתי, אף שזה הזהירו כי כל מה שיאמר עלול להפלילו: "טוב אני נתתי לו מכה עם הבקבוק, וכל מה שאמר המאבטח נכון" (מזכר מיום 18.3.09). גם נסיבות מסירת ההודאה - העורר ביקש מהחוקר שיבוא אליו לתא המעצר, ובהמשך שוב במשרדו של החוקר - תומכות במהימנותה. ולבסוף, בחקירתו למחרת היום, שמר העורר על זכות השתיקה.

ט.

אשר לאישום השני. לאמרת העורר בבית המשפט היו מספר עדים, ואין איפוא ספק (או חולק) כי נאמרה. שני אנשי רשות מסרו, כי האמרה לוותה בתנועות מאיימות (טוען המעצרים, ואיש הליווי מיחידת נחשון). העורר אמנם טען שהתכוון לומר שהוא מתעתד לעבור לגור בבית אחותו בשלומית, אך סירב למסור את פרטיה.

י.

סוף דבר, סבורני כי קיימות ראיות לכאורה בשני האישומים. אשר לאפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, דומני כי גם בעניין זה אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. עבירת האלימות המיוחסת לעורר נעשתה שעה שהיה מצוי בחלופת מעצר - והפר אותה בריש גלי. לעורר, בן 24, למרבה הצער עבר פלילי מכביד, ראשיתו בגיל פחות מ-16 בבית המשפט לנוער בעבירת גניבה, והמשכו שש פעמים נוספות בפני בתי המשפט בעבירות רכוש, סמים, הפרת הוראה חוקית (מספר פעמים), החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, תקיפת שוטר, חבלה, איומים ועוד, בעת האירוע היה כנגד המשיב מאסר על תנאי בר הפעלה והוא נמצא בהמתנה לחוות דעת הממונה על עבודות שירות. בנסיבות אלה אין ניתן לבוא בטרוניה לבית המשפט, שלא נתן בו אמון;

לעת הזאת גם אין מקום לתסקיר, נוכח ריבוי המקרים של הפרת הוראה חוקית בעברו של העורר. עוד יוזכר, כי מנהל במועדון (רמי בן חמו) נחקר בחשד לשיבוש הליכי משפט, בכך שלאחר האירוע (בערך בשעה 03:00 לפנות בוקר) אסף את אבי העורר ותיאם מפגש עם המאבטח ואביו, שבמסגרתו התנצל אבי העורר בפני המאבטח. ולבסוף, באת כוח המשיבה התייחסה לקשיים באיתור העורר לאחר שהוצא נגדו צו מעצר, וגם בכך יש כדי להסביר מדוע לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא.

י"א.

בשולי הדברים יוסף, כי העובדה שמשפטו של העורר קבוע ליום 11.11.09 (כשמונה חודשים לאחר מעצרו) בעייתית ביותר. המשיבה אכן ביקשה להקדים את הדיון, אך בית המשפט "השיב את הכדור למגרשה של המשיבה", בקבעו ב-7.7.09

"אם התביעה תציע לבית המשפט הצרחה בין תיקים הקבועים לשמיעת ראיות, בהסכמת הסניגורים... אין מניעה שבית המשפט ייעתר לבקשה". אמנם לא נותר זמן רב עד מועד הדיון, אך אבקש מהמשיבה לעשות ככל הניתן כדי לקצר את זמן המעצר לפני תחילת המשפט. כשאדם עצור זמן משמעותי כל כך, אם אין המותב הקבוע לתיק יכול לשנות ביומנו ואיני בא עמו בטרוניה, הצדדים מתבקשים לפנות לנשיא הנוגע בדבר, ולבקש העברה למותב אחר לדיון הוכחות מוקדם יותר. בתי המשפט עמוסים, וגם העצורים הממתינים לתורם רבים, אך עדיין על בתי המשפט למלא אחר צו המחוקק כי משפטי עצורים יסתיימו תוך תשעה חודשים, ואין צורך להכביר מלים.

י"ב.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לערר.