בג"ץ 6406/00 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ. שר התקשורת

השופט י' זמיר :

התעריפים של העותרת, בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, נקבעים מכוח החוק בתקנות המוּצאות על ידי שר התקשורת בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת הכספים של הכנסת. העותרת תוקפת את התעריפים כפי שנקבעו בתקנות. היא מבקשת שבית המשפט יחייב את המשיבים לשנות את התעריפים (בפועל, להעלות את התעריפים) בגלל השינוי בשיעורי הפחת שהעותרת עשתה בדו"חות הכספיים שלה מאז שנת 1999.

העותרת מסבירה את עמדתה בטענות כלכליות, חשבונאיות וטכנולוגיות שונות, והיא מסתמכת לצורך זה על חוות דעת של חברה מחוץ לישראל ורואה-חשבון בישראל, ועל החלטת הדירקטוריון של העותרת. אולם, כידוע, בית המשפט דן ומכריע רק בטענות משפטיות. העותרת מתרגמת את הטענות שלה בתחום הכלכלה, החשבונאות והטכנולוגיה לטענה משפטית אחת: הטענה היא חוסר-סבירות של עמדת המשיבים.

אכן, חוסר-סבירות היא עילה משפטית לביקורת החלטות של רשויות מינהליות. אולם העילה כפופה לסייגים. אחד הסייגים הוא, שבית המשפט אינו מוכן להתערב בהחלטה מינהלית בעילה של חוסר סבירות, אלא רק כאשר ההחלטה היא כל כך בלתי-סבירה עד שרשות סבירה לא היתה יכולה לקבל אותה. פירושו של דבר, שבית המשפט אינו אמור לשקול במאזניים את העמדה של העותרת כנגד העמדה של המשיבים כדי להחליט איזו עמדה סבירה יותר. אין זה תפקידו של בית המשפט, אלא תפקידם של המשיבים. שהרי החוק הקנה להם את סמכות ההחלטה, להם ולא לבית המשפט; במסגרת זאת הוקנה להם שיקול דעת; ושיקול הדעת חל גם על השאלה מהי העמדה הסבירה יותר בנסיבות המקרה. כמובן שהדעות בשאלת הסבירות עשויות להיות חלוקות בין המומחים של העותרת לבין המומחים של המשיבה בעניין השיקולים והחישובים הכלכליים, החשבונאיים או הטכנולוגיים הקשורים להחלטה. העותרת רשאית להעלות את טענותיה בעניינים אלה, ולהציג את עמדת המומחים שלה, בפני שר התקשורת, שר האוצר וועדת הכספים. אך הסמכות לשקול ולהחליט אם לקבל את טענות העותרת ואת עמדת המומחים שלה מוקנית למשיבים. בית המשפט אינו מפעיל שיקול דעת עצמאי, במקום המשיבים, אלא רק מפעיל ביקורת שיפוטית על שיקול הדעת שלהם. הוא אינו מתערב בשיקול הדעת של המשיבים, אף אם הוא עשוי היה להפעיל את שיקול הדעת באופן אחר, אלא רק אם שיקול הדעת של המשיבים לוקה בפגם משפטי, ובכלל זה פגם של חוסר-סבירות, שיש בו כדי לבטל את ההחלטה.

האם ההחלטה של המשיבים בנוגע לתעריפי העותרת לוקה בפגם משפטי של חוסר סבירות שיש בו כדי לבטל את ההחלטה? כידוע, החלטת המשיבים, כמו כל החלטה אחרת של כל רשות מינהלית, מוגנת על ידי חזקת החוקיות. כלומר, חזקה היא שהחלטת המשיבים הינה חוקית, ועל העותרת מוטל הנטל לסתור חזקה זאת. האם העותרת הצליחה לסתור חזקה זאת? ככל שהפכנו בטענות המפורטות של העותרת, בכתב ובעל-פה, לא ראינו בהן אלא מחלוקת, ככל הנראה מחלוקת לגיטימית, בין מומחים משני הצדדים. בית המשפט אינו אמור ואינו כשיר להכריע במחלוקת זאת. הוא אמור וכשיר להכריע בשאלה אם, בסופו של דבר, החלטת המשיבים להעדיף את עמדת המומחים שלהם על עמדת המומחים של העותרת לוקה בחוסר-סבירות. התשובה לשאלה זאת שלילית: לא ראינו בהחלטת המשיבים חוסר סבירות שיש בו כדי לפסול את ההחלטה.

אם כך לגבי החלטה מינהלית רגילה, קל וחומר בהחלטת המשיבים, שאין היא החלטה מינהלית רגילה. החלטת המשיבים קיבלה ביטוי בתקנות שאושרו על ידי ועדת הכספים של הכנסת, וכיום העותרת תוקפת את התקנות. והרי ידוע כי בביקורת תקנות שאושרו על ידי ועדה של הכנסת, בית המשפט נוהג להחיל את מבחן הסבירות ביתר איפוק. במיוחד כך כאשר מדובר במחלוקת שהיא, בעיקרה, מחלוקת כלכלית, חשבונאית או טכנולוגית, כמו במקרה הנדון. במקרה כזה מתחם הסבירות של ועדת הכספים של הכנסת, כשהיא מאשרת את התקנות, רחב יותר. וככל שמתחם הסבירות רחב יותר, ההתערבות של בית המשפט מצומצמת יותר.

סוף דבר, כיוון שלא ראינו חוסר סבירות בהחלטת המשיבים, אין לנו עילה להתערב בהחלטה זאת.

התוצאה היא שאנו דוחים את העתירה.

העותרת תשלם את הוצאות המשפט למשיבים בסכום כולל של 25,000 ש"ח.