רע"ב 1318/98 ערן לביא נ. שרות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' בייזר) בע"ש 3227/97 מיום 8.2.98.

המבקש הורשע בביצוע מעשים מגונים בבתו, קטינה בת שלוש, ונדון לארבע שנות מאסר בפועל. בקשתו לצאת לחופשה לאחר ריצוי רבע מעונשו נדחתה. הטעם לדחייה היה מדיניותו של שירות בתי-הסוהר, שלפיה מותנה מתן חופשה לעברייני מין בהמלצה של מחלקת בריאות הנפש (להלן: מב"ן), הקובעת כי האסיר אינו מסכן את שלום הציבור. במקרה דנן נמנעו אנשי מב"ן ממתן המלצה כלשהי, נוכח העובדה שהמבקש מכחיש את ביצוע המעשים שבגינם הורשע, ולשיטתם, לא ניתן במצב זה לבסס קביעה לעניין מסוכנותו של המבקש. בנסיבות אלה החליט המשיב שלא ליתן חופשה למבקש.

המבקש עתר לבית-המשפט המחוזי כנגד החלטה זו. בית-המשפט דחה את העתירה, תוך שהוא מסתמך על החלטות שניתנו בעבר במקרים דומים, וקובע כי החלטת המשיב היתה סבירה.

בבקשה שלפני מעלה המבקש מספר טענות כנגד החלטתו של המשיב, המצביעות, לשיטתו, על חוסר סבירותה. ראשית , שלילה אוטומטית של הזכות לחופשה בשל אי-הודאה בביצוע העבירה היא למעשה ענישה על דבר שבלב, וזאת בניגוד לעקרונות יסוד של דיני העונשין; שנית , העובדה שאדם מכחיש כי ביצע את העבירה שבה הורשע, אין בה להעיד בהכרח על-כך שאין הוא מכיר בחומרת העבירה עצמה. בהקשר זה מתייחס המבקש לשתי החלטות של ועדת השחרורים שבהן הוחלט על קיצור תקופת המאסר, למרות היעדרה של הודאה. הטעם להחלטות היה, שהשאלה אם האסיר מהווה סכנה לשלום הציבור תלויה במידה שבה הוא מבין את חומרת המעשים שיוחסו לו. לבקשה מצורפת גם חוות-דעת פסיכיאטרית של פרופסור ג'ראלד קפלן, אשר קובע, כי המבקש אינו מנותק מהמציאות, "לא בכלל ולא בקשר לבתו בפרט"; שלישית , קיימים כלים שונים המאפשרים בדיקה של מידת המסוכנות של האסיר. בהקשר זה מתייחסת הבקשה למאמרו של הפסיכולוג יורם צדיק, הטוען כי ניתן להשתמש לשם כך בכלים עקיפים (מבחנים פסיכו- דיאגנוסטיים); רביעית , המבקש מצביע על העובדה שהתנהגותו במשך המאסר היתה ללא דופי, וכי פגישות שערך עם ילדיו בתקופה זו עלו יפה (דברים אלה נתמכים בדבריו של פקיד הסעד). בהקשר זה מצוינת אף חוות דעתו האמורה של פרופסור קפלן, שלפיה יועילו הפגישות הן למבקש והן לילדיו; חמישית , בכל מהלך הדיון טרם גזירת דינו, לרבות לאחר שכבר הורשע, היה המבקש חופשי. באותה עת לא ביצע עבירות כלשהן ולא חרג מתנאי השחרור, שכללו הרחקה מבתו. לנוכח כל אלה, טוען המבקש, עולה המסקנה כי החלטת המשיב בעניינו נובעת משיקולים זרים, ויש לבטלה, או לחלופין, להורות על מינוי של מומחה חיצוני לקביעת מסוכנותו.

בתגובתו מצביע המשיב על שורה של פסקי דין שבהם התייחס בית-המשפט למדיניותו, שלפיה בהיעדר קביעה לגבי מידת המסוכנות של אסיר שהורשע בעבירת מין, אין לשחררו לחופשות. הרקע למדיניות זו הוא הרצון להגן על שלום הציבור מפני עברייני המין. עמדתה המקצועית של מב"ן היא, כי לא ניתן לבסס קביעה לעניין המסוכנות כאשר האסיר אינו מודה בביצוע העבירה. בפסקי-הדין שהתייחסו למדיניות זו נקבע כי היא מדיניות סבירה, וכי עמדתו המקצועית של מב"ן סבירה אף היא, וזאת למרות חוות-דעת סותרות שהוגשו לבתי המשפט בסוגיות אלה. אשר לחוות הדעת של פרופסור קפלן, טוען המשיב, זו ניתנה בלא פגישה עם המבקש אלא על סמך דיווחים מבני משפחתו ומעורך דינו, ואין בה כל התייחסות לשאלה אם המבקש אכן מסוכן אם לאו. המשיב מדגיש, כי מדיניותו אינה מבוססת על תפיסה שלפיה אסיר שאינו מודה בביצוע העבירה אינו זכאי לחופשה, אלא על התפיסה המקצועית של מב"ן, שלפיה לא ניתן להעריך את מסוכנותו של האסיר כל עוד הוא מכחיש כי ביצע את העבירה. לסיכום, טוען המשיב, החלטתו התקבלה לאחר ששקל את כל העובדות הצריכות לעניין ולאחר שביצע איזון ראוי בין השיקולים המתחרים, ולכן אין מקום להתערב בה.

דין הבקשה להידחות. בית-משפט זה חזר ופסק, כי מדיניותו של המשיב, שבבסיסה העדפה של אינטרס ההגנה על הציבור על-פני האינטרס של האסיר לצאת לחופשה, היא סבירה ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית. בית-המשפט התייחס הן למדיניות בכללותה, והן למקרה שבו מתבססת ההחלטה על היעדר המלצה של מב"ן בשל היעדר הודאה מצד האסיר (ראו למשל: בר"ע 5387/90 פלוני נ' שירות בתי-הסוהר

(לא פורסם), עע"א 2507/91 אמון נ' שירות בתי-הסוהר (לא פורסם), עע"א 8436/96 מחאגנ'ה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). יש לציין כי בחלק מהמקרים האמורים הוגשו חוות-דעת מטעם המבקשים, הן לעניין מסוכנותם והן לעניין עמדתה העקרונית של מב"ן, ובית-המשפט קבע כי המשיב רשאי להעדיף את עמדתה המקצועית של מב"ן על-פני חוות-דעת אלה. בית-המשפט המחוזי הכריע בעתירה שעמדה בפניו על-סמך ההלכות האמורות, והבקשה אינה מגלה טעם לבחון את הסוגיה פעם נוספת בפני ערכאת ערעור.

הבקשה נדחית.