בג"ץ 5908/07 יוסף נוף נ. מדינת ישראל - המשרד לבטחון פנים

השופט י' אלון :

1.

העותר הינו אסיר המרצה מאז 2000 עונש מאסר של 12 שנים שהוטל עליו לאחר שהורשע בביצוע עבירות מין חמורות. בקשות שהגיש ליציאה לחופשה מהכלא – נדחו על ידי שרות בתי הסוהר. זאת מתוך חוות דעת מב"ן לענין המסוכנות הנודעת ממנו.

עתירת אסיר שהגיש על כך לבית המשפט המחוזי נדחתה בפסק דין מיום 29.11.06. העותר פנה לבית משפט זה בבקשת רשות לערער על אותו פסק הדין. בקשתו נדחתה בפסק דין מיום 28.2.07 (רע"ב 781/06).

בעתירה זו שבפנינו עותר הוא כנגד כך שהעובדים הסוציאליים של מב"ן היושבים בוועדות לבחינת מסוכנות של שירות בתי הסוהר הינם עובדי שירות בתי הסוהר הכפופים למרותו. לטענתו "לא יעלה על הדעת שאדם שאמור לייצג את האינטרס של העותר (כך!) מול המשיבה יהיה כפוף לה מבחינת קידום מקצועי".

על כן עותר הוא לכך כי נורה על הוצאת העובדים הסוציאליים של שירות בתי הסוהר מהוועדות לבחינת מסוכנות ועל איוש תפקידים אלה על ידי "עובדי גוף ציבורי שאינו כפוף לשירות בתי הסוהר".

2.

עתירה זו אינה למעשה אלא ניסיון לערער על החלטת בית משפט זה בעניינו של העותר עצמו ברע"ב 781/06 – ובה נקבע (בהסתמך על עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר פד"י נז'(6) 678) כדלהלן:

"מב"ן הוא גוף מקצועי מובהק ומנוסה העומד לרשותה של הוועדה לצורך הערכת מסוכנותם של עברייני מין, ועל כן ככלל אין פסול בגישה העקרונית של גורמי שירות בתי הסוהר, המסתמכים על הערכות המסוכנות של מב"ן ואף מעדיפים אותן על פני חוות דעת של מומחים מטעם האסיר (ראו למשל: רע"ב 6100/97 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם; רע"ב 1318/98 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם); רע"ב 2196/98 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). מעמדו המיוחד של מב"ן כיועץ מקצועי של גורמי שירות בתי הסוהר אף עוגן בחקיקה – הן בפקודות נציבות בתי הסוהר, והן על פי חוק שחרור על-תנאי ממאסר. יתרה מזאת, מעמדו של מב"ן מעוגן הן מבחינה פורמלית והן מבחינה מהותית, בהתמחותו המקצועית והאקדמית של מב"ן ובניסיון המעשי שאין דומה לו בישראל."

הנחת המוצא של העותר בעתירתו לפיה הגוף המקצועי הבוחן את מסוכנותו אמור לייצג את "האינטרס של העותר" אל מול "האינטרס של שירות בתי הסוהר" – אין בה כל ממש. האינטרס היחיד האמור להיבחן לענין מסוכנותו של אסיר שהורשע בעבירות מין והמבקש לצאת לחופשות – הינו האינטרס הציבורי.

על כך ועל זאת הפקיד המחוקק את השירות המקצועי שהוקם לענין זה.

3.

וגם זאת. העתירה, כעולה מנימוקיה, אינה אלא דרך עקיפין שבחר בה העותר לנסות ולתקוף את החלטות שירות בתי הסוהר שלא להתיר יציאותיו לחופשה.

כידוע לעותר (מההליכים הקודמים שאחז בהם) – הדרך הראויה לכך הינה בפניה ב"עתירת אסיר" לבית המשפט המחוזי כקבוע לענין זה בפקודת בתי הסוהר. זהו הסעד החלופי – והדרך הראשית – ולא פניה עקיפה זו שבעתירה.

4.

מהטעמים שפורטו לעיל – החלטנו לדחות העתירה על הסף.