רע"ב 2196/98 מרק קלופוט נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' בייזר) בע"ש 330/98 מיום 18.3.98.

המבקש הורשע באינוס ובביצוע מעשים מגונים בבתו החורגת במשך שנתיים, מאז היתה בת 14, ונדון לשש שנות מאסר בפועל. בקשותיו לצאת לחופשה נדחו על רקע מדיניותו של שירות בתי-הסוהר שלא להעניק חופשות לעברייני מין בהיעדר המלצה של מרכז בריאות הנפש (להלן: מב"ן), הקובעת כי האסיר אינו מסכן את שלום הציבור. בעניינו של המבקש לא ניתנה המלצה כאמור, נוכח העובדה שהמבקש מכחיש את ביצוע המעשים שבגינם הורשע. לפי עמדתו של מב"ן, הדרך לביסוס ממצא לעניין מסוכנותו של אסיר היא בשיחה בה נדונה ההתנהגות המינית הפתולוגית, ולכן כשהנבדק מכחיש התנהגות זו לא ניתן להגיע לממצא כלשהו. המבקש עתר כנגד ההחלטה לבית-המשפט המחוזי, אשר דחה את עתירתו. על החלטתו של בית-המשפט המחוזי מתבקשת עתה רשות ערעור.

בבקשה שפני מועלות טענות הן כלפי המדיניות הכללית של המשיב והן כלפי החלטתו במקרה דנן. בהתייחס למדיניות טוען המבקש, קיימים כלים נוספים לאבחון, לרבות מבחן MMPI שאליו הופנה המבקש על-ידי מב"ן. מעבר לכך, המבקש שוחח עם אנשי מב"ן על כל נושא שביקשו, אך דבק בהכחשת העבירות בהן הורשע. כמו-כן, טוען המבקש, במקרה שבו מורשע אדם בעבירה שלא ביצע, מוסיפה מדיניות המשיב עוול על עוול בכך שנשללות ממנו חופשות. הבקשה מתייחסת למספר מחקרים המצביעים על מגבלותיו של הניבוי הקליני ביחס לאסירים. לסיכום, טוען המבקש, מדיניות המשיב מתבססת על אמת-מידה נוקשה המופעלת באופן אוטומטי והמפלה בין עברייני מין לבין עבריינים אחרים, ולכן אינה סבירה. אשר להחלטה בעניינו של המבקש, יש בה התעלמות מנסיבות אישיות רבות כגון גילו, העובדה שמדובר בהרשעה יחידה והמידה שבה השתקם במהלך שהותו בכלא. טענה אחרת שמעלה המבקש היא, כי בית-המשפט המחוזי הסתמך על הצהרת ב"כ המדינה, שלפיה קיימת המלצה שלילית בענייננו, בעוד שלא קיימת המלצה כלל, ובכך מתבססת ההחלטה על "טעות בעובדה".

בתגובתו מסתמך המשיב על פסיקה בה בחן בית-משפט זה את מדיניותו נשוא הבקשה, וקבע כי היא סבירה. המשיב מדגיש, כי מדיניותו אינה מבוססת על תפיסה שלפיה מי שאינו מודה באשמה אינו זכאי לחופשה או על ניסיון לכפות על האסיר להודות באשמה, אלא על התפיסה המקצועית של מב"ן, שלפיה לא ניתן להעריך את מסוכנותו של האסיר כל עוד הוא מכחיש כי ביצע את העבירה. לטענת המשיב, החלטתו הינה סבירה, היא התקבלה לאחר ששקל את כל השיקולים הרלוונטיים, ולכן אין מקום להתערב בה.

דין הבקשה להידחות. כפי שציינתי בפרשה אחרת: "בית-משפט זה חזר ופסק, כי מדיניותו של המשיב, שבבסיסה העדפה של אינטרס ההגנה על הציבור על-פני האינטרס של האסיר לצאת לחופשה, היא סבירה ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית." (רע"ב 1318/98 ערן לביא נ' שירות בתי-הסוהר (טרם פורסם)). בית המשפט קבע בהזדמנויות שונות, כי ההסתמכות של המשיב על עמדתו המקצועית של מב"ן הינה סבירה (ראו למשל: בר"ע 5387/90 פלוני נ' שירות בתי-הסוהר (לא פורסם), עע"א 2507/91 אמון נ' שירות בתי-הסוהר (לא פורסם), עע"א 8436/96 מחאגנ'ה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). החלטתו של בית-המשפט המחוזי מסתמכת על ההלכה הפסוקה, ולא מצאתי בבקשה טעם המצדיק קיומו של דיון נוסף בעניינו של המבקש בפני ערכאת ערעור. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שמעבר להיעדרה של המלצה חיובית של מב"ן, קיימת המלצה שלילית קודמת, שהתבססה על נכונות חלקית של המבקש להודות במעשיו (חוות-דעתה של הקרימינולוגית הקלינית אידיסיס יעל מה23.6.97-), אשר בהמשך חזר בו ממנה. ככל הנראה זוהי ההמלצה השלילית אשר הוזכרה בדיון בבית-המשפט המחוזי, אזכור שבגינו טען המבקש ל"טעות בעובדה" של בית-המשפט. טענה זו אינה רלוונטית, מאחר שעיון בהחלטה מוכיח מעבר לכל ספק כי בית-המשפט קמא לא הסתמך כלל על ההמלצה.

הבקשה נדחית.