רע"ב 8136/98 אהוד בנדר נ. מדינת ישראל

עניינה של בקשה זו הוא סירוב שירות בתי הסוהר לאפשר למבקש, לצאת לחופשה מן הכלא.

1.המבקש מרצה עונש של שש וחצי שנות מאסר, לאחר שהורשע בעבירות של מעשה מגונה בכפיה, איומים, תקיפת קטין ותקיפה. עבירות המין בגינן הורשע המבקש, בוצעו בבנו הבכור מאז שהיה כבן 5 ועד שהגיע לגיל 12. מהכרעת הדין עולה תמונה קשה ומזעזעת, לפיה לימד המבקש את בנו לקיים יחסי מין עם אישתו, תוך שהוא כופה על האם להיענות לדרישותיו.

המבקש הואשם באותו כתב אישום גם בביצוע מעשים מגונים בבתו ובבנו הנוסף, שניהם קטינים, וזאת החל משנת 1990 ועד למועד גירושיהם של המבקש ואישתו בשנת 1995. מהאשמות אלה, זוכה המבקש מחמת הספק.

ביום 5.5.98 החליטה הועדה לגילוי עריות שלא להמליץ על יציאת המבקש לחופשה, שכן המבקש "מכחיש את מעשיו, לא עבר תהליך טיפולי, ואין המלצת מב"ן". נוכח חוות-דעת זו, החליט שירות בתי הסוהר שלא להתיר למבקש לצאת לחופשה מן הכלא. כנגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי.

2.בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס' ג'ובראן) עיין בחוות-דעת מב"ן מיום 16.6.98. בחוות-הדעת, קבעה הפסיכולוגית הקלינית כי "מאחר (והמבקש) מכחיש ביצוע העבירה, אין באפשרותי לקבוע באם קיימת פתולוגיה מינית ואני מנועה מלחוות דעה לגבי מסוכנותו ו/או הוצאתו לחופשה".

בהסכמת הצדדים, הוחלט לדחות את מועד הדיון. בית המשפט קמא התיר למבקש לפנות למב"ן לשם קבלת חוות-דעת משלימה, ולהסב תשומת ליבם לכך שהמעשים בהם הורשע הופסקו עוד בשנת 88', ולכך שהוא זוכה מחמת הספק מן המעשים המאוחרים יותר שיוחסו לו בכתב האישום.

ביום 23.7.98 נבדק המבקש בשנית על-ידי מב"ן. מסקנת הבדיקה היתה כי המבקש ממשיך להכחיש את העבירות שביצע, ומטיל את האשמה על גרושתו. בהמשך נאמר:

"למרות שזוכה בחלק מהאשמות ולאור העובדה שהעבירות האחרונות בוצעו ב- 1988, הרי שמעצם ההכחשה, נובע כי קיימת חזקה למסוכנות מינית ולפיכך, אנו לא ממליצים על הוצאתו לחופשות".

נוכח חוות-דעת המב"ן, ובהתאם לעמדת שירות בתי הסוהר, קבע בית המשפט קמא כי ההחלטה שלא לאפשר למבקש לצאת לחופשות מן הכלא היא סבירה. בהמשך החלטתו של בית המשפט המחוזי נאמר:

"עם כל הכבוד, לא מקובלת עליי דעתו של ב"כ העותר (המבקש), לפיה אין לייחס משקל מהותי ומכריע לאי הודאתו של העותר בעבירות שהורשע בהן בבית המשפט המחוזי, כאשר בו בזמן הוא מערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

אכן, זכותו של כל נאשם לכפור באשמות המיוחסות לו, כאשר יש בהודאתו באשמות כדי לשמוט את הבסיס מתחת לערעור אותו הוא מגיש, אולם אין פירוש זכות זו, כי מחובתו של שירות בתי הסוהר לקחת נתון זה כשיקול במכלול שיקוליו לעניין בקשת האסיר לחופשות, שכן ראוי יותר הוא להקדים את הדיון בערכאת הערעור, במקום לשחרר אסיר שעלול לסכן את שלום הציבור".

אשר על כן, העתירה נדחתה.

3.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי נסובה הבקשה שלפניי. בבקשתו, שב בא-כוח המבקש וטוען כנגד אי הוצאת מרשו לחופשות, בהתחשב בכך שהעבירות בהן הורשע בוצעו ב- 88', וכן בהתחשב בכך שהמבקש זוכה מחמת הספק מן העבירות המאוחרות יותר שיוחסו לו בכתב האישום. בא-כוח המבקש שב ומציין כי מרשו ערער במרץ 98' על הכרעת הדין שניתנה בעניינו.

4.דנתי בבקשת רשות הערעור אך החלטתי לדחותה.

נוכח החומרה הרבה של עבירות המין, ובהתחשב בסיכון לציבור העלול לנבוע מכך שאדם שהורשע בעבירת מין יחזור על מעשיו, נמנע שירות בתי הסוהר בדרך כלל, על-פי נוהליו, מלאפשר לאסיר שהורשע בעבירת מין לצאת לחופשה, ללא קבלת חוות דעת חיובית ממב"ן. מטרתה של חוות-הדעת להעריך בצורה מושכלת את הסיכון הטמון במתן חופשה לאותו אסיר. לפי עמדת המב"ן, לא ניתן לקבוע בדרך של בדיקה פסיכיאטרית את מסוכנותו של עבריין מין, המכחיש ביצוען של עבירות מין בהן הורשע. עמדה זו אינה מבוססת על גישה עונשית אלא על תפיסה מקצועית-טיפולית.

מדיניות זו של שירות בתי הסוהר המבוססת על עמדת מב"ן, אושרה פעמים רבות בפסיקת בית משפט זה כסבירה, אם כי שירות בתי הסוהר אינו פטור מלבחון כל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו (ראו: רע"ב 5687/95 שיף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), רע"ב 2196/98 קלופוט נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם) וע"ב 1318/98 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם) וכן רע"ב 5925/98 עלאונה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניינו של המבקש מפורטת ומנומקת. בפני בית המשפט קמא היתה חוות-דעת משלימה של מב"ן, ששקלה את טענותיו של המבקש כפי שפורטו לעיל, והעריכה את הסיכון הנשקף מן המבקש אם יצא לחופשות. המקרה שלפניי אינו מעלה נסיבות חריגות, שיש בהן כדי להביא למסקנה, כי ההחלטה בעניינו של המבקש מצדיקה מתן רשות ערעור לבחינתה פעם נוספת.

אשר על כן, הבקשה נדחית.