דנג"ץ 2353/03מדינת ישראל נ. ביאן (בן מוחמד) אסלאן

עתירה לעריכת דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ברע"ב 10059/02 ביאן (בן מוחמד) אסלאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

2.המשיב ( אסלאן או המשיב ) הורשע בשני מעשי אינוס שביצע, ונדון לעונש מאסר בן שמונה שנים בפועל. לקראת חלוף שני שלישים מתקופת מאסרו עלה ובא עניינו של המשיב לפני ועדת השיחרורים שכוננה לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 ( חוק השיחרור או החוק ), וזו החליטה לשחררו בתנאים שונים. החלטתה של הוועדה ניתנה לאחר שהונחו לפניה דו"חות שונים, בהם חוות דעת של החטיבה לפסיכיאטריה משפטית במחלקה לבריאות הנפש ( מב"ן ) של משרד הבריאות. בחוות-דעת זו נקבע כי לא ניתן להעריך את מסוכנותו של המשיב לטווח ארוך הואיל והלה אינו נוטל אחריות למעשים שבגינם הורשע בדין.

3.על החלטתה זו של הוועדה ערערה המדינה לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת. בית-המשפט המחוזי נענה לערעור, וביטל את החלטת השיחרור בפוסקו כי בהיעדר חוות-דעת של מב"ן הקובעת כי אין האסיר מסוכן, אין הוועדה מחזיקה בסמכות להורות על שיחרורו. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי "עמדת בית-המשפט העליון היא שיש לכבד אותה דעה מקצועית הרואה בהודאה של האסיר כי ביצע את המעשה המיני, האמצעי העיקרי, והיחיד כמעט, לעמוד על מסוכנותו".

4.על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ביקש המשיב לערער לפני בית-המשפט העליון, ובית-המשפט נענה לבקשה והחליט לדון בבקשה כבערעור. פסק-דינו של בית-המשפט העליון נסוב על שתי שאלות מרכזיות אלו: אחת, על השאלה אימתי מוסמכת ועדת השיחרורים להורות על שיחרורו של אסיר הנושא עונש מאסר בגין עבירת מין או אסיר הלוקה בנפשו, שעה שמב"ן לא קבעה מפורשות שהאסיר אינו מסוכן לציבור; שתיים, על השאלה אם כל אימת שאסיר מסרב להודות בעבירת מין שבה הורשע, ולהביע חרטה על ביצועה, קיימת מעין חזקה חלוטה בדבר מסוכנותו.

5.אשר לשאלה הראשונה - שאלת סמכותה של הוועדה - הניח בית-המשפט על שולחנו את הוראת סעיף 12 לחוק השיחרור, הקובעת וזו לשונה:

שחרור אסיר הנושא מאסר בשל עבירת מין או הלוקה בנפשו

12.(א) הועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין או החולה במחלת נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לענין זה על ידי שר הבריאות.

(ב) לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א), או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הועדה על אף הוראות סעיף קטן (א), לשחרר אסיר כאמור באותו סעיף קטן, אם סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון כאמור.

בפרשו את הוראת סעיף 12(ב) לחוק השיחרור - זו הוראה הנדרשת למקרה שבו "לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א)" - קבע בית-המשפט העליון כי סמכותה של ועדת השיחרורים אינה מותנית בקיומה של חוות-דעת מטעם מב"ן. ובלשונו של השופט אור (עימו הסכימו השופטים מצא ואנגלרד) בפיסקה 5 לפסק-דינו:

מסקנתי בעניין סמכות הוועדה היא שפרשנותו של סעיף 12(ב) מובילה לכך שהוועדה מוסמכת לדון בעניינו של אסיר, ולהחליט על שחרורו בתנאים אם הנסיבות יצדיקו זאת, בכל אחד מהמקרים הבאים: (א) כאשר אין בפניה כלל חוות דעת של מב"ן; או (ב) כאשר חוות הדעת שבפניה אינה חוות דעת חיובית לפי סעיף 12(א), אם משום שחוות הדעת היא חיובית-מותנית, אם משום שאין בה הכרעה, ואם משום שחוות הדעת היא שלילית.

לפיכך, כך הוסיף וקבע בית-המשפט, חרף חוות-דעת מב"ן - שלפיה לא ניתן להעריך את מסוכנותו של המשיב - היתה לוועדה הסמכות לדון בעניינו של המשיב ולהחליט על שיחרורו.

6.אשר לשאלת הערכת מסוכנותו של אסיר המוסיף ומכחיש אחריותו למעשים שבגינם הורשע, קבע פסק-הדין כי אין לקבל על הֶחָלָק ובלא ערעור את גישת מב"ן שלפיה לא ניתן להעריך מסוכנותו של אסיר שאינו מודה בביצוע המעשה המיני. יש לבדוק כל מקרה לפי נסיבותיו, והכחשת המעשה בידי האסיר אינה מונעת בהכרח הערכת מסוכנותו בידי הוועדה.

7.משהסיק מסקנות אלו שהסיק, קיבל בית-המשפט את הערעור, והורה - בהסכמת באי-כוח בעלי-הדין - כי עניינו של המשיב יוחזר לוועדת השיחרורים למתן החלטה חדשה. החלטה חדשה נדרשה משום שההחלטה הראשונה נמצאה חסרה בשני אלה: אחד , לא היו בה "טעמים מיוחדים" - כנדרש בסעיף 12(ב) לחוק השיחרור - שהצדיקו התעלמותה של הוועדה מחוות-דעת מב"ן כי לא ניתן להעריך את מסוכנותו של המשיב לטווח הארוך. שניים , לא נקבע בהחלטת הוועדה באורח פוזיטיבי כי ניתן לשחרר את המשיב בלא שייגרם בכך סיכון לציבור. כן הוחלט, כי עובר למתן ההחלטה תהא הוועדה מוסמכת לקבל ראיות נוספות - אם תבוא על-כך בקשה מטעם מי מן הצדדים - וכן תשמע הוועדה טענות נוספות מפי באי-כוח בעלי-הדין.

8.המדינה עותרת לקיומו של דיון נוסף בפסק-הדין, ובפיה שתי טענות עיקריות אלו: אחת , "הקביעה לפיה ניתן לשחרר עברייני מין שחרור מוקדם גם מבלי לקבל חוות-דעת של מב"ן הינה הלכה חשובה וקשה, הנוגעת לעברייני מין רבים, כמו גם לסיכונם הפוטנציאלי של קורבנות רבים, והיא אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו החקיקתית של סעיף 12 לחוק" (סעיף 45 לעתירה); ושתיים , "פסק הדין נשוא הבקשה עומד בסתירה להלכות הרבות ... []אשר אישרו את מדיניות מב"ן המקצועית-טיפולית, לפיה לא ניתן להעריך מסוכנות של עברייני מין המכחישים כי ביצעו את העבירה" (סעיף 46 לעתירה). שלא במפתיע מתנגד בא-כוח המשיב לעתירת המדינה, ומשיב הוא לטיעוניה.

8.טענות המדינה טענות הן הנטענות בטעם - ובאריכות - אך לאחר ששקלתי בדבר סבורני כי יש לדחות את העתירה. ההליך של דיון נוסף הליך נדיר הוא; מכל מקום, ראוי הוא שכך יהיה. דיון נוסף יכול שיינתן בנסיבות חריגות שבהן נפסקת הלכה משפטית, ולא אך הלכה משפטית "מן-המניין", אלא הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי יקויים בה דיון נוסף; והכל כהוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. הנה-כי-כן, תנאי מוקדם לדיון נוסף הוא קיומה של הלכה מתאימה. קריאה בפסק-הדין נושא העתירה לא גילה לי כי נפסקה בו הלכה בעלת איפיונים של הלכה הראויה לדיון נוסף.

10.המדינה מרבה לטעון על-אודות חוק השיחרור, על הרציונאלים שביסודו ועל הטעמים לחקיקתו, ועל כל אלה משתיתה היא מסקנה כי הפירוש שהעניק בית-המשפט העליון להוראת סעיף 12(ב) לחוק השיחרור - פירוש שלפיו מוסמכת היא הוועדה לדון בעניינו של אסיר ולהחליט על שיחרורו בתנאים גם אם לא הונחה לפניה כלל חוות-דעת מטעם המב"ן - אינה יכולה לעמוד. נזכיר בראשית, כי בענייננו-שלנו הוגשה חוות-דעת מטעם מב"ן, שלפיה לא ניתן להעריך את מסוכנותו של המשיב לטווח ארוך משום שכופר הוא באחריותו למעשים שבגינם הורשע. מסקנה נדרשת מכאן היא, שקביעת בית-המשפט כי בסמכות הוועדה לדון ולהחליט בעניינם של אסירים גם כאשר אין מונחת לפניה כלל חוות-דעת מטעם המב"ן, קביעה שבאימרת-אגב היא. משידענו כך, ממילא אין מקום לערוך בה דיון נוסף ולו משום שלהכרעה המבוקשת לא תהיה נפקות מעשית ביחס לבעלי-הדין. ראו והשוו: ד"נ 3/58 שר האוצר נ' אניות מיכל ומשא , פ"ד יב 1849; ד"נ 8/58 ריבלין ואח' נ' ווליס ואח' , פ"ד יב 789, 794; דנג"ץ 808/95 אמיתי וכו' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(1) 837, 841-840.

11.אשר לגופם של דברים, בית-המשפט מתמודד כהלכה עם דרכי הפירוש האפשריות להוראת סעיף 12(ב) רישה שלחוק ("לא הוגשה חוות-דעת כאמור בסעיף קטן (א)), ולסופן של שקלא-וטריא מחליט הוא כי הוראת סעיף 12(ב) רישה חלה גם על מקרה שבו לא הוגשה כלל חוות-דעת מטעם מב"ן. ניתנת אמת להיאמר, שיש מישקל לדרך הפירוש האחרת שהמדינה טוענת לה - פירוש שלפיו אין הוועדה קונה סמכות להידרש לבקשת שיחרור על-תנאי כהוראת סעיף 12(ב) לחוק אלא אם הונחה לפניה חוות-דעת כלשהי של מב"ן - ולו משום שנתקשה לתאר מקרה שלא תוגש בו חוות-דעת מטעם מב"ן. שהרי אם מב"ן לא תעשה את המוטל עליה, יכול שבית-משפט יצווה אותה כי תמלא את חובתה. מכאן מסקנה, לכאורה, כי לעולם חייבת חוות-דעת מטעם מב"ן שתונח על שולחן הוועדה, ואילו הוראת סעיף 12(ב) שלחוק עניינה הוא אך בחוות-דעת שהונחה לפני הוועדה ואשר אין היא קובעת - ברחל בתך הקטנה, כהוראת סעיף 12(א) סיפה - ש"האסיר אינו מסוכן לציבור". השוו: רע"ב 634/02 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי ואח' , פ"ד נו(4) 487, 491-490. ראו עוד: דברי ההסבר להצעת החוק, ה"ח, תשס"א, 518, 537. נוסיף כי גם לדעת השופט אור "דרך המלך" היא שוועדת השיחרורים תדון בעניינו של אסיר שעה שחוות-דעת של מב"ן מונחת לפניה. בין כך ובין כך, כאמור, אין מקום לעריכתו של דיון נוסף בהלכה שלא נקבעה.

12.המדינה מבקשת להעמיד לדיון נוסף שאלה נוספת, והיא, הערכת מסוכנותם של עברייני מין המכחישים ביצוע עבירה שהורשעו בה. לטענת המדינה, סותר פסק-הדין הלכות קודמות שנקבעו, ואשר לפיהן אושרה עמדת מב"ן כי לא ניתן להעריך מסוכנותם של עבריינים אלה. אלא שגם בעניין זה לא נקבעה כל הלכה חדשה. בית-המשפט אומר, אמנם, בין שאר דבריו כי:

... קיימת מעין חזקה-חלוטה אצל מומחי מב"ן לפיה לא ניתן להעריך את מסוכנותו של אסיר במקרים כאלה. דומה, שראוי לבחון עניין זה מחדש, לאור ראיות של אנשי מקצוע אשר תובאנה בפני הוועדה במקרה המתאים.

אלא שאין בדברים אלה כל הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף בה. כבר נקבע בעבר, כי אין לקבל ללא ערעור והירהור את עמדת מב"ן כי התכחשות למעשה העבירה אינה מאפשרת הערכת מסוכנות - לשון אחר: אין לקבל כי עמדת מב"ן מהווה סוף פסוק וכי אין אחריה ולא כלום - וכי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ועל סמך מיכלול העובדות שלעניין. ראו והשוו: רע"ב 216/99 דריהם נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם); רע"ב 5925/98 עלאונה נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נב(4) 577, 579; רע"ב 8136/98 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). קביעתו של בית-המשפט עולה אפוא בקנה אחד עם דברים שנאמרו כבר בעבר, ולא מצאתי הצדק להוסיף ולדוש בהם. יש להניח כי ברובא דרובא של המקרים נורה הלכה כמב"ן - זו גם דעתו של השופט אור - אך אין זה ראוי שלא להותיר ולו פתח צר לחריגים.

13. סוף דבר:

אני מחליט לדחות את עתירת המדינה לעריכתו של דיון נוסף.

היום, ב' בתמוז תשס"ג (2.7.2003).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03023530_G03.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il