רע"ב 979/12אילן מור חי נ. היועץ המשפטי לממשלה

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' טל והשופטים צ' דותן ו- י' שיינמן ) בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעת"א 19641-08-11 מיום 13.12.2011, בו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטתה של וועדת השחרורים (שופט (בדימ') צ' הרטל , ד"ר (חינוך) י' יוגב , עו"ס מ' קורטמן ) מיום 1.8.2011, בדעת רוב כנגד דעתו החולקת של השופט הרטל – יו"ר הוועדה, שלא לאפשר שחרורו המוקדם של המבקש לצורך השתלבות בהליך טיפולי.

רקע עובדתי בתמצית

1.

כעולה מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, המבקש מרצה מאסר שני בן 15 שנים החל מיום 24.1.2000, בגין עבירות מין שביצע בקטינה (להלן: נפגעת העבירה ). עוד עולה מפסק הדין כי העבירות בהן הורשע המבקש בוצעו על ידו במשך שנתיים מאז הייתה נפגעת העבירה כבת 13 שנים, עת שימש כיו"ר ועד בית-כנסת ולימד ילדים שיעורי תהילים, כשנפגעת העבירה נמצאה בבית הכנסת או ברכבו במקום מרוחק תוך ניצול, הערמה ותלות שפיתחה בו. כן עולה כי בעברו של המבקש הרשעה קודמת משנת 1992 בגין עבירות שוחד, מרמה, הפרת אמונים ושימוש לרעה בכוח המשרה בגינן הוטלה עליו, בין היתר, שנת מאסר.

תמצית ההליכים הקודמים

2.

המבקש עתר לוועדת השחרורים לצורך שחרורו המוקדם על מנת להשתלב בהליך טיפולי לעברייני מין מחוץ לכותלי הכלא. מטעם העותר הוגשה חוות דעת של פרופ' פטר סילפן. חוות הדעת הדגישה כי חרף התכחשותו של המבקש לביצוע עבירות המין ניתן לטפל בו ולשקמו. חוות הדעת פירטה באופן מקיף את הטיפול המתוכנן, במסגרתו עתיד היה המבקש להשתלב, בין היתר, בקבוצה טיפולית ייעודית לאנשים בעלי התנהגות מינית פתולוגית אשר מתקיימת במרכז הרפואי לבריאות הנפש ע"ש יהודה אברבנאל. על אף חוות דעת שהוגשה מטעם מב"ן אשר הדגישה את התכחשותו הבצורה של המבקש לאחר שנים כה רבות לביצוע העבירות בהן הורשע וכן כי "שילוב פקטורים, קליניים, סטאטיים ודינאמיים מצביעה על רמת מסוכנות מינית בינונית-גבוהה לתקופת שחרורו על תנאי, על כן לא מומלץ לשחררו על תנאי". על יסוד חוות הדעת של פרופ' סילפן ותוכנית שיקום שהוצגה מטעם הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ), אשר הועדפו על פני חוות דעת מב"ן, הורתה ועדת השחרורים (השופט (בדימ') צ' הרטל , עו"ס סלים גודום , והקרימינולוג עלי ברמן ) בהחלטתה מיום 8.11.2010, פה אחד, לשחרר את המבקש שחרור מוקדם בתנאים המפורטים בהחלטה. כנגד החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז. בתגובה לעתירה המנהלית הוגש על ידי המבקש מסמך מטעם המרכז הרפואי אברבאנל בו ניתנה התייחסות לסוגיית ההכחשה בקרב עברייני מין. מסמך זה הצביע על מורכבותה של סוגית ההכחשה, על מגוון עמדות בסוגיה זו ועל ספרות מקצועית לפיה יתכן טיפול גם בעברייני מין מכחישים.

3.

ודוק, בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז (עת"א 26619-11-10, סגן הנשיאה א' טל , השופטת הבכירה נ' אהד ו-השופט א' יעקב ) קיבל את העתירה והורה על ביטול החלטתה של ועדת השחרורים (להלן: פסק הדין הראשון ). בית המשפט ציין כי אמנם תוכנית הטיפול של פרופ' סילפן טובה, אולם "המסקנה אליה הגיע פרופ' סילפן לאחר שיחה אחת, אמנם ממושכת, עם המשיב לפיה התגלו סדקים בנוקשותו שמשמשת כמערכת הגנה, עליה מבוססת נכונותו לקבל אותו לטפול היא מוקדמת מדי. יש לבחון מסקנה זו בשיחות נוספות של פרופ' סילפן ושל גורמי מב"ן עם המשיב...". בית המשפט ציין, בהפנותו לרע"ב 10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 603 (2003) (להלן: עניין אסלאן ), "כי לעת הזו לא היה מקום לראות במקרה של המשיב משום מקרה נדיר ויוצא דופן שבו תעדיף ועדת השחרורים, על אף שהיא מוסמכת לעשות כן, את קביעתו של פרופ' סילפן לפיה המשיב מתאים למסגרת הטיפולית המוצעת על ידו וכי שיחרורו בתנאי התוכנית לא יסכן את הציבור על חוות דעת מב"ן באשר מסוכנותו המינית של המשיב בדרגה בינונית-גבוהה אם ישוחרר". בית המשפט הורה כי "הוועדה תקיים דיון חוזר בבקשת המשיב לשחרור על תנאי בחלוף 6 חודשים על מנת לעמוד על נכונותו האמיתית להשתלב בתוכנית הטיפולית של פרופ' סילפן, תוך הסתמכות על חוות דעתם של פרופ' סילפן ושל מב"ן".

4.

ואכן, עניינו של המבקש נדון פעם נוספת על ידי ועדת השחרורים לאחר שהונחה חוות דעת משלימה מטעם פרופ' סילפן וכן חוות דעת עדכנית מטעם מב"ן. פרופ' סילפן ציין כי מפגשו הנוסף עם המבקש אושש את ממצאיו שפורטו בחוות הדעת הקודמת, לפיה נתגלו בקיאים בהכחשתו של המבקש וניתן לטפל בו. בחוות דעת מב"ן צויין כי:

"אינני מסכים עם הערכתו של פר' סילפן כי מסוכנותו המינית של הנבדק נמוכה. להערכתי לא חל כל שינוי במהלך מאסרו ושילוב פקטורים, קליניים, סטאטיים ודינאמיים מצביע על רמת מסוכנות מינית בינונית-גבוהה .

גם כיום לא הצלחתי למצוא את אותם הסדקים, אותם תיאר פר' סילפן והנבדק מכחיש את ההתנהלות הבעייתית בעבר, עליה דיווח למטפל...

גם כיום התרשמתי מאדם מניפולטיבי ולא אמין. יש לציין כי כל טיפול טוב ככל שיהיה דורש היענות ומוטיבציה פנימית של הנבדק. במקרה הנוכחי התרשמותי כי המוטיבציה היא חיצונית בלבד וכל מטרתה לזכות ברווחים משניים.

הנבדק לא ער לגורמי הסיכון שלו ובטוח שכלל לא מסוכן. לכך יש להוסיף את העובדה כי אשתו מאמינה בחפותו וכן הוא עשוי להיחשף למצבי סיכון...

לסיכום, להערכתי רמת מסוכנותו המינית לא מאפשרת המלצה על שחרורו על תנאי בכפוף לתוכנית הטיפולית המוצעת" (ההדגשה במקור – י.ד.).

5.

בהחלטת הוועדה שבנדון, גרס יו"ר הוועדה – השופט (בדימ') הרטל – כי יש להורות על שחרורו המוקדם של המבקש לטיפול מהנימוקים שהובאו על ידו בהחלטתה הקודמת של הוועדה. עמדה זו לא הייתה מקובלת על נציגי הציבור בוועדה אשר העדיפו את חוות דעת מב"ן וקבעו כי לאור מסוכנותו של המבקש ומכיוון שלא נמצא כי יש בהליך הטיפולי ובתוכנית השיקום שהוצעה על ידי רש"א כדי לאיין מסוכנות זו, לא ניתן להורות על שחרורו המוקדם. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בית המשפט דחה את העתירה תוך שקבע כי שאלת מסוכנותו של המבקש מושפעת מהמוטיבציה שלו להשתתף בתוכנית הטיפולית של פרופ' סילפן, במיוחד כאשר לכל אורך מאסרו הכחיש את ביצוע העבירות ואת הצורך שלו לקבל טיפול. לאחר שבחן את חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים לוועדה קבע בית המשפט כי יש בחוות דעת מב"ן, כשהדברים מצטרפים להתרשמויות קודמות מהמבקש, כדי להצדיק את הקביעה שהמבקש לא הוכיח מוטיבציה אמיתית לקבל את הטיפול שמציע פרופ' סילפן (להלן: פסק הדין השני ).

כנגד פסק דין זה מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

6.

המבקש טוען כי "הגיעה העת והשעה וזהו אף המקרה 'המיוחד' שבית המשפט הנכבד זקוק ונדרש אליו ובו יקבע כי ניתן וצריך לשקם ולטפל גם בעברייני מין מכחישים...". לטענת המבקש הגורמים המקצועיים, לרבות רש"א, תמכו בשחרורו המוקדם למעט מב"ן אשר ממשיך להחזיק בגישה לפיה לא ניתן לטפל בעברייני מין מכחישים, בניגוד לספרות מקצועית קיימת התומכת באפשרות טיפול במקרים כגון דא. עוד טוען המבקש כי תמוהה העובדה כי אותו ראש המותב בבית המשפט לעניינים מינהליים קבע בתחילה כי התוכנית של פרופ' סילפן טובה ואף נתן הנחיות ספציפיות לבחינת היתכנותה ויישומה, אך בהמשך קבע כי אין בתוכנית כדי להצדיק את שחרורו המוקדם. המבקש טוען כי הוועדה לא נתנה משקל ממשי לתהליך הארוך והמקיף שבסיומו ניתנה חוות הדעת של פרופ' סילפן אשר מצא אותו כמתאים לטיפול. מכל הנימוקים האלו ונימוקים נוספים שלא מצאתי מקום לפרטם נוכח התוצאה אליה הגעתי עותר המבקש ליתן בידו רשות לערער לפני בית משפט זה.

תמצית תגובת המשיב

7.

ביום 1.2.2012 הוריתי על הגשת תשובה לבקשה. המשיב טוען כי המקרה אינו מעורר כל שאלה משפטית עקרונית ועסקינן בבקשה המתמצה בעניינו הפרטני של המבקש. לגופו של עניין אוחז המשיב בנימוקים שפורטו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, בנימוקי ועדת השחרורים ובחוות דעת מב"ן.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ואין מקום ליתן בידי המבקש רשות לערער.

9.

כידוע, ההלכה מורה כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים הדן בעתירת אסיר, תינתן כאשר מתעוררת בעיה משפטית או נושא אחר שהם בעלי חשיבות כללית [ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)]. הבקשה דנן מתמקדת בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, שכן השאלה היא האם נוכח מסוכנותו הקונקרטית של המבקש ניתן להורות על שחרורו המוקדם לצורך שילובו בטיפול בשים לב לחוות הדעת החולקות שהוגשו לוועדה. כפי שיפורט להלן, שאלת הערכת מסוכנותו של עבריין מין לצורך שחרורו המוקדם הוכרעה בעבר בעניין אסלאן ואילו יישומה של ההלכה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות לערער [ראו למשל: החלטתה של השופטת א' חיות ברע"ב 6284/09 פלוני נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, 3.9.2009)]. אמנם

ברע"ב 6956/09 יונס נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 7.10.2010) הטעמתי כי יש הסוברים כי ראוי להעמיד מבחנים מרחיבים יותר למתן רשות ערעור בעניינם של אסירים כגון כאשר מדובר "בעניינים אנושיים" (ראו: רע"ב 6687/09 אביטל נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 24.8.2009), פסקה י"א להחלטתו של השופט א' רובינשטיין ). ברם, איני סבור כי עניינו של המבקש מצדיק מתן רשות ערעור, גם לא לפי גישה זו.

10.

כאמור, שאלת בחינת שחרורו המוקדם של אסיר שהורשע בביצוע עבירות מין הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה בעניין אסלאן . מגוון השיקולים שעל ועדת השחרורים לקחת בחשבון מעוגנים בסעיפים 10-9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2011 (להלן: החוק ). נוסף על שיקולים אלו נקבעו בסעיף 12 לחוק הוראות מיוחדות בנוגע לבחינת בקשה לשחרור מוקדם של עבריין מין. שאלת פרשנותו של סעיף 12 לחוק היא שעמדה במרכז פסק הדין שניתן בעניין אסלאן . יצויין כי בקשה לקיים דיון נוסף על עניין אסלאן נדחתה [ראו: החלטתו של השופט (כתוארו אז) מ' חשין בדנג"ץ 2353/03 מדינת ישראל נ' אסלאן (לא פורסם, 2.7.2003)]. אין מקום לשוב ולפרט את עיקריה של הלכת אסלאן , אך זאת יש להדגיש, "החלטה של הוועדה בניגוד לחוות-דעת מב"ן או בהיעדרה היא היוצא מן הכלל. הוועדה תידרש במקרים כאלה לנמק את החלטתה בנימוקים מיוחדים שיירשמו, ותידרש לקבוע מנגנונים שיבטיחו את היעדר מסוכנותו של האסיר. יש להניח שמקרים כאלה יהיו נדירים" ( שם , בעמ' 610). עוד נקבע בהקשר זה כי על אף שחוות דעת מב"ן אינה קונקלוסיבית וועדת השחרורים מוסמכת להחליט בניגוד לחוות דעת כאמור, הרי שלחוות דעת מב"ן יש משקל רב ונכבד [ראו: פסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש ברע"ב 1723/03 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(3) 424, 431 (2003)].

11.

בית המשפט לעניינים מינהליים הסתמך על הלכה זו בבואו להחליט בעניינו של המבקש ויישם אותה על נסיבות המקרה. בית המשפט לעניינים מינהליים וועדת השחרורים נימקו את קביעותיהם היטב והתבססו על האמור בחוות דעת מב"ן תוך שהתייחסו גם לאמור בחוות הדעת של פרופ' סילפן ולתוכנית השיקום מטעם רש"א. בסופו של יום הועדפה חוות דעת מב"ן. שאלת העדפת חוות דעת זו על פני האחרת אינה מצדיקה כשלעצמה דיון בפני בית משפט זה. הוועדה ובית המשפט הגיעו למסקנה כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של המבקש ובקביעה זו הנשענת על אדנים מקצועיים אין מקום להתערב שעה שלא מצאתי כי נפל פגם בהליך ומאחר והוועדה ובית המשפט לעניינים מנהליים התייחסו לכל טיעוניו של המבקש.

12.

לא זאת אף זאת, בפסק דינו הראשון לא קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כל קביעה כי ועדת השחרורים תחויב להורות על שחרורו המוקדם של המבקש כעבור שישה חודשים וכל שנקבע הוא כי נדרשת בחינה נוספת בידי הגורמים המקצועיים. משקבעה הוועדה דנן, בדעת רוב, כי אין מקום להורות על שחרורו המוקדם של המבקש, בדין לא התערב בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטתה בשים לב להלכה הפסוקה לפיה החלטתה של ועדת השחרורים שלא לשחרר אסיר על תנאי נבחנת לאורן של שתי הנחות יסוד. הראשונה, אין לאסיר זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר; לועדת השחרורים שיקול דעת רחב ויהיה זה מקרה נדיר ביותר שבית המשפט יתערב בשיקול דעתה [ראו למשל: החלטתו של השופט י' טירקל ברע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו , פ"ד נח(2) 326, 330 (2004); החלטתו של השופט ח' מלצר ברע"ב 3335/08 ע'ית נ' וועדת השחרורים בגוש מרכז (לא פורסם, 6.10.2008), פסקה 7; חוות דעתי ברע"ב 6993/08 בולמגה נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, 25.11.2008)].

13.

חרף האמור לעיל, מצאתי לנכון להעיר כי מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים עולה שההנמקה המרכזית של ועדת השחרורים ושל חוות דעת מב"ן הייתה התכחשותו הנמשכת של המבקש לביצוע העבירות. בעניין אסלאן , הגם שבהקשר שונה (אפשרות הערכת מסוכנותו של עבריין מין המתכחש לעבירות שבביצוען הורשע), נדונה המגמה של מב"ן לייחס חשיבות משמעותית להתכחשותו של עבריין מין. בעניין אסלאן , הורה השופט ת' אור לגורמים המקצועיים לשוב ולבחון את הסוגיה לאור הידע המקצועי העדכני ובשים לב למשקלה הרב של חוות דעת מב"ן בשאלת שחרורו המוקדם של אסיר ואף ביתר שאת כאשר עסקינן בעבריין מין. למקרא חוות הדעת של פרופ' סילפן והמסמך הנוסף שהוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים באשר לאפשרות הטיפול בעברייני מין מכחישים, ובדומה לדרכו של השופט אור בעניין אסלאן , סבורני כי על מב"ן לבחון בשנית את העמדה המקצועית לפיה לא ניתן לטפל בעבריין מין המכחיש את מעשיו או כי הכחשה זו מעידה על מסוכנותו באופן שאינו מאפשר את שחרורו המוקדם לצורך טיפול. ברם, אין בכך כדי להשפיע על תוצאת הבקשה שלפני שכן למקרא חוות הדעת שהוגשו מטעם מב"ן, הן בחלקו הראשון של ההליך והן בחלקו השני, עולה כי התכחשותו של המבקש לביצוע המעשים היוותה גורם משמעותי למתן המלצה שלילית, אך זו לא עמדה לבדה ואליה הצטרפו גורמים שונים נוספים הקשורים בנסיבות ביצוע העבירות שבנדון, אישיותו של המבקש, נסיבותיו האישיות ועוד טעמים המפורטים בהרחבה בנספחים לתשובת המשיב ואשר אין מקום לפרטם כאן. הגם שסבורני כאמור כי ראוי שמב"ן יבחן מחדש עמדתו המקצועית בסוגיה שבנדון, הרי שבנסיבות המקרה דנן הבקשה נדחית.

14.

אשר על כן, הבקשה נדחית.