רע"ב 3340/16 רע"ב 3340/16

1.המבקש הורשע ברצח הנער דני כ"ץ ז"ל, וכיום עומדת על הפרק שאלת שחרורו המוקדם, לאחר שריצה עד כה למעלה מ-29 שנות מאסר מתוך 30 שנים שנגזרו עליו. הבקשה שלפניי היא בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' הנשיא א' טל והשופטים י' שפסר ו- ש' בורנשטין ) בעת"א 50976-01-16 מיום 5.4.2016, בגדרו נדחתה עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחרר את המבקש שחרור על תנאי.

רקע

2.המבקש הורשע, יחד עם ארבעה אחרים, בחטיפת וברצח הנער דני כץ ז"ל. ערעור על פסק הדין נדחה (ע"פ 915/85), אך בהמשך התקבלה בקשה לעריכת משפט חוזר, שבסיומו הורשעו המבקש ושותפיו פעם נוספת (תפ"ח 5052/99). על המבקש ועל שותפיו לביצוע המעשים נגזר עונש של מאסר עולם וכן 15 שנות מאסר בחופף, והערעור על הרשעתם במשפט החוזר נדחה בחודש מרץ 2005 (רע"פ 3268/02 קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(5) 761 (2005)).

לאחר מספר הליכים שאינם צריכים לענייננו, קצב בשנת 2007 נשיא המדינה את עונשו של המבקש ל-30 שנות מאסר, כך שתאריך שחרורו של המבקש לאחר ריצוי תקופת המאסר במלואה, יחול ביום 2.2.2017 (עתירה כנגד קציבת העונש נדחתה – בג"צ 9631/07 כץ נ' נשיא המדינה (14.4.2008)).

זו הפעם הרביעית בא מובא עניינו של המבקש לבית משפט זה, בהקשר של ועדת השחרורים. בשנת 2008, לאחר ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר, פנה המבקש לוועדת שחרורים מיוחדת בבקשה לשחרור על תנאי. בהחלטתה של ועדת שחרורים מיוחדת מיום 13.7.2008, נדחתה בקשת המבקש (ושניים מהמורשעים הנוספים בפרשה). בית המשפט המחוזי הורה על ביטול החלטת ועדת השחרורים, והורה על החזרת הענין לדיון מחודש בפני ועדת שחרורים מיוחדת בהרכב שונה מההרכב המקורי. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המדינה בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור, ובדעת רוב נדחה הערעור, והנושא הוחזר לועדת השחרורים ( רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה

(20.7. 2009) (להלן: עניין גנאמה

הראשון ).

גם בהחלטתה השנייה של ועדת שחרורים מיוחדת מיום 7.12.2009, נדחתה בקשת המבקש וערעור ובקשת רשות לערער על החלטה זו – נדחו גם הם (ע"א (מחוזי נצרת) 80/10; רע"ב 3686/10 גנאמה נ' ועדת השחרורים (9.12.2010) (להלן: עניין גנאמה השני ). בשלב זה השתלב המבקש בהליכי טיפול שונים, ובהמשך גם בתכנית שיקום קבוצתי ואף החל בהליך שיקום פרטני.

לאחר מכן פנה המבקש שוב לוועדה וביקש לקיים דיון חוזר בעניינו, ומשנדחתה הבקשה, הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי שדחה את העתירה, ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה אף היא (רע"ב 9294/12 גנאמה נ' ועדת השחרורים בכלא מעשיהו (23.5.2013)).

3.ועדת שחרורים מיוחדת החליטה כי שאלת שחרורו המוקדם של המבקש ראויה לדיון חוזר, ועל כן נדון עניינו פעם נוספת. בהחלטתה מיום 3.1.2016 עמדה הוועדה על כך שהמבקש מוערך כבעל מסוכנות נמוכה; הוא נטל חלק בהליכים טיפוליים; במשך תקופת מאסרו התנהג באופן חיובי ואין לו בעיות משמעת; והרשות לשיקום האסיר תומכת בשחרורו על תנאי. מנגד, המבקש ממשיך להכחיש את מעורבותו באירוע הרצח בו הורשע, ולכן גם לא שולב בטיפול ייעודי בנושא אלימות. בהחלטת הוועדה צויין כי הכחשת המעשה כשלעצמה איננה שוללת את האפשרות לשחרור על תנאי, אך היא עשויה להשפיע על התוצאה. הודגש בהחלטה כי מאחר שהמבקש ממשיך להכחיש את ביצוע הרצח, הרי שלא ניתן לומר שהוא מבין את חומרת מעשיו. ההכחשה מקרינה גם על הליך השיקום שעבר המבקש, אשר לא כלל התמודדות עם העבירה ותוצאותיה. שיקול נוסף שעמד בפני הוועדה הוא הפגיעה באמון הציבור, הכרוכה בשחרור מוקדם של המבקש שמעשיו מוגדרים "טראומה לאומית", גם לאחר שחלפו שנים רבות. בנוסף הובאה בהחלטת הוועדה גם עמדת משפחת הקורבן אשר התנגדה התנגדות נחרצת לאפשרות שחרורו. הצטברותם של השיקולים הובילה את הוועדה להחלטה כי אין לשחרר את המבקש שחרור מוקדם.

4.נגד החלטתה של ועדת השחרורים הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. לאחר ששמע את טענות הצדדים, דחה בית המשפט המחוזי בפסק דינו את העתירה וקבע כי נימוקיה של ועדת השחרורים עומדים על מכונם, והשתתפותו של המבקש בתהליכי שיקום ובקבוצות טיפוליות, כמו גם התנהגותו החיובית בתקופת המאסר, אינן מפיגות את החשש לשלום הציבור. בית המשפט המחוזי הדגיש את מסוכנותו של המבקש, שאותה יש לבחון על רקע מעשיו החמורים, ואימץ את הקביעה כי אמון הציבור עלול להיפגע כתוצאה משחרורו של המבקש, נוכח מאפייני הפרשה הכוללים "רצח אכזרי של נער צעיר, שנחטף ונרצח באכזריות לאחר שבוצע בו מעשה סדום, וזאת בשל היותו יהודי".

הבקשה לרשות ערעור ותגובת המדינה

5.בבקשה שלפניי נטען, כי ההחלטה בעניינו של המבקש מעוררת שאלה משפטית עקרונית בדבר האפשרות להורות על שחרור מוקדם של אסיר שמכחיש את העבירות בהן הורשע. הבקשה תוקפת בהרחבה את כל אחת מאבני הבניין עליהן הושתתה החלטת ועדת השחרורים.

ראשית, נטען כי הכחשת העבירה איננה מהווה שיקול עצמאי לצורך החלטתה של ועדת השחרורים, אלא מהווה רק אינדיקציה לקיומה של מסוכנות לציבור. לטענתו של המבקש, הכחשה הינה עמדה נפשית-פנימית של האסיר, וככלל במדינה ליברלית אין לתת משקל לעמדה כזו, ככל שאינה מוצאת ביטוי בהתנהגות חיצונית אנטי-חברתית. בנוסף נטען, כי התנהגותו של המבקש בעשרות השנים שחלפו מאז האירוע בו הורשע, מלמדת על שינוי בולט וממשי, כנדרש בסעיף 10(ב) לחוק שחרור על-תנאי, התשס"א-2001 (להלן גם: חוק שחרור על תנאי

או החוק ) . בהקשר זה הצביע המבקש כי הוא משולב בסבב חופשות מזה כעשרים שנה; כי במהלך משפטו החוזר היה משוחרר משך שלוש שנים ללא כל הפרה של תנאי השחרור; כי על פי חוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית מסוכנותו היא נמוכה; וכי על פי חוו"ד שב"ס תפקודו חיובי והוא משתף פעולה עם גורמי הטיפול. המבקש מגנה את מעשה הרצח ומביע אמפתיה לקורבן ולמשפחתו, ובכך ניכרת הבנת חומרת המעשים.

שנית, טען המבקש כי השיקול של "אמון הציבור" אמנם רלוונטי, אך היה ראוי להעניק לו משקל שולי בלבד, נוכח חלוף הזמן, שלעניין זה מהווה פקטור כפי שנקבע במפורש בחוק. המבקש חזר על טענתו, כי הפרשה נצרבה בתודעה הציבורית לא רק בגלל חומרת המעשה אלא גם בשל העובדה שהוא ממשיך להחזיק בטענת חפותו לאורך השנים, דבר שהוביל – בין היתר – להליך הנדיר של משפט חוזר. עוד נטען כי "אמון הציבור" לא מתמצה בחומרת העבירה, ומרכיב מרכזי שלו הוא האינטרס הציבורי בשיקום, שאם האסיר ישתחרר במועד, ללא שחרור מוקדם, הוא ישתחרר ללא תוכנית שיקום ובכך נפגע האינטרס הציבורי לשיקום האסיר.

טענה שלישית היא, כי המבקש עמד בכל הדרישות שהוצבו בפניו במהלך השנים כתנאים לשחרור מוקדם. החלטות קודמות של ועדת השחרורים בעניינו מנו את היעדר ההשתתפות בהליך שיקומי כנימוק למניעת שחרורו, ואולם כיום, לאחר שהמבקש עמד בדרישות, מתברר לו כי הכל היה לשווא וכי כל עוד הוא מכחיש את ביצוע העבירה – חסומה בפניו הדרך לשחרור מוקדם. לטענתו של המבקש הוליכו אותו שולל, והחלטתה הנוכחית של הוועדה מכזיבה את הציפיה הלגיטימית שנבנתה בקרבו לאור החלטות קודמות.

עוד נטען בבקשה, כי חוק שחרור על תנאי מונה שיקולים רבים אשר רובם ככולם תומכים בשחרורו המוקדם של המבקש, ולמרות זאת

מה שהכריע את הכף לחובתו היו שיקולים בודדים ולא דומיננטיים שהיו לו לרועץ. כן נטען כי לא היה ראוי לתת משקל מרכזי לעמדתה של משפחת הקורבן, בשים לב לחלוף הזמן ולשינוי המשמעותי שעבר המבקש, ומאחר שהמשפחה לא הצביעה על סיכון או נימוק ממשי נגד שחרורו של המבקש.

6.בתגובת המשיב לבקשה נטען כי דינה להידחות על הסף, שכן החלטת ועדת השחרורים עוסקת בבחינת נסיבותיו הפרטניות של המבקש ואיננה מעוררת שאלה משפטית חשובה או רחבת היקף. נטען כי החלטתה של ועדת השחרורים מבוססת על מספר שיקולים מלבד הכחשתו של המבקש, וגם שאלת מעמדה ומשקלה של הכחשת העבירה כבר הוכרע בחקיקה ובפסיקה ואין פגם בכך שהוועדה שקלה נתון זה לחובתו של המבקש. עוד נטען כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה, מאחר שנימוקיה של ועדת השחרורים מעוגנים היטב בחוק שחרור על תנאי ובחוק זכויות נפגעי עבירה , התשס"א-2001

(להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה ), ואין כל מקום להתערב בהם. בין היתר, ציין המשיב בתגובתו, כי מלכתחילה נגזר על המבקש עונש של מאסר עולם ובנוסף לכך 15 שנות מאסר (בגין הרשעה בעבירות של חטיפה וקשירת קשר), ורק בהמשך "בשל טעם פרוצדורלי גרידא" נקבע במשפט החוזר כי שנות המאסר ירוצו בחופף ולא במצטבר. המשיב הביע את עמדתו, כי שחרור מוקדם של המבקש יבטא חוסר פרופורציה בולט בין חומרת העבירה לבין תקופת המאסר בפועל.

דיון והכרעה

7.בפתח הדברים נקדים ונזכיר כי בפני המבקש עומדות משוכות דיוניות נכבדות. ראשית , ככלל, הנטיה היא שלא להתערב בהחלטותיה של ועדת השחרורים אלא במקרים קיצוניים, בהם נפל בהחלטתה פגם משפטי מהותי בהתאם לאחת העילות המוכרות במשפט הציבורי (ראו, לדוגמה, רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר , פס' 10 (24.6.2008)). שנית,

ענייננו בהחלטת ועדת הערעורים לאחר שזו עברה גם את מבחן הביקורת של בית המשפט לעניינים מינהליים. מדיניות ההתערבות המצומצמת של בית משפט זה, במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דין בעניין החלטה של ועדת שחרורים, היא מן הידועות. זאת, בפרט נוכח העובדה שוועדת השחרורים היא גוף מעין שיפוטי, כך שהבקשה דומה לבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", המוע נק במשורה, במקרים מצומצמים שבהם מתעוררת שאלה ציבורית או משפטית החורגת מגדרי המקרה הפרטני ( רע"ב 4972/13 פינקו נ' שירות בתי הסוהר (4.11.2013) ; רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.03.2009)).

הנחת יסוד נוספת הראויה לאזכור היא כי הכלל הוא ריצוי מלוא תקופת המאסר, ואין לו לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם ( ראו, לדוגמה, רע"ב 6936/07 אוחנה נ' ועדת השחרורים שב"ס איילון , פס' 6 (25.9.2007); רע"ב 8784/13 סקא נ' ועדת השחרורים בבית הסוהר איילון

(11.3.2014)).

לאחר עיון בכתבי הטענות, ועל רקע אמות המידה המצומצמות למתן רשות ערעור בכגון דא, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כפי שיפורט להלן, שאלת מעמדה של הכחשת העבירה לעניין שחרור מוקדם של אסיר עולם

הוסדרה בחוק שחרור על-תנאי, וגם יתר טענותיו של המבקש אינן מצדיקות להעניק לו רשות לערער.

8.ועדת השחרורים מחזיקה בסמכות רבת עוצמה, להורות על שחרור מוקדם של אסיר טרם סיים לרצות את מלוא תקופת המאסר כפי שנקבעה בגזר הדין. כאמור, הוועדה היא גוף מעין שיפוטי, וכפי שנאמר באחד מן ההליכים הקודמים בעניינו של המבקש: "שיקול-הדעת המסור לוועדת השחרורים הוא רחב, ובידיה המומחיות, המיומנות, והאחריות המקצועית בעניינים המצויים בגדר סמכותה על-פי חוק" ( עניין גנאמה השני , פס' 36 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה ). השיקולים שאותם רשאית ועדת השחרורים לשקול נמנו בחוק שחרור על תנאי, רובם בסעיף 9 לחוק, אך אין מדובר ברשימה סגורה. שיקולים נוספים נמנו בסעיף 10 לחוק, ובשלב זה אנו עוברים מן הדיון הכללי אל נסיבות המקרה הנוכחי ואל החלטת הוועדה בעניינו של המבקש.

9.בענייננו, יש לקרוא את החלטתה של ועדת השחרורים כמיוסדת על שני אדנים מרכזיים: האדן הראשון הוא כי נוכח הכחשתו של המבקש את ביצוע העבירה, לא ניתן לומר כי " חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו " (סעיף 10(ב) לחוק); האדן השני הוא הקביעה כי מדובר במקרה שבו "שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט " (סעיף 10(א) לחוק). נדון בהם כסדרם.

הכחשת ביצוע העבירה כשיקול רלוונטי בהחלטה על שחרור מוקדם

10.המבקש העמיד בקדמת הבמה את שאלת משקלה של הכחשת העבירה על ידי אסיר שעניינו מובא בפני ועדת שחרורים לצורך החלטה בבקשה לשחרור מוקדם.

במסגרת הדיון יש להבחין בין עצם ההתחשבות בהכחשה כשיקול רלוונטי לבין שאלת המשקל שיש להעניק לשיקול זה, וכן יש להבחין בין הכחשת העבירה כשיקול עצמאי לבין הכחשה כאינדיקציה ראייתית לקיומו של שיקול רלוונטי אחר. הבחנה נוספת שיש לערוך היא בין החלטותיהן של ועדות שחרורים "רגילות" לבין החלטות של ועדות שחרורים "מיוחדות", כמו במקרה דנן, אשר הוסמכו לדון בעניינם של אסירים שנגזר עליהם מאסר עולם (סעיפים 5 ו-35 לחוק שחרור על-תנאי).

הכחשת העבירה על ידי העבריין המורשע, אינה נזכרת במסגרת השיקולים הקבועים בסעיף 9 לחוק, אך בפסיקה נקבע כי אין מדובר ב"רשימה סגורה" של שיקולים (רע"ב 2546/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה,

פס' 10 (1.8.2006)). במישור העקרוני, ניתן לראות את הכחשת ביצוע העבירה כשיקול רלוונטי לצורך החלטה בבקשה לשחרור מוקדם משני טעמים: כאינדיקציה למסוכנות עתידית, בהיעדר חרטה על מעשי העבר; ובשל היעדר שינוי פנימי-מוסרי של האסיר. בעוד שהטעם הראשון צופה פני עתיד, הטעם השני מדגיש שיקול בעל אופי "גמולי" יותר, במובן זה שהוא מתחשב במאפייניו של העבריין ולא בסיכון החברתי הנשקף ממנו. כפי שיפורט להלן, החשש ממסוכנות הוא שיקול רלוונטי בכל המקרים שמובאים בפני ועדת שחרורים, בעוד שההתחשבות באותו "שינוי פנימי" איננה מובנת מאליה וספק אם היא רלוונטית לשאלת שחרורו של כל אסיר באשר הוא (ראו להלן פס' 12). המשקל השלילי שיש להעניק להכחשה משתנה בהתאם לטעמים העומדים בבסיסו, כפי שהם מתבטאים במקרה הקונקרטי העומד להכרעתה של ועדת השחרורים. נדון בשני טעמים אלה כסדרם, ובתוך כך ניישם אותם בנסיבות המקרה.

11.הכחשת ביצוע העבירה כאינדיקציה למסוכנות : מסוכנותו של האסיר המבקש שחרור מוקדם והחשש לשלום הציבור ובטחונו, הם בין השיקולים העומדים בראש מעייניה של ועדת השחרורים. הטענה האינטואיטיבית היא כי אסיר שמכחיש את העבירות בהן הורשע, ואינו מביע חרטה, הוא אסיר ששחרורו צופן סכנה רבה יותר לחברה בהשוואה לאסיר שנטל אחריות על מעשיו ומכיר בפסול שנפל בהתנהגותו. עם זאת, יש הטוענים כי טענה אינטואיטיבית זו איננה מגובה במחקרים אמפיריים (ראו, בהקשר זה, חוות דעתו של ד"ר שני שצורפה לבקשה כנספח ו', בעמ' 19; לטיעון ממוקד בעניין עברייני מין ראו: Doron Menashe & Rabeea Assy, The Catch-22 in Israel's Parole Law , 41 Criminal Justice and Behavior , 1422-1436 (2014) ). מכל מקום, הערכת מסוכנות עתידית היא עניין מורכב המצריך התחשבות במכלול נסיבות העניין, ולעיתים נדרשת גם חוות דעת מקצועית, כך שהפרמטר של הכחשה אינו ניצב כאלמנט בודד לצורך הערכת המסוכנות (ראו והשוו: רע"ב 10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 603 , 611 (2003);

ע"א 6481/01 סולימאן אל עביד נ' שירות בתי הסוהר

(23.10.2003) ; רע"ב 979/12 חי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(27.3.2012)).

מסוכנותו של האסיר צריכה להיבחן אפוא בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות במכלול הנסיבות, שאחת מהן עשויה להיות הכחשת העבירה. במקרה הנוכחי קבעה ועדת השחרורים, על סמך עמדתם של הגורמים המקצועיים, כי המסוכנות הנשקפת מהמבקש לביטחון הציבור היא ברמה נמוכה (פסקה 11 להחלטה). זאת, חרף העובדה שהמבקש ממשיך להכחיש את מעורבותו ברצח. בשונה מכך, בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי אחד הנימוקים לדחיית העתירה הוא שהמבקש "לא הוכיח במידה הרבה שמוטלת עליו כי שחרורו על תנאי, ולו בתכנית רש"א, לא יסכן את הציבור כנדרש לצורך שחרורו המוקדם" (עמ' 7 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי אף ייחס קביעה זו לוועדת השחרורים, אך כשלעצמי לא מצאתי בהחלטת הוועדה אמירה מעין זו וגם המשיב לא טען למסוכנות. כבר אמרנו כי הערכת מסוכנות היא עניין סבוך, ולשם כך

"יש ליתן משקל לעמדתם של הגופים המקצועיים הרלוונטיים וסטייה מחוות דעתם מחייבת טעמים מיוחדים וכבדי משקל" ( רע"ב 3738/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 7 (15.11.2012)).

בענייננו לא נמצאה עילה לסטות מחוות הדעת המקצועית, שאומצה כאמור על-ידי הוועדה, ומבוססת בין היתר על אבחון פסיכודיאגנוסטי, על התנהגותו של המבקש לאורך השנים, ועל השתלבותו בקבוצות טיפוליות. המסקנה היא כי הכחשתו של המבקש איננה מלמדת על מסוכנות לשלום הציבור, ובהיבט זה אין מדובר בשיקול העומד לחובתו של המבקש.

12.הכחשת העבירה כמבטאת את היעדרו של שינוי פנימי-מוסרי : התבוננות מעין-פסיכולוגית וניסיון לתור אחר שינוי תודעתי, הכרתי או מוסרי, אינם נכללים ברשימת השיקולים המנויה בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי. ככלל אין דרכן של רשויות אכיפת החוק ואין באפשרותן להתעניין ולפענח צפונות נפשו של אדם ואין להן אלא להסתפק בבחינת מעשיו והתנהגותו.

הודאה והבעת חרטה יכולים ללמד על הפנמת האסור והמותר, אינדיקציה לשיקום של ממש הנובע משינוי פנימי של ממש שחל באסיר במהלך תקופת שהותו בכלא. עמדה על כך הוועדה בהחלטתה, ונביא את הדברים כלשונם:

"מהי המשמעות בענייננו של 'שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו' כאשר האסיר מכחיש את ביצוע העבירה המזוויעה שבה הורשע וממשיך לטעון לחפותו? המשמעות היא כי הוא אינו מתעמת עם המעשה הנורא ותוצאותיו; המשמעות היא כי עבר הליך שיקום 'סטרילי' במידה רבה שאין בו עיסוק קונקרטי בעבירה בגינה הוא מרצה מאסר עולם; המשמעות היא כי מן האסיר נחסך התהליך הקשה והמורכב של עיבוד והטמעה של ההליך המשפטי בעניינו; המשמעות היא כי מן האסיר נחסך הצורך לעסוק בסבלה של משפחת הקורבן כמי שגרם לה לאסון הנורא. האסיר אמנם מגלה אמפתיה לסבלה של המשפחה, אך הוא עושה כן כמי שאינו מעורב כלל בעניין, כביכול, ולא כמי שגרם לאותו סבל. ההבדל בין השניים הוא הבדל תהומי; הכחשתו של האסיר חסכה ממנו את הצורך להתמודד עם האמת המשפטית הקשה והמכבידה שנקבעה ביחס אליו ואל חבריו. ובמילים אחרות, המשמעות היא כי אולי חלו באסיר שינויים חיוביים במהלך מאסרו, אך לא חל בו כל שינוי, ובוודאי לא בולט וממשי, מבחינת הבנת חומרת מעשיו".

לחרטה והכאה על חטא של אסיר, יש גם משמעות של ממש מבחינת קרבן העבירה, ולא בכדי קבע המחוקק כי יש לשמוע גם את עמדתו של קרבן העבירה בבואנו לדון בשחרורו המוקדם של אסיר.

מנגד, סירובו של אסיר להודות באשמה יכול לנבוע מסיבות חיצוניות ופנימיות, כגון אמונתו-שלו בחפותו, תחושת בושה עצמית ומתן משקל גבוה לערך של כבוד עצמי, בושה כלפי המשפחה והסביבה הקרובה, חשש מפני נקמת דם ועוד. משטרים אפלים, שאיננו רוצים להידמות להם, אילצו נאשמים להכות על חטא אשמתם בפומבי. אכן, אין להשוות בין הדברים, מאחר שהאסיר אינו נדרש להודות באשמתו אלא מונחת בפניו הברירה: אם תודה ותכה על חטא תזכה בשחרור מוקדם, שאם לא כן, לא תהנה מפריבילגיה זו. אלא שבכך אנו קולעים את האסיר לדילמה קשה, שמא אף אכזרית, מה שעשוי להיתפס כפגיעה בזכותו החוקתית של האסיר לאוטונומיה, כזכות בת של הזכות לכבוד, ולזכותו לחירות, כאשר את המונח חירות יש לפרש במובן של חירות המחשבה (כביטויו של השופט רובינשטיין

ברע"ב 5911/10 פלוני נ' שירות בתי הסוהר

(20.2.2011)). איננו בוחנים כליות ולב, אך לטעמי יש לחשוד באסיר הטוען לחפותו לאורך כל הדרך, אך בהתקרב המועד לשחרור המוקדם, הוא נענה לכללי הטכס ו"מזייף" חרטה והכאה על חטא, מתוך מניע תועלתני מובהק.

רוצה לומר, כי שיקולים שונים ומגוונים מושכים לכיוון מנוגדים בשאלת משקלה של ההכחשה בהקשר של שחרור מוקדם. כשלעצמי, איני סבור כי קיימת תשובה אחת "נכונה". ייתכן כי משקלה של ההכחשה בשיקולי השחרור ישתנה על פי סוג העבירה, כגון עבירות אידיאולוגיות או עבירות מין בשל מאפייניהן הייחודיים הן מבחינת העבריין והן מבחינת קרבן העבירה (לדעה אחרת ראו פסק דינו של המשנה לנשיאה השופט ריבלין בעניין גנאמה השני בפס' 10), או על פי סוג ההכחשה (כגון "לא עשיתי" לעומת "עשיתי אך איני רואה את המעשה כעבירה").

13.ואולם, דילמת ההתחשבות בהכחשה איננה מתעוררת במקרה הנוכחי במלוא עוצמתה, שכן עסקינן בעניינו של אסיר עולם המובא בפני ועדת שחרורים מיוחדת . במקרים מעין אלה, ההתחשבות בהכחשה מעוגנת במפורש בסעיף 10(ב) ל חוק שחרור על-תנאי:

"ועדת שחרורים מיוחדת, בבואה להחליט בענין שחרור על-תנאי של אסיר עולם, תשקול, נוסף על שיקולים אחרים האמורים בחוק זה, האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה".

ניתן לזהות בפסיקה גישה אשר נוטה להדגיש גם בסעיף זה את ההיבט של סיכויי השיקום, כפי שמשתמע מן המילים "מוכנות להשתלב בחברה ולתרום בה" ( רע"ב 10164/03 נגר נ' מדינת ישראל

(27.1.2004); רע"ב 4849/13 אוולד נ' היועץ המשפטי לממשלה (14.11.2013)) . יחד עם זאת, אינני סבור כי בכך מתמצה הוראת הסעיף, ופרשנות ברוח זו למעשה מייתרת את קיומו של סעיף מיוחד לעניין אסירי עולם, בניגוד לחזקה הפרשנית כי המחוקק אינו משחית מילותיו לריק ( ע"א 6821/93

בנק המזרחי המאוחד בע"מ

נ' מגדל כפר שיתופי , פ"ד מט(4) 221, 263 (1995)). סעיף 10 (ב) בא לעולם כדי להוסיף שיקול מהותי לסל השיקולים שבהם רשאית הוועדה להתחשב, והדברים נאמרו במפורש בדיוני הכנסת במסגרת הליכי החקיקה של חוק שחרור על תנאי, כפי שהסבירה זאת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודית קרפ:

"אנחנו לא דורשים מהאסיר הרגיל שיביע את חרטתו בפני ועדת השחרור, כי אנחנו מניחים שיש אסירים שטוענים לחפותם. מבחינת המערכת הם הורשעו, אבל הם טוענים לחפותם. הדרישה מהם כתנאי לשחרור של שני שליש היא דרישה שיש בה איזה שהוא פגם מוסרי במובן מסויים. הדבר שונה לגבי רוצחים. לגבי רוצחים אנחנו מביאים בחשבון את הצורך בשיקום, שהמשמעות שלו הוא גם שינוי פנימי של הליכי המחשבה, ההכרה וההבנה" (פרוטוקול מס' 293, מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט; יום ראשון, כ"ט בניסן התשס"א (22 באפריל 2001)).

על ההבחנה בין אסיר עולם לבין אסירים אחרים, עמד גם השופט מלצר

ב בג"ץ 6067/11 הפרקליט הצבאי הראשי נ' הועדה הצבאית לעיון בעונש (2.2.2012) (להלן: עניין זאהר ) תוך שהוא מסתמך על עניין גנאמה השני :

יודגש: חוק שחרור על תנאי ממאסר איננו שולל אמנם מניה וביה אפשרות להיעתר לבקשתו של אסיר-מכחיש לשחרור מוקדם. למעשה, החוק איננו מונה מפורשות את שאלת התייחסותו של האסיר (שאיננו אסיר-עולם) למעשים שבהם הורשע כאחד משיקולי הוועדה (השוו ודייקו: סעיף 10(ב) לחוק, הקובע לגבי אסיר עולם בלבד כי הוועדה תשקול, בין היתר:

'האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו'; ראו: רע"ב 3686/10 גנאמה נ' ועדת השחרורים

(לא פורסם, 9.12.2010)) (הדגשה הוספה – י"ע).

אכן קשה להעלות על הדעת "שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו " של האסיר, שלא נלווית אליו הודאה בביצוע העבירה והבעת חרטה כנה (אלי שרון שחרור מוקדם ממאסר 168-167 (2003)). יכול אסיר לגנות בכל פה את חומרת מעשה הרצח בו הורשע, אך כל עוד הוא לא מייחס את המעשה לעצמו ("מעשיו"), הוא לא נכנס לכאורה ללשון הסעיף.

עם זאת, לשונו של סעיף 10 איננה משמיעה כי אותו "שינוי פנימי" מהווה תנאי הכרחי שבלעדיו אין, ולפיכך אינני שולל א-פריורית את האפשרות להורות על שחרור מוקדם של אסיר עולם שלא הודה (לביקורת על התחשבות בשיקולי "גמול אישיותי" לצורך החלטה על שחרור מוקדם ראו: נתנא ל דגן שחרור מוקדם ממאסר: הסמכות המשחררת ושיקול דעתה בעיצוב העונש

128-125 (2014) ).

14.על כך יש להוסיף את הוראת סעיף 5 סיפא לחוק, לפיה: "לא תשחרר ועדת השחרורים המיוחדת אסיר עולם כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". הסעיף מדבר בשני תנאים מצטברים, ומציב את השאלה "האם האסיר ראוי לשחרור" כשאלה נפרדת משאלת המסוכנות ( לעניין ההכחשה כשיקול רלוונטי לשאלה אם אסיר "ראוי לשחרור", ראו עניין זאהר , בפס' 41 לפסק-דינו של השופט ח' מלצר ).

15.עולה מן האמור, כי המחוקק הנחה את ועדת השחרורים המיוחדת, הדנה בבקשה לשחרור מוקדם של אסיר עולם, להתחשב בשיקולים נוספים, החורגים מסוגיית המסוכנות לשלום הציבור, ובהם גם עמדתו של האסיר ביחס למעשים בהם הורשע. בהעדר " שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו" – ייזקף נתון זה לחובתו של האסיר גם אם התנהגותו בתקופת המאסר היא ללא דופי ( ראו והשוו: רע"ב 6970/10

חבשי נ' ועדת השחרורים המיוחדת (3. 2.2011)) . כך בכלל, וכך גם בעניינו של המבקש.

16.בהקשר זה, לא למותר להזכיר דברים שנאמרו על-ידי המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין גנאמה השני, שבו נדונה כזכור בקשה קודמת של המבקש ושותפיו לעבירה לשחרור מוקדם:

"המבקשים טוענים כאמור כי התחשבות בהכחשתם את עובדות פסק הדין פוגעת בזכותם החוקתית, לכאורה, להחזיק בדעה כי הם חפים מפשע. אך משניתן פסק דין חלוט בעניינם ובו נקבע כי אשמתם הוכחה מעבר לספק סביר (ובמקרה זה – על-ידי ארבעה מותבים שונים) – ההכרעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין יהיו הבסיס עליו תשתית הוועדה את קביעותיה. אין בכך משום פגיעה בחזקת החפות, שכן חזקה זו אינה עומדת למבקשים מרגע שהורשעו כדין. קל וחומר כך – מקום בו הרשעתם נבחנה שוב ושוב. נהפוך הוא, בבוא הוועדה לשקול את אפשרות שחרורו המוקדם של אסיר – על האסיר מוטל הנטל להוכיח כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. ואשר למבקשים, אין בכך פגיעה בזכות כלשהי שלהם. משהורשעו בדינם, לא נותרו עוד סימני שאלה באשר לכך שביצעו את העבירות. המבקשים זכאים להחזיק בעמדתם ולהביעה – אך הם אינם זכאים שתינתן לה משקל בהחלטת ועדת השחרורים. אין לקבל את גישתם של המשיבים כי במקרה שלהם (או בכל מקרה בו אסיר מסרב להודות במעשיו ולשתף פעולה גם גורמי הטיפול בכלא) – צריכה הוועדה להסתפק בהתחשבות בלעדית בהתנהגותם בעת שהייתם במאסר" ( שם , בפסקה 10 ).

אמנם, אין זהות בין הנסיבות, ולכן גם ההחלטות אינן זהות. ההחלטה בעניין גנאמה השני מבוססת במידת מה על חשש מפני מסוכנות לציבור, וההתחשבות בהכחשת העבירה היא "עקיפה", מה שאין כן במקרה דנא. חלוף השנים השפיע על עוצמת השיקולים שהובאו בחשבון, אך אין ללמוד מכך בהכרח על שינוי התוצאה הסופית, כפי שניסה המבקש לטעון.

17.סיכום ביניים : אין פגם בכך שהוועדה נתנה בהחלטה משקל לכך שהמבקש מכחיש את מעורבותו ברצח. בנסיבות העניין, בהיעדר לקיחת אחריות והבעת חרטה על מעשה הרצח, איני רואה להתערב בקביעה כי לא חל במבקש " שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ".

כפי שהובהר לעיל, ההכחשה לא הייתה השיקול היחיד שעמד בפני הועדה, וזו השתיתה את החלטתה על הצטברות של שיקולים. לכך יש משקל של ממש, ולהלן אעמוד על שיקול נוסף שעמד בפני הועדה.

פגיעה באמון הציבור

18.שיקול נוסף אשר זכה למשקל במסגרת החלטתה של ועדת השחרורים, הוא הפגיעה באמון הציבור. מדובר בשיקול חריג למדי בנוף השיקולים של ועדת השחרורים, אך הסמכות להתחשב בו מעוגנת במפורש בסעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי:

"במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא".

ע ל פי דברי ההסבר לחוק (ה"ח 2979), סעיף זה נועד לעגן בחקיקה את ההלכה שנקבעה על פי דעת הרוב בבג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים , פ"ד נה(2) 838 (2001) (להלן: עניין שקולניק ), ולפיה ועדת שחרורים רשאית להתחשב גם בשיקולים של "אינטרס הציבור". כפי שהגדיר זאת השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין : "בסעיף זה כפשוטו מרחיב המחוקק את שיקולי השחרור ה'קלאסיים' למערך שיקולים רחב יותר, מעבר לעניינו של היחיד" (עניין זאהר , בפסקה ז).

בהערת אגב יוער כי הרחבה זו של מערך השיקולים שנשקלים על-ידי ועדת השחרורים איננה טריוויאלית. בעניין שקולניק הובעו דעות שונות מפי שופטי הה רכב המורחב, וברע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים

(20.1.2004) הסתייג השופט טירקל

מהוראת סעיף 10(א) והציע לה פרשנות מצומצמת. אך משאמר המחוקק את דברו, נצמצם אנו את הדיון לטענות שנשמעו בגדרי המקרה שבפנינו (להרחבה ראו נתנאל דגן "שיקולי אינטרס הציבור בהליך השחרור המוקדם" עלי משפט יא 619 ( 2014)).

19.המבקש הורשע בפרשה מזוויעה ואכזרית, שהוגדרה בצדק על ידי ועדת השחרורים כ"טראומה לאומית" ש"נצרבה בזכרון הקולקטיבי". נוכח נסיבותיה החריגות לחומרה של הפרשה, יש להניח, במידה רבה של סבירות, כי אילו סעיף 30ב לחוק - שנחקק במסגרת תיקון 14 בשנת 2014 - היה קיים בשעתו, עת הורשע המבקש בביצוע הרצח, בית המשפט היה עושה שימוש בסעיף זה, הקובע כלהלן:

" (א) בית משפט שהרשיע אדם ברצח רשאי לקבוע, לעניין המלצה לקציבת עונש מאסר עולם, שאותו אדם ביצע את המעשה בנסיבות חריגות בחומרתן.

(ב) קבע בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א), יחולו הוראות סעיף 29 בשינויים אלה:

(1) על אף האמור בסעיף קטן (א), ועדת שחרורים מיוחדת לא תמליץ להקל בעונשו של האסיר בטרם חלפו לפחות 15 שנים מהיום שבו החל לשאת את מאסרו, ובלבד שהתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת מ-40 שנים;

(2) בסעיפים קטנים (ב) ו-(ה), במקום "מ-30 שנים" יקראו "מ-40 שנים".

במקרה דנן, אין תחולה לסעיף זה, שכאמור נחקק אך לאחרונה, ואשר מופנה לבית המשפט ולא לועדת השחרורים. עם זאת, אין חולק כי סעיף 10(א) חל בענייננו, וכי השיקול של אמון הציבור במערכת אכיפת החוק הוא שיקול רלוונטי .

המחלוקת שנותרה היא לגבי המשקל הראוי שיש להעניק לאינטרס הציבורי, כאשר על כף המאזניים השנייה עומדות הערכת מסוכנות נמוכה והתנהגות ללא דופי במשך השנים הארוכות בהן שוהה המבקש במאסר. הוועדה הזכירה בהחלטתה את סיפת סעיף 10(א), המנחה כי ככל שהאסיר כבר נשא בחלק גדול יותר מתוך תקופת המאסר – כך יפחת המשקל שיינתן לאינטרס הציבורי. היישום במקרה הנוכחי מוביל לכאורה לכך שהשיקול של אמון הציבור ראוי למשקל זניח, שכן המבקש ריצה למעלה מ-29 מתוך 30 שנות המאסר שנגזרו עליו. מנגד, החומרה יוצאת הדופן של המעשים בהם הורשע המבקש מובילה לכך שעדיין מדובר בשיקול בעל משמעות, והעובדה כי המבקש כבר ריצה כמעט את מלוא עונשו, אינה מאיינת את משקלו של שיקול זה. כפי שציין המשנה לנשיאה ריבלין

בעניין גנאמה השני

"חומרת העבירה ונסיבותיה הן מצמררות וחריגות באופיין האכזרי". אין ספק כי ישנם מקרים שבהם עוצמתו של האינטרס הציבורי, המעוגן בסעיף 10(א), מטה את הכף נגד שחרור מוקדם ( רע"ב 4039/15 צרפתי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 10 (10.8.2015)).

במקרה דנן, ו חרף חלוף הזמן, יש לקחת בחשבון כי המקרה שבפנינו הוא ייחודי גם בהיבט זה, שבנוסף למאסר עולם, נגזר על המבקש עונש מאסר של 15 שנים, הגם שנקבע כי הוא ירוצה בחופף. בהקשר זה אציין כי בגזר הדין במשפט המקורי, הטיל בית המשפט בנוסף לעונש מאסר העולם, גם שבע שנות מאסר בשל עבירת הקשר ועשרים שנות מאסר בשל עבירת החטיפה לשם רצח. וכך נאמר בגזר הדין המקורי:

"אנו גוזרים על כל אחד מהנאשמים את העונש הקבוע בחוק לנאשם שהורשע בעבירת רצח, דהיינו מאסר עולם. ... כדי להביע את סלידתנו מהפשע הנורא שביצעו הנאשמים מטילים אנו על כל אחד מהנאשמים הנ"ל גם את העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירות הנוספות שהורשעו בהן. אשר על כן, בנוסף לעונש מאסר העולם שהטלנו על כל אחד מהנאשמים אנו גוזרים על כל אחד מהם בשל עבירת הקשר לעשות פשע שבע שנות מאסר, ובשל עבירת החטיפה לשם רצח עשרים שנות מאסר".

במשפט החוזר, קיבל בית המשפט את הטענה כי עבירת הקשר נבלעת בעבירת הרצח או החטיפה לשם רצח, והטיל 15 שנות מאסר נוספות בגין עבירת החטיפה. דא עקא, שבית המשפט ראה עצמו כבול להוראת סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולפיה במשפט החוזר יש לבית המשפט את כל הסמכויות הנתונות לבית המשפט... פרט לסמכות להחמיר בעונש ". מאחר שבית המשפט המחוזי בתיק המקורי לא הבהיר בגזר דינו באשר לאופן ריצוי המאסרים השונים שהוטלו בגזר הדין, מצא עצמו בית המשפט שדן במשפט החוזר אנוס על פי הדיבר, לילך על פי ברירת המחדל הקבועה בסעיף 45(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ולפיה בהיעדר הוראה אחרת של בית המשפט, עונשי המאסר האחרים ירוצו בחופף.

לכך יש השלכה על היחס בין חומרת העבירה והעונש שנגזר על האסיר "לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר" כאמור בסעיף 10(א). שאלה נוספת היא, אם את "החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא" יש לבחון ביחס לתקופה של 30 שנה שנקצבה על ידי נשיא המדינה. לעניין זה התייחס המשנה לנשיאה ריבלין בעניין גנאמה השני בפס' 9:

"קביעתה של הוועדה כי שחרור מוקדם של המבקשים יוביל ליחס בלתי סביר בין חומרת העבירה ונסיבותיה לבין תקופת המאסר שיישאו בפועל היא סבירה ונכונה, ועל-כן סבור אני כי אין ממש בטענות המבקשים לפיהן היה על הוועדה להתחשב באורך תקופת המאסר לאחר קציבת העונש על-ידי נשיא המדינה בלבד. הוועדה התחשבה גם בעונש שנגזר על-ידי בית המשפט ובדברים שנכתבו על-ידו לגבי העונש – ובכך נהגה כשורה ".

20.להסרת ספק יובהר השיקולים שנמנו בסעיף 10(א) ו-10(ב) מתווספים על השיקולים שאליהם מתייחסת ועדת השחרורים ברגיל, ולא גורעים מהם, וכאמור, השיקולים המנויים בחוק אינם בבחינת "רשימה סגורה". בענייננו, היעדרו של "שינוי פנימי" והפגיעה באמון הציבור אינם תופסים את מקומם של שיקולי המסוכנות והשיקום, אלא ניצבים לצידם כשיקולים נוספים. מלאכתה של ועדת השחרורים היא להכריע בסוגיית השחרור המוקדם תוך איזון הולם והתחשבות במכלול הנסיבות.

לצד שני השיקולים המרכזיים דלעיל, העניקה ועדת השחרורים משקל גם לעמדת משפחת הקורבן, שהתנגדה נחרצות לשחרור מוקדם של המבקש. נפגע עבירה, ובמקרה דנן משפחתו, רשאים להביא את עמדתם בפני ועדת השחרורים " לענין הסיכון הצפוי משחרור הנידון " (סעיף 19(א) ל חוק זכויות נפגעי עבירה ), ובעניין גנאמה הראשון הובהר כי הוועדה אינה מנועה מלהידרש לטיעונים של נפגע עבירה, בנושאים החורגים מהיבט הסיכון הצפוי משחרור האסיר, וזאת בזהירות ובסבירות, וכי יש רלוונטיות גם למצבו הנפשי של נפגע העבירה או בני משפחתו כתוצאה מן השחרור על תנאי ( שם , פס' 59-58 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה , ופסק דינה של השופטת חיות . כן ראו עניין זאהר , בפסקה 64 המפנה לעניין

גנאמה הראשון ).

21.משהגענו עד הלום, ניתן את הדעת לטענתו של המבקש בדבר הסתמכותו על החלטות קודמות שניתנו בעניינו ויצרו אצלו ציפיה לגיטימית להשתחרר, ככל שישתלב ויתקדם בהליכי השיקום. אין בידי לקבל את הטענה. גם אם היתה הסתמכות או ציפיה כלשהי מצידו של המבקש, אין בכך כדי לשקול מול השיקולים האחרים, ואחזור ואזכיר את דברי בית משפט זה בעניין גנאמה השני כי "החלטת הוועדה כי שחרור המבקשים יגרום לפגיעה באמון הציבור היא סבירה בהחלט, ואין להתערב גם בה. חומרת העבירה ונסיבותיה הן מצמררות וחריגות באופיין האכזרי". מובן כי אין באמירה זו כדי לשלול מהמבקש את האפשרות להביא את עניינו לשולחנה של ועדת השחרורים המיוחדת בחלוף הזמן, כפי שאכן אירע, אך נוכח דברים אלה קשה לקבל טענה בדבר ציפיה לגיטימית של המבקש להשתחרר שחרור מוקדם. אף לא למותר לציין את דברי הוועדה כי התנהגות טובה ושיתוף פעולה מצד המבקש, תרמו לרווחתו בכלא. כמי ששוהה באגף השיקום הפרטני, הוא נהנה מאיכות חיים טובה יותר, מה שמגדיל את סיכוייו לשיקום מוצלח עם שחרורו לאחר תום ריצוי העונש, וגם זה שכרו על התנהגותו הטובה.

ולבסוף, אציין כי נכון למתן החלטה זו, המבקש עתיד להשתחרר עוד כשבעה חודשים. בהיבט זה, ומבלי להקל ראש ביום אחד של ישיבה מאחורי סורג ובריח, יש כעת בעיקר מן הסמליות בהיעתרות לבקשתו של המבקש.

22.לסיכום : ועדת השחרורים החליטה שלא לשחרר את המבקש שחרור על תנאי, חרף התנהגותו הטובה וחרף העובדה שהוא סיים לרצות את חלק הארי מתוך תקופת המאסר שנגזרה עליו. החלטת הוועדה מבוססת כדבעי על השיקולים הבאים: הכחשת המבקש את המעשים עומדת בניגוד לאמור בסעיף 10(ב) לחוק בדבר " שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו "; חומרת העבירה ונסיבותיה המזעזעות; היחס בין חומרת המעשים ותקופת המאסר; פגיעה באמון הציבור; ועמדת קרובי הנרצח. כל אלה שיקולים המעוגנים בפסיקה ובחוק שחרור על-תנאי, שיקולים שרשאית הייתה ועדת השחרורים לקחתם בחשבון בתוך מכלול השיקולים, ולא ראיתי הצדקה להתערב בשיקול דעתה. כיוון שכך, לא נפל בהחלטה פגם כלשהו וודאי שלא פגם בולט המצדיק התערבות בהליך זה של בקשת רשות ערעור, לאחר שבית המשפט המחוזי נדרש אף הוא לטענותיו של המבקש ודחה את עתירתו.

סוף דבר שהבקשה לרשות ערעור נדחית והחלטתה של ועדת השחרורים עומדת על מכונה.