רע"ב/רעב"ס 8959-22 רע"ב/רעב"ס 8959-22

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' סגן הנשיאה א' ביתן והשופטים י' ליבדרו ו-א' ברסלר-גונן) בעת"א 55219-12-22 מיום 30.11.2022, שבמסגרתו התקבלה עתירת המדינה כנגד החלטת ועדת השחרורים אשר הורתה על שחרורו המוקדם של המבקש.

1.המבקש הנו אסיר המרצה עונש מאסר של 58 חודשים בגין עבירות של הריגה ונהיגה בשכרות. לפי עובדות כתב האישום, בהן הודה המבקש במסגרת הסדר טיעון, בבוקר יום 25.2.2017 נהג המבקש ברכב כשהוא "שיכור" כהגדרת סעיף 64ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (שכן בגופו נמצא תוצר חילוף חומרים של סם מסוכן מסוג קנביס), ולאחר שבילה עם חבריו ולא ישן כל הלילה. בשלב מסוים סטה המבקש לשולי הכביש, פגע בעוצמה ברוכב אופניים והרגו (להלן: התאונה).

כחמישה חודשים לאחר התאונה ובטרם הורשע בדין, נתפס המבקש כשהוא נוהג ברכב על אף שרישיונו נפסל עד לתום ההליכים נגדו. הוא הורשע בעבירה של נהיגה בזמן פסילה ונגזר עליו, בין היתר, עונש מאסר בפועל למשך כשלושה וחצי חודשים, שאותם סיים לרצות עוד בטרם הורשע בגין התאונה כאמור.

2.בהחלטתה מיום 6.11.2022 הורתה ועדת השחרורים (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה) על שחרורו המוקדם של המבקש. הוועדה קבעה, בין היתר, כי המבקש הביע חרטה ולקח אחריות על מעשיו; שילם את הפיצוי שהוטל עליו; התנהגותו בכלא ראויה; הוא עבר "טיפול משמעותי" בבעיות ההתמכרות והתעבורה; וזכה לחוות דעת חיוביות של גורמי הטיפול. עוד נקבע כי חומרת העבירה אמנם מהווה אינדיקציה למסוכנות הנשקפת משחרורו המוקדם, אך שאין מקום לדחות בקשת שחרור מנימוק זה בלבד; כי לעמדת נפגעי העבירה משקל מסוים, אך לא משקל מכריע; וכי עברו התעבורתי של המבקש כבר נלקח בחשבון במסגרת גזר הדין, ולכן אין מקום לעשות כן פעם נוספת. מסיבות שונות הקשורות להסדרת תנאי הפיקוח שבהם ישוחרר המבקש נדחה המשך הדיון, וביום 20.11.2022 החליטה הוועדה באופן סופי על שחרורו כאמור.

3.עתירת המדינה לבית המשפט המחוזי כנגד החלטת ועדת השחרורים – התקבלה. בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי הוועדה נתנה משקל מכריע להתנהגותו החיובית של המבקש ולהליך הטיפולי המוצלח שעבר, אולם כלל לא הביאה בחשבון שיקולים רלוונטיים אחרים. בכלל זה נקבע כי הוועדה לא התייחסה בצורה מספקת לנסיבותיה החמורות של התאונה ולתוצאותיה, המלמדות מעצמן על מסוכנות; לא נתנה דעתה לעמדת משטרת ישראל ולפיה אין מקום לשחרר את המבקש; לא נתנה דעתה לעברו התעבורתי המכביד, ובפרט להרשעתו בגין נהיגה בשלילה זמן קצר לאחר התאונה; לא התייחסה לכך שלמבקש רקע של התמכרות לסמים; ולא בחנה כיצד כל אלו משליכים על המסוכנות שבשחרורו המוקדם, ועל יכולתו לעמוד בתנאי השחרור.

נוכח כל זאת מצא בית המשפט מקום להתערב בהחלטת ועדת השחרורים, וקבע כי שקילת מכלול השיקולים מוביל למסקנה כי טרם בשלה העת להורות על שחרורו המוקדם של המבקש.

על כך נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.בבקשה נטען, בין היתר, כי בית משפט קמא התערב בהחלטת הוועדה הגם שזו לא חרגה באופן קיצוני ממתחם הסבירות, ובכך חרג מסמכותו; כי בניגוד לאמור בפסק הדין הוועדה שקלה את כל השיקולים הצריכים לעניין, לרבות חומרת העבירה ונסיבותיה; כי גם אם בית משפט קמא סבר שהוועדה לא הייתה מודעת לעברו התעבורתי של המבקש, היה מקום לדרוש את התייחסותה לעניין חלף ביטול ההחלטה; כי לא ניתן משקל לכך שהתנהגותו החיובית וההליך הטיפולי המוצלח שעבר מלמדים על הפחתה במסוכנותו; וכי ניתן משקל יתר לחומרת העבירה ולעברו התעבורתי. עוד נטען כי מוצדק ליתן רשות ערעור משום שפסק הדין שגוי "באופן מהותי" וגרם למבקש "לעוול ממשי"; וכן משום שהיא מעלה שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים.

5.לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהחלטת ועדת השחרורים ובבקשה דנן על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים שניתן בעתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים, דינה כדין בקשת רשות ב"גלגול שלישי". מכאן שלא תינתן רשות ערעור בכגון דא אלא במקרים המעוררים שאלה משפטית עקרונית או סוגיה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ראו למשל רע"ב 119/19 פלוני נ' ועדת השחרורים, פסקה 5 והאסמכתאות שם (14.4.2019)). על אף נסיונותיו של המבקש לשוות לבקשה אצטלה של טענות משפטיות עקרוניות ובעלות "השלכות רוחב", הרי שזו אינה חורגת מדלת אמותיו של המקרה הקונקרטי, ונסבה אך על עניינו הפרטי של המבקש.

6.למעלה מן הצורך, אוסיף כי בניגוד לנטען בבקשה, בית המשפט המחוזי לא חרג מגדרי סמכותו, אלא הפעיל ביקורת שיפוטית מנהלית כדת וכדין. אכן, לוועדת השחרורים שיקול דעת רחב, והנטייה היא שלא להתערב בהחלטותיה אלא אם נפל בהן פגם משפטי מהותי בהתאם לאחת העילות המוכרות במשפט הציבורי (ראו למשל רע"ב 3340/16 גנאמה נ' ועדת השחרורים המיוחדת, פסקה 7 והאסמכתאות שם (22.5.2016)). אולם בענייננו בית משפט קמא קבע כי נפל פגם בהחלטת הוועדה, מאחר שזו לא שקלה את כל השיקולים הצריכים לעניין (ומכאן שממילא לא ערכה איזון ראוי ביניהם), ועל כן מצא להתערב בה – בהתאם לכללי המשפט המנהלי (ראו, למשל, רע"ב 8018/19 פלוני נ' בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, פסקה 30 לפסק דינו של השופט שטיין (3.12.2020); רע"ב 2546/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 (1.8.2006), והאסמכתאות שם).

7.סוף דבר, הבקשה נדחית.