רע"ב 119/19 פלוני נ. ועדת השחרורים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה נ' זלוצ'ובר , כב' השופטת י' רז-לוי וכב' השופט י' עדן ) מיום 11.2.2019 בעת"א 62978-06-18, בגדרו נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים מיום 28.5.2018 שלא להורות על שחרורו המוקדם.

1.

המבקש הוא אסיר ביטחוני אזרח ישראל המרצה עונש מאסר בן 20 שנים, לאחר שהסיע ביודעין אדם שתכנן לבצע פיגוע התאבדות לזירת הפיגוע המיועדת, וסייע לו להימלט ממחסום משטרתי. למרבה המזל, נתפס המפגע בטרם הצליח לממש את תכניתו. כמו כן, המבקש מכר אמצעי לחימה בידיעה שישמשו לירי על מחסומי צה"ל ועל כלי רכב ישראליים. בגין מעשים אלה הורשע, בין היתר, בעבירות סיוע לאויב במלחמה, סיוע לניסיון רצח, מגע עם סוכן חוץ, חיפוי ומתן שירות להתאחדות בלתי מותרת, שיבוש הליכי משפט ושורה של עבירות נשק. המבקש החל לרצות את עונשו ביום 13.3.2002 ומועד שחרורו המלא יחול ביום 12.3.2022, כך שביום 25.1.2015 ריצה שני שלישים ממאסרו.

עניינו של המבקש הגיע לפתחו של בית משפט זה בהליכים קודמים (ראו רע"ב 1981/14 פלוני נ' משטרת ישראל (5.2.2015); רע"ב 5754/15 חטיב נ' שירות בתי הסוהר (2.7.2017) ), במסגרתם הלין על הסירוב לשלבו במסגרות שיקומיות בבית הסוהר בשל סיווגו כאסיר בטחוני. זאת, בטענה שניתק קשר עם ארגונים עוינים ואינו מחזיק עוד באידיאולוגיה שעמדה בבסיס העבירות בגינן הורשע. ברע"ב 5754/15 נפסק כי אסירים ביטחוניים המבקשים להסיר את שיוכם הארגוני זכאים להציג את עניינם בפני גורם טיפולי, וכי " יש מקום לפתוח פתח, ולו פתח צר, לאפשר למי שהוא אסיר ביטחוני המזוהה עם ארגון עוין להוכיח באמצעות גורם טיפולי כי חל אצלו שינוי מהותי המצדיק שלא לראות בו מי שמזוהה עם אותו ארגון אליו שויך".

אביא להלן את החלק האופרטיבי של פסק הדין, מפיה של השופטת ד' ברק-ארז:

49.נקודת המוצא של המשיבים לפיה אין די בכך שאסיר ביטחוני מצהיר על עצמו כמי שאין לו זיקה ארגונית היא נכונה . אולם, בכך אין די. הכנסת קבעה כי ככל שמדובר באזרחי המדינה ותושביה יש לבחון לגבי כלל האסירים, ללא הבחנה בין אסירים ביטחוניים ופליליים, את האפשרות לפסוע בדרך השיקום. על כן, אפשרות זו אמורה להישאר פתוחה, גם אם פתח שהמעבר בו אינו טריוויאלי.

50.הלכה למעשה, אציע אפוא לחברי לקבוע כי יש לאפשר לאסיר ביטחוני המבקש להסיר מעצמו שיוך ארגוני להציג את עניינו בצורה מסודרת גם בפני בעל תפקיד טיפולי בשב"ס (דהיינו עובד סוציאלי או בעל תפקיד אחר בעל הכשרה מתאימה). פנייה מסוג זה אינה מהווה סוף פסוק, אולם היא יכולה להיות תחילתה של דרך. בהתאם לכך, יש מקום לתקן בהתאם את נוהל האסירים הביטחוניים.

בעקבות פסיקה זו נערך למבקש ראיון עם עובד סוציאלי מטעם שירות בתי הסוהר (להלן: השב"ס ), אך הדבר לא הוביל לשינוי בעמדת גורמי הביטחון, שהתמידו בסירובם להסיר את השיוך הארגוני של המבקש ולשלבו בשיקום.

2.

במקביל להליכים האמורים השלים המבקש שני שלישים מתקופת מאסרו ועניינו הובא בפני ועדת השחרורים. בפני הוועדה הוצגו גיליון הרישום הפלילי של המבקש, חומר מודיעיני מטעם השב"ס, עמדת השב"כ, חוות דעת העובד הסוציאלי ותכנית שיקום פרטית שערך ארגון "התחלה חדשה – מרכז טיפול ואבחון לאוכלוסיות עוברי חוק" (להלן: "התחלה חדשה" ). הוועדה הבהירה כי קיימת "מעין חזקת מסוכנות לגבי מי שמבצע עבירות על רקע אידיאולוגי שהנטל להסירה איננו פשוט", ועל רקע זה החליטה כי אין מקום להורות על שחרורו המוקדם של המבקש. זאת, מן הטעם שהתנהלותו בכלא "מקשה לטעון להתנהגות טובה במהלך כל המאסר" ואף אינה מתיישבת עם טענותיו לזניחת האידיאולוגיה וההשתייכות הארגונית. גם העובדה שהמבקש לא עבר כל הליך טיפולי בבית הסוהר נזקפה לחובתו.

יוער כי בהחלטת ביניים מיום 29.1.2018 הורתה ועדת השחרורים להפנות את המבקש לפסיכולוג, שיבחן האם זנח את הדרך האידיאולוגית שהובילה אותו לביצוע העבירות, אך הדבר לא בוצע. הסיבה לכך, לטענת המשיבה, היא שחוות הדעת הפסיכולוגית אינה רלוונטית לבקשה לשחרור מוקדם, אלא לבקשה להסרת שיוך ארגוני, שהטיפול בה אינו בסמכות הוועדה.

3.

עתירתו של המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים כנגד החלטת ועדת השחרורים נדחתה. נפסק כי לא נפל פגם בשיקולים שהנחו את ועדת השחרורים עת בחנה אם המבקש ראוי לשחרור ואם הוא מהווה סכנה לשלום הציבור.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

המבקש טען כי דחיית שחרורו המוקדם, הגם שהוכיח נכונות יוצאת דופן לזנוח את האידיאולוגיה שהנחתה אותו בעבר, מציבה "רף בלתי אפשרי החוסם הלכה למעשה את האפשרות של אסירים ביטחוניים להוכיח שינוי אידיאולוגי ולהשתלב בהליכי שיקום במסגרת המאסר ובמסגרת מנגנון השחרור המוקדם". עוד נטען כי ההחלטה התקבלה בלא הסתמכות על חוות דעת טיפולית תקינה; כי העובדה שהמבקש לא לקח אחריות על מעשיו אינה אינדיקציה למסוכנות, אלא דווקא להיעדר מסוכנות, שכן בעבירות כגון דא לקיחת האחריות מהווה חלק מהאידיאולוגיה שביסוד המעשים; וכי המידע המודיעיני ביחס להתנהגות שלילית מתגמד לעומת האינדיקציות למגמה חיובית.

המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה על הסף ולגופה. לשיטתה, הבקשה אינה מגלה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור, וחרף הנופך העקרוני שעטה המבקש על טענותיו, מדובר בסוגיות שנטועות כל כולן בנסיבות המקרה הקונקרטי. לגופו של עניין נטען כי המבקש הורשע בעבירות חמורות המעידות על מסוכנות גבוהה שנשקפת ממנו, ולכך מצטרפים גם התנגדות גורמי הביטחון, המידע המודיעיני בעניינו של המבקש והתנהלותו בכלא לאורך השנים.

5.

כידוע, הנטייה היא שלא להתערב בפסקי דין של בתי המשפט לעניינים מנהליים שדנים בהחלטות של ועדת השחרורים. ועדת השחרורים היא גוף מעין שיפוטי, ועל כן בקשות רשות ערעור המוגשות על החלטותיה שקולות לבקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי", ותתקבלנה רק במקרים המעוררים שאלה משפטית עקרונית או סוגיה החורגת מגדרי המקרה הפרטני (ראו, למשל, רע"ב 3340/16 גנאמה נ' ועדת השחרורים המיוחדת , בפסקה 7 והאסמכתאות שם

(22.5.2016) (להלן: עניין גנאמה ); רע"ב 3099/17 גואברה נ' ועדת השחרורים , בפסקה 4 והאסמכתאות שם (22.6.2017); רע"ב 2028/18 בלאל נ' ועדת השחרורים , בפסקה 6 והאסמכתאות שם (24.4.2018)).

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובמידע שהוגש בעניינו של המבקש, אני סבור כי הבקשה לא מעוררת שאלות עקרוניות או כלליות, ועל כן דינה להידחות.

הוועדה, כמו גם בית המשפט קמא, בחנה את נתוניו הקונקרטיים של המבקש וקבעה שאינו ראוי לשחרור מוקדם. על מנת שהדברים יעמדו בפני הקורא, אסקור להלן ביתר פירוט את החלטות הוועדה ופסק דינו של בית המשפט קמא.

החלטת ועדת השחרורים קבעה כי ניסיונותיו של המבקש להתנתק מארגוני הטרור ולזנוח את הקו האידיאולוגי החלו רק בשנים האחרונות, ולא לפני עשור כטענתו. כמו כן, הוועדה הביאה במכלול שיקוליה את העובדה שהמבקש לא עבר כל תהליך שיקומי במהלך שהותו במאסר (הגם שהדבר נגזר מסיווגו כאסיר ביטחוני). הוועדה ייחסה משקל מועט לחוות הדעת של "התחלה חדשה", מחשש שמא השיקולים הכלכליים המעורבים בגיבושה פגמו במהימנותה, ולאור אי דיוקים שנתגלו בתוכנה. ולבסוף, הוועדה קבעה שהתנהגותו של המבקש בכלא "אינה מופתית". אמנם, עיקר האירועים המשמעתיים שתועדו בחומר המודיעיני אירעו בעבר, אך הכמות והרצף שלהם מלמדים כי גם בהקשר זה, כמו בעניין ניתוק השיוך הארגוני, השינוי נעשה אך לאחרונה ובמטרה "להציג בפני ועדת השחרורים תדמית אחרת מהתנהלותו של המבקש בעבר". בהתחשב בכל אלו, קבעה הוועדה כי המבקש לא עמד בנטל הכבד המוטל עליו.

בית המשפט לעניינים מנהליים עמד בהדגשה על חומרת העבירות שביצע המבקש ועל אופיין האידיאולוגי, וקבע כי מאפיינים אלה מעידים על "רף מסוכנות גבוה מאוד", שבעטיו מוטל על המבקש "נטל כבד ביותר". נפסק כי המבקש לא עמד בנטל, בין היתר לאור סירובו לקבל על עצמו אחריות מלאה למעשיו. עוד הובהר כי אין קורלציה הכרחית בין השתייכות ארגונית לבין אידיאולוגיה, כך שגם אם יש ממש בטענותיו של המבקש בדבר ניתוק השיוך הארגוני, אין בכך כדי להעיד על זניחת האידיאולוגיה ועל היעדר מסוכנות. בית המשפט הביע דעתו כי החומר החסוי מחזק את המסקנה לפיה המבקש אינו ראוי לשחרור מוקדם. בשולי הדברים, בית משפט קמא הביע דעתו שהתיק הנדון עשוי להתאים לדיון בתחולתו של סעיף 10א לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ).

הנה כי כן, אין לפנינו החלטה עקרונית של וועדת השחרורים ושל בית משפט קמא הנוגעת לשיקום אסירים ביטחוניים אזרחי המדינה. ענייננו בהכרעה המעוגנת בד' אמותיה של עניינו הפרטני של המבקש, על נסיבותיו, החל מהעבירות החמורות שביצע וכלה בדרכו בבית הסוהר במהלך השנים. בכך לא שונה עניינו של המבקש מעניינם של אסירים ביטחוניים אחרים, שאף לגביהם נטען כי בקשתם מעוררת שאלה עקרונית בדבר יכולתם של אסירים ביטחוניים להוכיח שינוי במידת מסוכנותם וזניחת הקו האידיאולוגי (רע"ב 9720/17 אלשובכי נ' מדינת ישראל (20.12.2017); רע"ב 9789/17 אבו עיאש נ' בית המשפט המחוזי (1.2.2018) (להלן: עניין אבו עיאש ).

לעבירות בהן הורשע המערער, על הרקע האידיאולוגי שבבסיסן, יש השלכה בבוא בית המשפט לבחון את השאלה אם שחרורו המוקדם של האסיר עלול לסכן את שלום הציבור כאמור בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי:

"ע בירות המבוצעות על רקע אידיאולוגי עשויות להעיד מעצם טיבן על מסוכנות עתידית הנשקפת ממבצען, ובהתאם הוכרה החשיבות בהוכחת זניחת עמדה כאמור בטרם שניתן להורות על שחרור מוקדם, כאשר הנטל בהקשר זה מוטל על כתפי המבקש (עיינו: רע"ב 6914/16 סביר נ' מדינת ישראל (25.10.2016) (להלן: עניין סביר )). אמנם, הוכחת זניחת קו אידיאולוגי אינה נטל קל, ואולם לא מיותר לשוב ולהדגיש כי הכלל הוא שעל אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש שנגזר עליו, ולא עומדת לו זכות קנויה שעונשו יקוצר ( עניין אבו עיאש בפסקה 9).

מס וכנותו של המבקש הוערכה על בסיס אינדיקציות פוזיטיביות, ולא נבעה מהתעלמות או ממתן משקל מועט מידי למאמציו לניתוק שיוכו הארגוני. לא למותר לציין כי אי לקיחת האחריות של המבקש על מעשיו, גם כיום, עשויה לשמש אינדיקציה למסוכנות, ואין דופי בהתייחסות הוועדה לשיקול זה ( עניין גנאמה , בפסקה 11).

" כאשר מדובר בעבירה חמורה על רקע לאומני-אידאולוגי, תהיה האידאולוגיה כזאת או אחרת, אין הכרח להביא ראיות שלפיהן מהווה האסיר סיכון לציבור במובן זה שיבצע עבירה מסוימת אם ישוחרר. כמו כן, אין חובה שיהיה מידע שלילי מתקופת המאסר על-מנת להצביע על מסוכנות של אסיר. זאת ועוד, אין בהבעת חרטה בעלמא כדי להעיד בהכרח על שינוי בתפיסת העולם אשר עמדה ביסוד ביצוע עבירה חמורה, במיוחד בנסיבות שבהן אין המבצע נוטל אחריות על מעשיו" (בג"ץ 1920/00 ח"כ גלאון נ' ועדת השחרורים , פ"ד נד(2) 313, 325 (2000)).

ובכלל, הוועדה בחנה את עניינו של המבקש בהתאם לסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי, אשר מתווה את מכלול השיקולים שעל ועדת השחרורים להביא בחשבון על מנת להעריך את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור ולביטחון המדינה ואת סיכויי השיקום – לרבות העבירה ונסיבותיה; התנהגותו של האסיר במהלך תקופת מאסרו; וחוות דעתם של שב"ס או רשויות הביטחון. אשר לנסיבות העבירה, נזכיר כי המבקש, אזרח ישראלי, הסיע מחבל מתאבד הנושא חגורת נפץ ואף תדרך אותו כדי לעקוף את המחסם המשטרתי ולהגיע למסעדה כדי להפעיל את חומר הנפץ, ואף ניסה לסייע למחבל להימלט. גורמי הביטחון התנגדו לשחרורו המוקדם של המבקש, והתנהלותו במהלך שנות שהותו בכלא אף היא אינה מלהיבה, בלשון המעטה.

מתברר אפוא כי מה שהמבקש תיאר כנטל הוכחה בלתי אפשרי, אינו אלא אי עמידה בנטל ההוכחה המוטל עליו. לא אכחד כי דרכם של אסירים ביטחוניים לשחרור מוקדם לא דרך קלה היא, נוכח הנטל המוגבר המוטל עליהם להוכיח היעדר מסוכנות, אך אין יסוד לטענה שהיא חסומה בפניהם כליל. ומכל מקום, כלל ידוע הוא שאין לו לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם (ראו, למשל, רע"ב 6936/07 אוחנה נ' ועדת השחרורים שב"ס איילון , בפסקה 6 (25.9.2007); רע"ב 4802/14 דעאדלה נ' מדינת ישראל (18.9.2014)).

7.

לפני סיום, אעיר כי דעתי אינה נוחה מאי הפנייתו של המבקש לפסיכולוג, כהוראת הוועדה. הוועדה מתחה ביקורת על חוות דעת העובד הסוציאלי שהונחה בפניה ("הדוח יבש במובן זה כי אין התייחסות של העו"ס האם [...] דברים אלה [של המבקש – י"ע] כנים ויוצאים מהלב או שמא רק מהשפה ולחוץ"), ועל כן ביקשה לקבל לידיה חוות דעת נוספת. מיקוד חוות הדעת בסוגיית ההזדהות האידיאולוגית אינו מהווה חריגה מסמכות הוועדה, שכן אין חולק על כך שאידיאולוגיה היא אינדיקציה למסוכנות. עם זאת, נוכח משקלן המצטבר של יתר האינדיקציות עליהן התבססה הוועדה ובית המשפט קמא, אין בהערה זו כדי לשנות מעמדתי.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית.