רע"ב 3044/21 עלאא איאד אבו עישה נ. מדינת ישראל - וועדת השחרורים במושבה לי

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטים י' רז-לוי , ג' שלו ו- א' משניות ) בעת"א 14768-03-21 מיום 6.4.2021, שבו נדחתה עתירה מינהלית נגד החלטתה של ועדת שחרורים, שדחתה את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם.

2.

המבקש הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בעבירות נשק, אלימות ורכוש חמורות, על רקע ביטחוני, בין היתר, לנוכח מעורבותו באירוע ירי לעבר כוחות צה"ל, והושת עליו עונש מאסר בפועל למשך תשע שנים. ערעור שהגיש לבית משפט זה התקבל באופן חלקי, כך שעונש המאסר בפועל הועמד על שבע וחצי שנות מאסר, עד לשנת 2024 (ע"פ 2397/18 אבו עיישה נ' מדינת ישראל (12.3.2019)).

3.

ועדת השחרורים דחתה את בקשת המבקש לשחרור מוקדם, משהתרשמה כי אינו ראוי לשחרור מוקדם, וכי המסוכנות הנשקפת ממנו עומדת בעינה. עתירת המבקש נגד החלטתה של הוועדה נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים, שקבע כי המבקש לא הרים את הנטל להראות שהוא ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור. למעלה מן הנדרש, בית המשפט ציין כי במהלך מאסרו המבקש צבר מספר עבירות משמעת ושתי עבירות הקשורות להחזקת רט"ן, ולכן גם בהיבט זה, הוא אינו ראוי לשחרור מוקדם.

4.

מכאן הבקשה לרשות ערעור. בבקשה שלפניי, המבקש טען כי עניינו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית בנוגע לשחרור מוקדם של אסירים ביטחוניים. בין היתר, נטען שאסיר ביטחוני נעדר אפשרות מעשית למלא אחר התנאים הנדרשים לשחרור מוקדם, בין היתר, מאחר שאין בידיו את הכלים להוכיח כי הוא ראוי לכך, וכי לעיתים מיוחסות לו עבירות שאינן בשליטתו (כמו ייחוס מכשיר רט"ן שנתפס באגף שבו שהה אליו); וכן כי השב"כ, האחראי על בחינת מסוכנותם של אסירים ביטחוניים, אינו בוחן את מסוכנותו העתידית והקונקרטית של האסיר אלא מגיש לוועדות שחרורים עמדה כללית, המתנגדת לשחרור אסירים ביטחוניים.

5.

בתגובת המשיבים נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן אינה חורגת מעניינו הפרטני של המבקש. בעניין חוות הדעת מטעם השב"כ נטען, בין היתר, כי לנוכח הקביעות הקונקרטיות בעניינו של המבקש, טענתו אינה דורשת הכרעה שכן לא תביא לשינוי בתוצאת ההליך, וכי ממילא, חוות הדעת עונות על דרישות חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001. בנוסף, נטען כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, שכן החלטת ועדת השחרורים ופסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתנו בהתאם להוראות הדין, ולאור נסיבותיו של המבקש. כן צוין, כי לפני הוועדה הוצג מידע מודיעיני בעניין המבקש, בנוגע לעבירות שביצע בתקופת מאסרו.

6.

דין הבקשה להידחות. כלל ידוע הוא, כי מדיניות ההתערבות ברשות ערעור על פסק דין בעתירת אסיר – מצומצמת (ראו למשל, רע"ב 3101/17 זלום נ' ועדת השחרורים , בפסקה 4 והאסמכתאות שם (22.6.2017); רע"ב 2479/21 אושר דנה נ' שירות בתי הסוהר , בפסקה 6 (13.5.2021)). מהבקשה על נספחיה עולה שהחלטת ועדת השחרורים, כמו גם פסק הדין של בית המשפט המחוזי, נתקבלו על יסוד נסיבותיו הפרטניות של המבקש, וראו למשל את שנכתב בהחלטתה של הוועדה, כי "מגוון העבירות והעובדה שבוצעו לאורך זמן מחדדות את ההתרשמות ממסוכנות ניכרת הנשקפת מן האסיר" וכי "הקשבנו קשב רב לדברי האסיר ולא נחה דעתנו כי קיימת תובנה אמיתית לחומרת המעשים". בנסיבות אלה, אין אנו נדרשים לדיון עקרוני בשאלות שהעלה המבקש, בנוגע לדרכם של אסירים ביטחוניים לזכות בשחרור מוקדם.

למעלה מן הצורך, אציין כי טענות דומות לטענות שהעלה המבקש, כבר נדונו בעבר על ידי בית משפט זה ונדחו (ראו, למשל, רע"ב 119/19 פלוני נ' ועדת השחרורים , בפסקה 6 והאסמכתאות שם (14.4.2019)); כי אכן יש לתת משקל לביצוע עבירות על רקע אידיאולוגי בשאלת בחינת המסוכנות הטמונה בשחרור מוקדם של אסיר (ראו מני רבים, רע"ב 6914/16 סביר נ' מדינת ישראל , בפסקה 9 והאסמכתאות שם (25.10.2016)); ומכל מקום, נקודת המוצא היא כי לאסיר אין זכות קנויה לשחרור מוקדם (ראו, לדוגמה, רע"ב 1285/21 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 8 והאסמכתאות שם (3.3.2021)).

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית.