רע"ב 1285/21פלוני נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים ע' הוד , ח' סבאג ו א' לינדנשטראוס ) מיום 15.2.2021, בגדרו נתקבלה עתירת המשיבה כנגד החלטת ועדת השחרורים מיום 1.2.2021, בה הורתה על שחרורו המוקדם של המבקש.

1.

המבקש הוא אסיר המרצה מאסר שלישי בן 7 שנים וחצי, לאחר שהוא ושותפו יצרו קשר עם סוחר סמים לבנוני המקיים קשרים עם ארגון חיזבאללה, לטובת קידום עסקת הברחת סמים מלבנון לישראל. הגם שהמניע להברחה היה כספי, המבקש סווג כאסיר ביטחוני, לנוכח העובדה כי הוא ושותפו העבירו לסוחר הלבנוני מידע על תנועת כוחות הצבא ועל פריסת מצלמות לאורך הגבול. זאת, ביודעם כי הסוחר הלבנוני משתף פעולה עם ארגון חיזבאללה. בגין מעשים אלה הורשע המבקש בביצוע עבירות של מגע עם סוכן חוץ, עסקה אחרת בסם מסוכן וקשירת קשר לפשע.

יצויין כי העונש שנגזר על המבקש כלל הפעלה של מאסרים מותנים שהיו תלויים ועומדים נגדו; וכי לחובתו עבר פלילי הכולל ארבע הרשעות קודמות בעבירות שונות, בהן העברת מידע ללבנון בעת מלחמת לבנון השנייה. בנוסף לכך, במהלך מאסרו הורשע המבקש בעבירת אלימות של איומים, שבגינה התווספו למאסרו 15 ימים נוספים. בשנת 2010 שוחרר המבקש ממאסרו הקודם, למרות התנגדות השב"כ.

2.

לנוכח סיווגו כאסיר ביטחוני, המבקש לא זכה להשתלב בטיפול בין כותלי בית הסוהר. תחת זאת, ביקש להשתלב בשיקום פרטי בהוסטל "בית החסד" (להלן: ההוסטל ), בפיקוח הרשות לשיקום האסיר. פנייתו הראשונה להוסטל נדחתה, בנימוק שאינו מתאים בשל קשייו להתאים את עצמו למערך הטיפולי בהוסטל ובשל היעדר ניסיון טיפולי קודם. בהמשך לכך, דחתה ועדת השחרורים את בקשתו להשתלב בתכנית שיקום פרטית שמתמקדת בטיפול בהתמכרויות (החלטה מיום 8.7.2020).

3.

בהמשך הגיש המבקש פנייה נוספת להוסטל, וזו התקבלה לאחר שזו הפעם הוא נמצא מתאים להשתלב בהוסטל (לא פורטו סיבות שינוי ההחלטה). לאחר מכן, עניינו הובא בשנית לפני ועדת השחרורים, שהחליטה על קיצור עונשו של המבקש (החלטה מיום 1.2.2021). בהחלטתה התייחסה הוועדה לעברו הפלילי העשיר של המבקש, הכולל הרשעה במספר עבירות חמורות; לכך שלמרות העובדה שזכה לשחרור מוקדם ממאסר קודם, שב וביצע עבירות זהות לאלה שבעטיין הורשע בעבר; וכן לעובדה כי בתקופת מאסרו הורשע בביצוע עבירת אלימות.

למרות כל זאת, החליטה ועדת השחרורים להורות על שחרורו המוקדם של המבקש להוסטל. החלטת הוועדה נשענה, בין היתר, על הטענה כי העבירות החמורות שבעטיין הורשע המבקש לא בוצעו על רקע אידיאולוגי; על כך שלנוכח סיווגו כאסיר ביטחוני, לא ניתנה לו אפשרות נאותה להשתלב בתהליך הטיפול שלו הוא זקוק; וכן על המוטיבציה שהוכיח המבקש לטיפול ולשיקום.

4.

עתירת המדינה לבית המשפט לעניינים מנהליים כנגד החלטת ועדת השחרורים נתקבלה. בית המשפט קבע כי בהינתן עברו הפלילי של המבקש, סוג העבירות שבהן הורשע והנסיבות שבהן בוצעו, הרי שהחלטתה של ועדת השחרורים להורות על שחרורו המוקדם של המבקש חורגת ממתחם הסבירות. בית המשפט הבהיר כי הסיבה שבגינה נמנע מהמבקש לטול חלק בהליך שיקומי, אינה רלוונטית להכרעה במקרה דנן, וזאת לנוכח המסוכנות הנשקפת ממנו. בית המשפט הוסיף כי ככל שיש למבקש טענות שעניינן מדיניות השיקום – הרי שהמקום להעלותן הוא במסגרת הליך אחר, ומכל מקום אין בהן כדי לבסס טענה של העדר מסוכנות.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.

המבקש, המייצג את עצמו, טען כי יש להתיר את שחרורו המוקדם בהתאם להחלטת ועדת השחרורים. בבקשה הוסבר כי המבקש סווג כאסיר ביטחוני, הגם שלטענתו מעשיו אינם נובעים מאידיאולוגיה אנטי ישראלית. משכך, הוא אינו מורשה להשתלב בטיפול מקדים בין כותלי בית הסוהר, המהווה תנאי הכרחי לשחרור מוקדם. ואולם, לשיטתו, יש מקום להתחשב בתכנית השיקום הפרטית שנמצא מתאים להשתלב בה ולהורות על שחרורו המוקדם.

6.

לאחר שעיינתי בהחלטת ועדת השחרורים, בפסק דינו של בית משפט קמא ובבקשה על נספחיה, איני רואה לנכון להיעתר לבקשה, ודינה להידחות.

כידוע, בקשות רשות ערעור המוגשות על פסקי דין של בתי המשפט לעניינים מינהליים בעתירות התוקפות החלטות של ועדת השחרורים – שקולות לבקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי". לפיכך, לא תינתן רשות ערעור בבקשות מהסוג דנן, אלא במקרים המעוררים שאלה משפטית עקרונית או סוגיה החורגת מגדרי המקרה הפרטני (ראו, למשל, רע"ב 3340/16 גנאמה נ' ועדת השחרורים המיוחדת , בפסקה 7 (22.5.2016); רע"ב 3099/17 גואברה נ' ועדת השחרורים , בפסקה 4 (22.6.2017); רע"ב 2028/18 בלאל נ' ועדת השחרורים , בפסקה 6 (24.4.2018)). המקרה שלפנינו אינו נמנה על מקרים מסוג זה.

7.

למעלה מן הצורך אציין כי בית משפט קמא בחן את נתוניו של המבקש וקבע כי אינו ראוי לשחרור מוקדם. בפסק הדין הושם דגש על עברו הפלילי של המבקש, הכולל 4 הרשעות קודמות פליליות, רובן ברף החמור, וכן 9 הרשעות קודמות בגין ביצוע עבירות תעבורה, גם הן חמורות. עוד צוין בפסק הדין, כי בשנת 2010 המבקש זכה לשחרור מוקדם ממאסרו הראשון, שנבע מאותן עבירות שבעטיין הוא מרצה את מאסרו הנוכחי, וזאת כשברקע תכנית שיקום בפיקוח הרשות לשיקום האסיר, שאף כללה פיקוח אלקטרוני. כל זאת לא מנע מהמבקש לשוב לסורו. בנוסף, הוזכר כי השב"כ מתנגד לשחרורו המוקדם של המבקש, שכן לעמדתו שחרורו עלול לסכן את ביטחון המדינה ואת שלום הציבור, ואף לפגוע בכוח ההרתעה כלפי עבריינים. בית משפט קמא הביע דעתו כי לנוכח כל האמור לעיל, אין אינדיקציה לכך שמסוכנות המבקש חלפה או לכל הפחות פחתה, ומשכך החליט לקבל את עתירת המשיבה.

8.

הנה כי כן, פסק דינו של בית משפט קמא הושתת על נסיבותיו הפרטניות של המבקש, לאחר שמצא כי התמונה בכללותה אינה מאפשרת את שחרורו המוקדם, לנוכח המסוכנות הנשקפת ממנו. מכאן, שאין לפנינו החלטה עקרונית של ועדת השחרורים או של בית משפט קמא, ואף אין בטענות המבקש כדי לעורר שאלה עקרונית מסוג זה. מדובר בבקשה הנוגעת לעניינו הקונקרטי של המבקש על נסיבותיו הפרטניות, וככזו אין הצדקה להידרש לה ב"גלגול שלישי". אכן, כפי שנזדמן לי לומר בעבר, לא קלה דרכם של אסירים ביטחוניים לשחרור מוקדם, לנוכח הנטל המוגבר המוטל עליהם להוכיח היעדר מסוכנות. עם זאת, אין יסוד לטענה כי אפשרות זו חסומה בפניהם כליל, ומכל מקום, עלינו לזכור את נקודת המוצא ולפיה אין לו לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם (רע"ב 119/19 פלוני נ' ועדת השחרורים , פסקה 6 (4.4.2019)).

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית.