רע"ב 3475/22פלוני נ. ועדת שחרורים במקום מושבה בית סוהר מעשיהו

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ד' מרשק מרום , השופט העמית י' צלקובניק והשופטת ח' קיציס ) מיום 20.3.2022 ב-עת"א 32109-09-21. בפסק הדין נדחתה עתירת המבקש שהופנתה כלפי החלטת ועדת השחרורים במקום מושבה בבית סוהר מעשיהו (להלן: ועדת השחרורים ), לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם ממאסר.

רקע

2.

המבקש, יליד שנת 1957, הוא אסיר המרצה מאסר של 9 שנים ו-8 חודשים בגין הרשעתו בביצוע סדרה של עבירות מין תוך התחזות ומרמה. בתמצית, במהלך השנים 2006 ו-2007 שוטט המבקש באתרי אינטרנט שונים במטרה ליצור קשר עם צעירות המחפשות עבודה בתחום החונכות, שיעורים פרטיים וכו'. משנוצר הקשר, המבקש התחזה בין היתר לאדם פגוע טראומה כתוצאה מהתעללות מינית, מתוך מטרה לגרום לצעירות "לטפל" בו בדרך של שחזור מעשים מיניים שכביכול גרמו לטראומה. ביום 15.3.2016 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה סדום, מעשה מגונה ומעשה סדום (תפ"ח 1023/07); ביום 17.6.2016 נגזרו עליו 8 שנות מאסר בפועל, והוא חויב בפיצוי 13 נפגעות עבירה בסכום כולל של 110,000 ש"ח. שעה שההליך הפלילי נגדו תלוי ועומד ולאחר הקלת תנאי מעצרו, ביצע המבקש עבירות מין נוספות בעלות אופי דומה. משכך, ביום 26.1.2016 הורשע המבקש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בניסיון לבצע מעשה מגונה במרמה וניסיון להתחזות לפסיכולוג, ובביצוע מעשה מגונה במרמה והתחזות לפסיכולוג (ת"פ 13054-11-10); ביום 3.4.2016 הושת עליו עונש מאסר נוסף למשך 3 שנים, לצד פיצוי שתי נפגעות עבירה בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

ערעור שהגיש המבקש על הכרעת הדין וגזר הדין בתיק הראשון נדחה בבית המשפט העליון, למעט לעניין אופן ריצוי עונש המאסר. בפסק הדין מיום 28.11.2017 נקבע כי תקופות המאסר שהושתו על המבקש בשני התיקים ירוצו חלקן באופן חופף, כך שתקופת המאסר הכוללת תעמוד כאמור על 9 שנים ו-8 חודשים בגין שני התיקים, בניכוי ימי מעצרו (ע"פ 6226/16). המבקש החל לרצות את מאסרו ביום 1.2.2018, ובחלוף שני שלישים מתקופת מאסרו הגיש בקשה לשחרור מוקדם ממאסר (תקופת המאסר המלאה צפויה להסתיים ביום 7.5.2024).

החלטת ועדת השחרורים

3.

בהחלטה מיום 20.7.2021 קבעה ועדת השחרורים כי המבקש אינו עומד בתנאים לשחרור על תנאי לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי או החוק ) (וש"ר 64148-02-20). במוקד ההחלטה עומדות חוות דעת מאת המרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן ) שנערכו בעניינו של המבקש (מיום 30.4.2020 ומיום 8.7.2021), ושלפיהן רמת המסוכנות המינית הנשקפת מן המבקש היא גבוהה. על פי חוות דעת אלה, המבקש אמנם מודה בביצוע העבירות שבהן הורשע אך אינו לוקח אחריות על המעשים, מתאר את העבירות בצורה מניפולטיבית ואינו חש חרטה אותנטית; כן נקבע כי מדובר באדם בלתי אמין, בעל הפרעת אישיות עם קווים נרקיסיסטיים פסיכופתיים, חסר מורא מהחוק והפרוגנוזה הטיפולית נמוכה. ועדת השחרורים סמכה את החלטתה גם על העובדה שהמבקש ניסה "להכתיב" לגורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) את שיטות הטיפול בו, וכתוצאה מכך הוא לא לקח חלק בהליך טיפולי כלשהו בתקופת מאסרו; בהחלטה הובהר כי בנסיבות אלה אין מקום לייחס משקל כלשהו לתוכנית הטיפול הפרטית שהוצעה מטעמו. ועדת השחרורים נתנה משקל גם לכך שהמבקש מעולם לא יצא לחופשה במהלך מאסרו, ובנסיבות אלה התנהלותו מחוץ לכלא לא נבחנה אף בטווח הקצר; וכן לכך שהמבקש לא שילם לנפגעות העבירה סכום כלשהו מהפיצויים שבהם חויב.

המבקש לא השלים עם החלטת ועדת השחרורים והגיש עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, שבה ייצג את עצמו (עת"א 32109-09-21). במסגרת העתירה השמיע המבקש טענות קשות וחמורות נגד גורמי מב"ן והרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ), בין היתר נטען לזיוף חתימות ומסמכים, סילוף ריאיונות קליניים וחוות דעת, ושאר מעשי מרמה חמורים. המבקש טען עוד כי לא ניתן כל הסבר ראוי לכך שבחלוף שבע שנים שבמהלכן נקבע כי המסוכנות הנשקפת ממנו היא בינונית בלבד, מב"ן החליט לפתע לשנות את הסיווג למסוכנות גבוהה. מכל מקום, נטען כי הערכת מב"ן אינה מבוססת ונסתרה על ידי שמונה מומחים שונים שבדקו אותו. ביחס לתשלום הפיצוי לנפגעות העבירה, המבקש טען כי הוא משלם באופן עיתי 100 ש"ח, לפי יכולתו, ובסך הכל שילם לדבריו כבר למעלה מ-10,000 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.

בית המשפט המחוזי דחה את עתירת המבקש והותיר את החלטת ועדת השחרורים על כנה. בפסק הדין הודגש כי לוועדה נתונה המומחיות בעניינים המסורים לסמכותה ושיקול דעתה בנדון הוא רחב ביותר, ועל כן לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטותיה. לצד זאת הדגיש בית המשפט כי לאסיר אין זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר, וכי הנטל מונח לפתחו של האסיר לשכנע כי הוא ראוי לשחרור מוקדם ואינו מסכן את הציבור. בית המשפט עמד אף על כך שלשיקול המסוכנות נתון מעמד בכורה בהחלטה בעניין שחרור אסיר – ובפרט כשמדובר באסיר שהורשע בעבירות מין. בהקשר זה הודגש כי בעניינו של המבקש נקבע בחוות דעת מב"ן כי מסוכנותו העדכנית היא גבוהה. בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו את טענות המבקש כלפי התנהלות מב"ן, וקבע כי בדין הסתמכה ועדת השחרורים על חוות הדעת שניתנו על ידי גוף זה – שהוא הגוף המוסמך על פי דין למסור לבית המשפט חוות דעת לעניין הערכת הסיכון הכללי הנשקף לציבור מן האסיר. עוד צוין כי עדכון רמת המסוכנות הנשקפת מן המבקש נעשתה לאחר התייעצות עם צוות מורחב של מומחים ובדיקה מעמיקה של השיקולים הרלוונטיים; ואין יסוד להטיל דופי בממצאים שנקבעו.

בית המשפט המחוזי הדגיש כי המבקש לא עבר טיפול ייעודי במאסר, ולא גובשה עבורו תוכנית שיקום מונע על ידי רש"א. נקבע כי תוכנית הטיפול הפרטית של המבקש אינה מהווה תחליף ראוי לתוכנית שיקום, מאחר שרק מי שעבר טיפול בתקופת המאסר ונתרם מכך יכול להציג תוכנית פרטית כתוכנית המשך לטיפול; ולא זה המצב בעניינו של המבקש. צוין עוד שהמבקש לא שולב בסבב חופשות, ועל כן היכולת לתת בו אמון אף לא נבדקה לטווח הקצר. נוסף על כך, המבקש שילם רק כ-10,000 ש"ח מתוך הפיצוי שבו חויב לנפגעות העבירה, ויתרת החוב עומדת על סך של כ-150,000 ש"ח. עוד הובהר בפסק הדין, כי התנהגותו התקינה של המבקש במהלך מאסרו אינה מצדיקה כשלעצמה את שחררו המוקדם, ומכל מקום אינה עולה כדי "טעמים מיוחדים" המאפשרים לשחררו חרף מסוכנותו.

בקשת רשות הערעור

5.

המבקש חוזר ומשמיע טענות חמורות בנוגע להתנהלות מב"ן בעניינו. לדבריו אבחנות רפואיות ותמלילי ריאיונות זויפו, ראיות הושמדו, וחוות דעת ותצהירים לא נחתמו. עוד לדברי המבקש, מב"ן ייחס לו מעשים שלא ביצע וייחס לו מאפייני אישיות בעייתיים באופן שלשיטתו אינו מבוסס וסותר חוות דעת של מומחים אחרים שבדקו אותו. בפרט מלין המבקש על כך שלאחר שנים רבות מב"ן עדכן את מסוכנותו מבינונית לגבוהה, על פי הנטען ללא כל הצדקה. המבקש מלין אף על ועדת השחרורים, שלא בדקה כראוי את המידע שנמסר לה מאת מב"ן; וכן על בית המשפט המחוזי שלא בחן כדבעי את טעויות הוועדה, וסירב לבקשתו לגילוי ועיון במסמכים הרפואיים. המבקש טוען כי בנסיבות אלה, הכלל של חזקת התקינות המנהלית אינו הוגן. עוד לטענת המבקש, גורמי שב"ס הם שסירבו לשלב אותו בתוכנית טיפולית מתאימה, ולא הוא זה שסירב לקבלת טיפול.

לעמדת המבקש, עניינו מעורר שאלות ציבוריות עקרוניות. לשיטתו סירוב הרשויות להגיש חוות דעת בחתימה מזוהה הנתמכת בתצהיר ערוך כדין, משפיע על אסירים רבים; ומעמד הבכורה שניתן לחזקת התקינות המנהלית חוסם את גישתם לערכאות, משעה שאין ברשותם כלים להתגבר על חזקה זו מאחר שנמנע מהם לקבל לידיהם את חוות הדעת הרפואיות בעניינם. לטענתו חוות הדעת נערכות ללא בקרה שיפוטית אמיתית, ועל בסיס ריאיונות קליניים שאינם מוקלטים. עוד טוען המבקש כי מב"ן חושף מידע רפואי אישי באופן לא חוקי בפני צוותים מורחבים הכוללים עשרות סטודנטים.

בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לסעד ביניים בדמות צווים המורים על גילוי והעתקה של מידע בעניינו המצוי בידי שב"ס, מב"ן ורש"א. בנוסף הגיש המבקש בקשה בעניין מינוי יושבי הראש לוועדות השחרורים בטענה לקיפוח אסירי מחוז מרכז לעומת מחוזות אחרים.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה להידחות, זאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות שנוגעות לעתירות אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, והיא שמורה לאותם מקרים מיוחדים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. כך במיוחד כאשר עסקינן בערעור ב"גלגול שלישי" על החלטת ועדת שחרורים (רע"ב 2110/22 מצרי נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (29.3.2022); רע"ב 6676/18 יגרמן נ' ועדת השחרורים שליד בית הסוהר השרון , פסקה 8 (8.11.2018)). חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני, עיון בבקשה ובנספחיה מלמד כי זו נטועה היטב בנסיבותיו הפרטניות של המבקש ואינה מעוררת שאלה משפטית או עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. די באמור כדי להביא לדחיית הבקשה, אך לא אסתפק בכך.

7.

לגופם של דברים, נקודת המוצא לדיון היא שאסיר אינו אוחז בזכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר (רע"ב 3044/21 אבו עיישה נ' מדינת ישראל – ועדת השחרורים במושבה ליד בית הסוהר קציעות , פסקה 6 (29.6.2021); רע"ב 2223/21 נפאפעה נ' ועדת השחרורים , פסקה 12 (18.4.2021); רע"ב 1285/21 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (3.3.2021)). חוק שחרור על תנאי מונה שורה של תנאים לשחרור מוקדם, ובין היתר נקבע בסעיף 3(ב) לחוק כי על ועדת שחרורים להשתכנע כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור; ונטל ההוכחה בעניין זה רובץ לפתחו של האסיר (רע"ב 817/21 גיל נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (18.4.2021)). סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי מונה את השיקולים שנדרשת ועדת שחרורים לשקול בבואה להחליט אם האסיר ראוי לשחרור על-תנאי. שיקולים אלה כוללים הן את הסיכון הצפוי משחרור האסיר לשלום הציבור, למשפחת האסיר, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה; את סיכויי השיקום של האסיר; ואת התנהגותו בכלא. בעניין זה יש לתת את הדעת, בין היתר, לעבירה שבוצעה ולנסיבות ביצועה, הרשעות קודמות, חוות דעת של שב"ס ושל רש"א, נתונים אישיים ועוד.

בכל הנוגע לאסירים שהורשעו בביצוע עבירות מין, המחוקק הציב משוכה גבוהה עוד יותר לשחרור מוקדם ממאסר. כך, בין היתר בשל שיעור הרצידיביזם הגבוה בעבירות מסוג זה (רע"ב 3852/20 ברברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 8 (4.1.2021)). סעיף 12(א) לחוק שחרור על תנאי קובע כי ועדת שחרורים לא תורה על שחרור מוקדם של אסיר שהורשע בעבירת מין, אלא לאחר שהתקבלה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור. סעיף 12(ב) לחוק מוסיף כי אם לא התקבלה חוות דעת כזאת, או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן במידה כלשהי ולמרות זאת ניתן לשחררו בתנאים, הוועדה לא תורה על שחרורו אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו המצביעים על היעדר סיכון לציבור.

8.

בענייננו, המבקש הורשע בשורה של עבירות מין; ובעוד ההליך הפלילי בעניינו תלוי ועומד ולאחר שהוקלו תנאי מעצרו, חזר המבקש וביצע עבירות דומות. על יסוד חוות דעת מב"ן שהובאו לפניה, ועדת השחרורים שוכנעה כי המסוכנות הנשקפת מן המבקש היא גבוהה; ובהתאם לסעיף 12 לחוק שחרור על תנאי, די בכך להביא לדחיית בקשתו לשחרור מוקדם ממאסר. ויודגש: ועדת השחרורים לא מצאה טעם מיוחד המצדיק את שחרורו חרף מסוכנותו הגבוהה, ואני תמימת דעים עם בית המשפט המחוזי כי אין כל הצדקה לשנות מקביעה זו. זאת ועוד. דחיית הבקשה לשחרור מוקדם מתבקשת אף על רקע מכלול השיקולים המנויים בסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי. כך בפרט, על רקע הערכת מב"ן כי סיכויי השיקום של המבקש נמוכים, בין היתר בנסיבות שבהן המבקש לא עבר תהליך טיפול ייעודי במהלך המאסר ולא גובשה לו תוכנית שיקום מטעם רש"א; הוא אינו לוקח אחריות על מעשיו; הוא שילם רק חלק זניח מסכום הפיצוי שבתשלומו חויב לנפגעות העבירה; והוא מעולם לא שולב בסבב חופשות, כאשר יצוין שעתירות שהגיש בנדון לבית המשפט המחוזי נדחו כולן כאחת, כך שהתנהגותו מחוץ לכותלי הכלא לא נבחנה מעולם. הנה כי כן, משהגיעה ועדת השחרורים לכלל מסקנה כי המבקש אינו עונה על הדרישות שנקבעו בחוק שחרור על תנאי, לא היה מקום להורות על שחרורו ובדין נדחתה בקשתו.

יובהר בנקודה זו, כי לא מצאתי ממש בטענותיו החמורות של המבקש בכל הנוגע להתנהלותם של המומחים מטעם מב"ן בעניינו; טענות אלה הופרחו לחלל האוויר ללא כל תשתית עובדתית או תמיכה ראייתית. יש לציין בהקשר זה, כי מב"ן הוא הגורם המוסמך על פי דין לבצע הערכת מסוכנות לאסירים, וככזה עומדת לו חזקת התקינות המינהלית (רע"ב 3099/17 גואברה נ' ועדת השחרורים , פסקה 4 (22.6.2017)). מכל מקום, בית המשפט המחוזי נדרש לטענות המבקש ביחס לשינוי שנערך על ידי מב"ן בנוגע לרמת מסוכנותו, ובעניין זה נקבע כי מדובר בהחלטה מקצועית גרידא שהתקבלה לאחר התייעצות עם צוות מורחב של מומחים ובדיקה מעמיקה שנערכה. המבקש מלין על חוסר העקביות והשינוי ברמת מסוכנותו, ואולם ברי כי נדרש להסתמך על חוות הדעת העדכניות הקובעות את רמת מסוכנותו כגבוהה ולא על חוות הדעת המוקדמת שקבעה כי רמת מסוכנותו בינונית. אף על פי כן ציין בית המשפט המחוזי כי גם אם רמת מסוכנותו הייתה נותרת כבינונית, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה, ודעתי כדעתו בהינתן מכלול נתוניו של המבקש. בנסיבות אלה איני רואה מקום להידרש לבקשה לסעד ביניים, אף לא לבקשה בעניין מינוי יושבי ראש לוועדות שחרורים שהגיש המבקש בגדרה של בקשת רשות הערעור.

סוף דבר

10.

המקרה הנדון הוא מקרה מובהק שבו האסיר אינו עומד בדרישות שהציב המחוקק לשחרור מוקדם ממאסר. מדובר באסיר שהמסוכנות המינית הנשקפת ממנו היא גבוהה וסיכויי השיקום שלו מוערכים על ידי גורמי המקצוע כנמוכים; הוא לא לוקח אחריות על המעשים החמורים שביצע ומתנגד לקבלת טיפול במהלך מאסרו; הוא לא שולב בסבב חופשות ולא שילם לנפגעות העבירה את עיקר הפיצוי שהושת עליו. אין אפוא מקום להתערבות בהחלטתה של ועדת השחרורים בעניינו של המבקש, גם לא בהחלטת בית המשפט המחוזי בעתירה שהוגשה על ידו, והתוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית.