רע"ב 6914/16 יהודה סביר נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (כב' ס' הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' חזק ו ג' גדעון ) מיום 23.8.2016 ב-עת"א 33299-08-16, בגדרו בוטלה החלטת ועדת השחרורים (להלן: הוועדה ) מיום 9.8.2016 ב-וש"ר 42108-03-16 שהורתה על שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים.

2.

המבקש מרצה מאסר בן 30 חודשים שגזר עליו בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ביום 21.12.2014 בגין עבירות של קשירת קשר לפשע מתוך מניע גזענות או עוינות כלפי ציבור, הצתה בצוותא, השחתת פני מקרקעין בצוותא מתוך מניע גזענות או עוינות כלפי ציבור. המבקש הורשע בעבירות אלו על יסוד הודאתו כי ביום 18.11.2013 קשר עם שניים נוספים לצאת באישון לילה לפעילות הצתה והריסה של רכוש השייך לתושבי הכפרים הפלסטיניים הסמוכים למקום מגוריהם בחוות גלעד. באותו לילה יצאו השלושה לכפר פרעתא, שם הציתו שני כלי רכב וריססו סמלי מגן דוד. מעשיהם גרמו נזק רב לכלי הרכב, המוערך בעשרות אלפי שקלים. המבקש החל לרצות את מאסרו האמור ביום 12.1.2015 ומועד שחרורו המלא יחול ביום 26.5.2017, כך שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו ביום 26.7.2016.

3.

מדו"ח סוציאלי מיום 4.5.2016 עולה כי המבקש טוען כי ביצע את העבירות בהן הורשע מתוך "מניעים אידיאולוגיים ימניים קיצוניים". בדו"ח צוין כי המבקש מתמיד בהגעתו למפגשי הקבוצה הטיפולית ומצליח "לשתף מעולמו הפנימי בצורה פתוחה וכנה". ביום 30.6.2016 הגישה הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) תכנית שיקום בפיקוח בענין המבקש, לפיה המבקש ישתתף במפגשים שבועיים של קבוצה תורנית פסיכו-סוציאלית ויגיע לטיפול פרטני פסיכו-סוציאלי שבועי אצל עובדת סוציאלית, וכן יעבוד במשרה מלאה בחברת "גור חפירות ופיתוח" ויעמוד בפיקוח תעסוקתי. עוד הומלץ כי המבקש ישהה במעצר בית לילי. במסגרת התכנית שהוגשה צוין כי לאורך הטיפול שעבר המבקש היו תקופות בהן חלה ירידה בשיתוף הפעולה של המבקש המאפיינת את דפוס ההתנהגות שלו עוד מלפני המאסר, וכי תכנית שיקום תחת התניה שיפוטית תסייע ברתימתו לתהליך טיפולי עקבי. בדו"ח סוציאלי מיום 10.7.2016 צוין כי המבקש מסתייע באופן רציני בטיפול המוצע לו במסגרת המאסר על מנת לחולל שינוי משמעותי בחייו.

4.

ביום 9.8.2016 דנה ועדת השחרורים בעניינו של המבקש, כשבפניה גזר דינו של המבקש, הדו"חות הסוציאליים בעניינו ותכנית רש"א שהוכנה עבורו, ולמולם עמדת שירות הביטחון הכללי (להלן: השב"כ ) המתנגדת לשחרורו המוקדם של המבקש, הגם שלא נצבר לחובתו חומר ביטחוני שלילי בתקופת מאסרו. באת-כוח המדינה טענה בדיון כי העבירות אותן ביצע המבקש מצביעות על אידיאולוגיה קיצונית ואלימה בה הוא דוגל וכי הוא לא עמד בנטל להוכיח כי זנח את אותו קו אידיאולוגי, וכי לפיכך אין בתכנית רש"א כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. ועדת השחרורים דחתה את עמדת המדינה בקובעה כי חוות הדעת מטעם השב"כ המתריעה מפני פוטנציאל הסיכון הטמון במבקש היא ספקולטיבית בלבד, והורתה על שחרורו המוקדם בתנאים.

5.

על החלטה זו של ועדת השחרורים הגישה המדינה עתירה לבית המשפט לעניינם מנהליים בבאר שבע, בטענה כי הוועדה לא התחשבה בכלל השיקולים הרלוונטיים ולא נתנה את המשקל הראוי לאלו שלקחה בחשבון במסגרת החלטתה. ביום 23.8.2016 קיבל בית המשפט את עמדת המדינה וביטל את החלטת הוועדה, לאחר שקבע כי הוועדה אכן לא ייחסה את המשקל הראוי לעמדת השב"כ בעניינו של המבקש, לחומרת מעשיו ולמסוכנות הנלמדת מהם כלפי העתיד. נקבע כי בהיעדר מידע הסותר את עמדתם של הגורמים המוסמכים – במקרה זה, גורמי הביטחון – אין מקום שלא לקבל את המלצותיהם:

"הן מדו"ח השב"כ והן מכתב האישום בו הודה המשיב עולה, כי פעל ממניעים אידיאולוגיים כאשר אין כל אינדיקציה לכך שהמשיב זנח קו אידיאולוגי זה שהביא אותו לפעולות המסוכנות אשר בגינן נשפט. אכן יש ממש בטענת העותרת, כי הנטל מוטל על האסיר להוכיח זניחת קו אידיאולוגי, ונטל זה הוא נטל כבד, ולא די באמירה יחידה בפני ועדת השחרורים. גם עצם העובדה כי המשיב משתתף בתוכניות טיפוליות בין כותלי הכלא אין בה כדי להוכיח זניחת קו אידיאולוגי כנטען על ידי באת כוחו. הקו האידיאולוגי אשר הנחה את המשיב בעבר, כל עוד לא הוכח כי נזנח, מלמד כי עדיין לא חלפה המסוכנות מהמשיב במידה וישוחרר."

6.

על פסק דינו זה של בית המשפט לעניינים מנהליים הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור דנן. לגישת המבקש, עניינו מעורר סוגיות משפטיות כלליות באשר לדרך שבה על ועדת השחרורים להפעיל את שיקול דעתה בעת שהיא בוחנת שחרור מוקדם של אסירים ביטחוניים: המשקל שיש לתת למידת שיתוף הפעולה של אסיר ביטחוני עוד משלב החקירה; המשקל שיש לתת לסיכויי השיקום של אסיר ביטחוני; אופן ההוכחה של זניחת הקו האידיאולוגי שהוביל לביצוע העבירות; והמסר המועבר לאסירים ביטחוניים שלא יזכו לעולם לשחרור מוקדם גם אם התנהלותם במהלך מאסרם חיובית. נטען כי עניינו של המבקש מעלה סוגיה משפטית כללית נוספת באשר להיקף ההתערבות הראוי של בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטת ועדת השחרורים, בפרט בעניינם של אסירים ביטחוניים. המבקש טוען כי החלטתה של ועדת השחרורים סבירה ומאזנת כראוי בין כלל הנתונים הפרטניים של התיק, ולפיכך לא היה מקום לבית המשפט לעניינים מנהליים להתערב בה.

המדינה טוענת מצידה כי יש לדחות את הבקשה על הסף משאינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", היות שהיא מתבססת על חוות הדעת השונות שניתנו בעניינו הפרטני של המבקש ועל המשקל שמצא בית המשפט קמא לתת לכל אחד מהרכיבים העובדתיים שהובאו בפניו. לחילופין, טוענת המדינה כי דין הבקשה להידחות לגופה שכן המבקש אינו עומד בתנאים לשחרור מוקדם ממאסר, לאור כך שמסוכנותו של אסיר היא השיקול העיקרי שעל ועדת השחרורים לשקול בבואה להכריע בשאלת שחרורו המוקדם. המדינה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא ומדגישה כי המבקש לא עמד בנטל השכנוע כי לא נשקפת ממנו עוד מסוכנות, בפרט נוכח העובדה שבביצוע העבירות פעל מתוך תפיסה אידיאולוגית אלימה שלא הוכח כי זנח אותה. לגישת המדינה, אין בתכנית השיקום שהגישה רש"א כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המבקש. עוד טוענת המדינה כי היה על הוועדה לתת דעתה גם למציאות הביטחונית הרגישה בימים אלה המעצימה את מסוכנותו של המבקש.

דיון והכרעה

7.

כידוע, רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירת אסיר תינתן ככלל במקרה שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 4200/16 סבן נ' מדינת ישראל (30.5.2016)). הלכה זו יפה גם לבקשות שביסודן החלטה של גוף מעין-שיפוטי כמו ועדת השחרורים, ואף במקרים שבהם בית המשפט לעניינים מנהליים ביטל את החלטת הוועדה (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009); רע"ב 2300/16 קליין נ' היועץ המשפטי לממשלה

(15.5.2016)).

8.

איני סבור כי הבקשה שלפני עומדת באמת המידה האמורה. אין ממש בטענתו של המבקש כי עניינו מעלה סוגיות משפטיות עקרוניות: חשיבותם של השיקולים שנדונו במקרה דנן והכריעו את הכף הוכרה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה, והאופן בו יושמו שיקולים אלה על-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים נטוע כולו בעניינו הפרטני של המבקש.

9.

למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופם של דברים איני מוצא עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, הצריך לענייננו, מורה כי העדר סיכון הנשקף מהאסיר לשלום הציבור ולביטחון המדינה הוא תנאי הכרחי לשחרורו המוקדם. כפי שנפסק לא פעם, עבירות המבוצעות על רקע אידיאולוגי עשויות להעיד, מעצם אופיין ונסיבותיהן, על מסוכנות עתידית של מבצען (בש"פ 369/12 מדינת ישראל נ' הכהן , פסקה 10 (15.1.2012); בש"פ 5859/16

פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 14 (29.8.2016)). בהתאם לכך הוכרה ה חשיבות שבהוכחת זניחתה של עמדה זו טרם תורה ועדת השחרורים על שחרור מוקדם (בג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים , פ"ד נד(2) 313, 324 (2000)). הנטל לסתור את חזקת המסוכנות הזו מוטל על המבקש. הגם שמדובר בנטל לא קל, יש לזכור כי נקודת המוצא היא שאסיר אינו נהנה מזכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר (בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש , פ"ד נג(3) 721, 738–739 (1999); רע"ב 6566/13 דביר נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 9 (11.2.2014)).

אין חולק כי המבקש הורשע בעבירות בעלות אופי חמור הנובע מאידיאולוגיה לאומנית קיצונית. שירות הביטחון הכללי סבור כי קיים סיכון שהמבקש ישוב לסורו, ולמול חוות דעת מקצועית זו לא הועמדו ראיות סותרות בעלות משקל מספק; אין די בהתנהלותו החיובית של המבקש במהלך המאסר ובהשתתפותו בתכניות טיפוליות במסגרתו. אכן, בית המשפט אינו בא בנעליה של ועדת השחרורים והתערבותו מוגבלת אך למקרים שבהם חרגה החלטתה ממתחם הסבירות או נפל פגם אחר בשיקול דעתה (רע"ב 3306/16 גזית נ' מדינת ישראל (31.5.2016)); משלא נתנה ועדת השחרורים משקל ראוי למסוכנות הנשקפת מהמבקש, הרי שהחלטתה חרגה ממתחם הסבירות ולמעשה גם מהוראתו המפורשת של המחוקק. משכך, בדין מצא בית המשפט לעניינים מנהליים להתערב בה.

10.

סוף דבר : לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור. הבקשה נדחית.