רע"ב 6566/13 שלמה דביר נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים ( כב' השופטים: א' טל – סג"נ; א' מקובר ; י' שפסר ), בעת"א 9338-05-13, מיום 10.9.2013, במסגרתו התקבלה עתירתו של המשיב 1 כנגד החלטת ועדת השחרורים, מיום 30.4.2013.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 17.9.2003, הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את המבקש, ביחד עם שני נאשמים נוספים (המבקש והשניים הנוספים, להלן: המורשעים ), בעבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ובעבירות בנשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. מהכרעת הדין עולה, כי על רקע הפיגועים שהתרחשו באותה תקופה, החליטו השלושה לנקום באוכלוסייה הערבית. לצורך כך, הם הציבו עגלה בה הוטמן מטען חבלה, בסמוך לבית הספר לבנות בשכונת א-טור שבמזרח ירושלים, במטרה לקטול את חיי העוברים והשבים במקום, ובכלל זאת תלמידות בית הספר. תוכניתם הזדונית של המורשעים סוכלה בזכות פעולותיהם של שני שוטרים ערניים אשר נכחו במקום. השוטרים הבחינו בהתנהלותם מעוררת החשד של שניים מבין המורשעים, עצרו אותם והזעיקו למקום חבלן משטרה, לאחר שאחד המורשעים מסר להם כי בעגלה הוטמן מטען חבלה. החבלן שהגיע למקום הצליח לנטרל את מטען החבלה מבלי שאיש נפגע. בגין הרשעתו בעבירות לעיל, נגזרו על המבקש

15 שנות מאסר לריצוי בפועל, החל מיום 29.4.2002.

ביום 11.12.2006, דחה בית משפט זה את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו

של בית המשפט המחוזי ועל חומרת העונש שהוטל עליו (ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל (11.12.2006)).

ההליכים בפני ועדת השחרורים

3.

לאחר שסיים לרצות שני-שליש מעונש המאסר שהוטל עליו, הגיש המבקש לועדת השחרורים (להלן: הועדה ) בקשה לשחרור מוקדם. ביום 15.5.2012, נדחתה בקשתו של המבקש. הועדה ציינה, כי הכלל הוא שיש לרצות את מלוא תקופת המאסר בפועל שהוטלה בגזר הדין, ולכן לא עומדת לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם, אלא שעליו להוכיח כי מתקיימים התנאים המצדיקים זאת. נקבע, כי בשלב זה המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו. הועדה ציינה את עברו המשמעתי של המבקש, הכולל שתי עבירות משמעת בתוך בית הסוהר, והפרה של תנאי חופשה מיוחדת אליה יצא, וכן את עברו הפלילי, הכולל הרשעות קודמות. בנוסף, עמדה הועדה על כך שהמבקש מרצה מאסר בגין " עבירה אידיאולוגית ", הנושאת בצידה חומרה יתרה " הן משום נסיבותיה, והן משום מניעיה ". עוד קבעה הועדה, כי די בחומרת העבירה בכדי ללמד על המסוכנות העתידית הנשקפת מהמבקש. בנוסף, ציינה הועדה, כי בפניה הוצגו מידעים חסויים, מהם עולה כי המבקש לא זנח את האידיאולוגיה שהנחתה אותו, וכי, על רקע ה" אידיאולוגיה של 'תג מחיר' לה אנו עדים בשטחי האזור ", קיצור עונשו של המבקש במידה כה משמעותית, יפגע הן באינטרס הציבורי והן בהרתעת הכלל. אשר לתוכנית השיקום שהציעה הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ), נקבע, כי אין בה כדי לספק מענה הולם במישור השיקומי או במישור הטיפולי. בהקשר זה, הדגישה הועדה, כי היה ראוי להתחיל בהליך טיפולי בין כותלי הכלא, ויש צורך להציע מסגרת טיפולית בה יוכל להשתלב המבקש גם לאחר שחרורו. הועדה הטעימה, כי המבקש הביע, אמנם, בפניה חרטה מילולית על מעשיו, והצהיר כי עבר מהפך מחשבתי במהלך מאסרו, אך אין בכך די על מנת לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמבקש אם ישוחרר מכלאו. עוד ציינה הועדה בהחלטתה, כי:

"במהלך הדיון המלצנו לאסיר [המבקש] ולסניגוריתו להתמקד בהליך הטיפול, שתחילתו בתקופת המאסר, בהבעת נזקקות ובעשיית פעולות המסייעות להליך זה, כמו גם להציג, ככל שיחפוץ בכך בעתיד, תוכנית שיקומית הכוללת הליך טיפולי ופיקוח הדוק יותר."

על יסוד הדברים האלו, קבעה הועדה כי יש לבכר את האינטרס הציבורי, שעניינו באיון המסוכנות הנשקפת מהמבקש ובהרתעת הכלל, על פני האינטרס הפרטי של המבקש באיחוד עם משפחתו. לפיכך, נדחתה בקשתו של המבקש.

ביום 27.11.2012, התקיים דיון בבקשתו של המבקש, לערוך דיון חוזר בהחלטת הועדה מיום 15.5.2012. בסופו של הדיון ציינה הועדה, כי מדו"חות גורמי הטיפול של שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ), עולה כי המבקש החל בהליך טיפולי, לאחר שהביע נזקקות כנה לכך. עוד צוין, כי מצידו של המבקש נרשמו נכונות ועניין להמשיך בהליך הטיפולי גם לאחר שחרורו. גורמי הטיפול הדגישו כי מההליך הטיפולי עד כה מסתמן שהמבקש " נרתם לטיפול ונתרם ממנו " , וכן ניכר שהמבקש

" מבין את עיוותי החשיבה שהובילו אותו לביצוע העבירה " . עוד הוסיפה הועדה וציינה, כי עבור המבקש הוצגה " תוכנית טיפולית ושיקומית כדבעי ", אשר כוללת " טיפול פרטני ומשפחתי מתאים ותואם " .

יחד עם זאת, הדגישה הועדה כי הטיפול במבקש, אשר החל בעקבות המלצת הועדה, מצוי בשלביו הראשוניים, ולכן לא די בו על מנת להצדיק את שחרורו של המבקש. לפיכך קבעה הועדה, כי אמנם אין מקום להורות על שחרורו המוקדם של המבקש, אך בהחלט יש לדון מחדש בבקשת השחרור של המבקש, כאשר יתקבלו אינדיקציות באשר להתקדמות הטיפול בו. דיון מחודש נקבע לחודש פברואר 2013.

ביום 6.2.2013, התקיים, בשלישית, דיון בבקשת השחרור המוקדם של המבקש. בהחלטת הועדה בעקבות אותו דיון, צוין כי באותו היום הוחלט לשחרר על-תנאי אחד משותפיו של המבקש לדבר העבירה – עופר גמליאל. הודגש בהקשר זה, כי במישור השיקומי ישנם מספר הבדלים בין השניים, ובכלל זאת: שוני במידעים של השב"ס ובהתייחסות השב"כ בקשר לשניים; עברם הפלילי השונה; והרשמים השונים שהותירו על הועדה אישיותם של השניים, וביטויי האחריות והחרטה שלהם. בהמשך לכך, ציינה הועדה כי קיים

" דיסונאנס " בין העמדות האידיאולוגיות הגלויות שהציג המבקש בפני הועדה, לבין היבטים מסוימים בחוות הדעת שהונחו לפניה. לפיכך, מצאה הועדה לנכון להורות על עריכת חוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית בעניינו של המבקש, ולדחות את המשך הדיון בעניינו של המבקש עד לקבלתה של חוות הדעת.

ביום 30.4.2013, לאחר שהוגשה חוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית בעניינו של המבקש, התקיים דיון נוסף בבקשת השחרור. בהחלטתה, ציינה הועדה כי התנהגותו של המבקש במהלך תקופת מאסרו הייתה תקינה בדרך כלל, כאשר עבירות המשמעת שנרשמו לחובתו לא היו חמורות. כמו כן, צוין על-ידי הועדה כי בדו"חות השב"כ לא מיוחסת למבקש מסוכנות קונקרטית, ובאמור בהן אין כדי לשלול התנהגות תקינה בדרך כלל, מצידו של המבקש. אשר לדו"ח הפסיכו-דיאגנוסטי, הועדה מצאה בו תימוכין להתרשמותה, לפיה המבקש הוא בעל אישיות מורכבת, אשר מגלה התייחסות מורכבת לעבירה שביצע. בנוסף, הדגישה הועדה, כי בדו"ח הפסיכו-דיאגנוסטי נקבע שהסיכוי שהמבקש יחזור לפעילות לאומנית ובלתי-חוקית הינו נמוך מאוד. בהמשך, סקרה הועדה את עמדתם של גורמי הטיפול בשב"ס, המבוססת על הטיפול הפרטני שעבר המבקש, מאז חודש אוגוסט 2012. לעמדתם של גורמי הטיפול, המבקש שיתף פעולה עם המטפלים, וניכר כי הטיפול סייע לו להבין את עיוותי החשיבה שהביאו אותו לבצע את העבירה. בנוסף, התרשמו גורמי הטיפול שכעת המבקש מבין את חומרת מעשיו, מביע חרטה כנה בגינם, ומוכן להמשיך בהליך הטיפולי גם בתקופת השחרור על-תנאי. עוד עמדה הועדה על תוכנית השיקום שהוצגה עבור המבקש, אשר כוללת, בין היתר, את שילובו של המבקש בכולל ביישוב בת עין, לצד עבודה ביישוב, במקביל להמשך ההליך הטיפולי וצו פיקוח למשך שנתיים. לסיכום, ציינה הועדה את התרשמותה החיובית מהמבקש ומדבריו, וכן " מהדרך הטיפולית אותה החל והמשיך

[המבקש]

המצביעה על התפתחות, העמקה והשגת תוצאות חיוביות בהיבט הטיפולי שיש בהם כדי לתרום לשיקומו ויש בהם כדי לסייע בצמצום מסוכנותו ".

עוד הטעימה הועדה, כי יש לזקוף לזכותו של המבקש את השתלבותו התקינה בסבב החופשות; את דרכו החינוכית בתקופת המאסר; ואת מצבו המשפחתי, שכן המבקש הוא אב ל-8 ילדים.

לאור הדברים האלו, קבעה הועדה כי יש לשחרר את המבקש בתנאים הבאים: מילוי כלל התנאים הקבועים בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ); התייצבות, בתוך 48 שעות מיום השחרור, בפני הממונה על תחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו, והתייצבות חוזרת בפניו בשבוע הראשון והשלישי של כל חודש; הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המבקש, עד לתום תקופת התנאי ביום 28.4.2017; התחייבות מצידו של המבקש לבצע את תכנית השיקום של רש"א, מיום 6.2.2013, על כל תנאיה; איסור על המבקש לצאת מפתח ביתו בין השעות 20:00 ועד לשעה 06:00 למחרת, וזאת עד להחלטה אחרת. מסירת כתובת מדויקת של מקום מגוריו של המבקש, ופרטי ההתקשרות עמו; ובנוסף, הוזהר המבקש, כי אם יפר תנאי מתנאי שחרורו, שחרורו המוקדם עלול לפקוע .

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.

היועץ המשפטי לממשלה – המשיב 1, עתר כנגד החלטת ועדת השחרורים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (להלן: בית המשפט המחוזי ), וביום 10.9.2013, התקבלה עתירתו. בפסק דינו, סקר בית המשפט המחוזי בהרחבה את הדו"חות שהונחו בפני ועדת השחרורים, ועמד על מהלך הדיונים השונים שהתקיימו בעניינו של המבקש. לאור הדברים האלו, נקבע, בפתח הכרעתו של בית המשפט המחוזי, כי ועדת השחרורים לא נתנה משקל ראוי למסוכנותו של המבקש, כפי שהיא עולה מהמעשים בגינם הוא מרצה את תקופת מאסרו הנוכחית. בהקשר זה, הפנה בית המשפט המחוזי לפסקי הדין שניתנו בעניינו של המבקש, מהם עולה שהוא היה " פעיל ודומיננטי " בתכנון הנחת מטען החבלה בסמוך לבית ספר לבנות במזרח ירושלים. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי לאחר שהמבקש וחברו נתפסו בסמוך למטען החבלה, רק האחרון סייע לחבלן לפרק את מטען החבלה, בעוד שהמבקש עמד בסירובו, הגם שנאמר לו כי החבלן המשטרתי עלול להיפגע, אגב פירוק המטען. בית המשפט המחוזי קבע, כי המסוכנות הנלמדת מהמעשים האלו, מתעצמת לאור העובדה כי הם נעשו על רקע אידיאולוגי. בהתייחס להליך הטיפולי שעבר המבקש, עמד בית המשפט המחוזי על ההתקדמות שנרשמה עד כה, אך לצד זאת הדגיש כי ההליך הטיפולי נמשך פחות משנה, והתמצה בשיחות עם עובד סוציאלי, מבלי שהמבקש " שולב בהליכי טיפול ושיקום מתקדמים יותר על מנת לבחון את התנהגותו באותם הליכים ". יתר על כן,

בית המשפט המחוזי ציין, כי בדו"חות גורמי הטיפול לא הוצגה כל ראייה לכך שהמבקש " זנח את הקו האידיאולוגי שעמד ברקע ביצוע מעשיו ". אשר לחוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית, נקבע כי לצד הסיכויים הנמוכים שניתנו בו לאפשרות שהמבקש יחזור לפעילות אידיאולוגית בלתי-חוקית, נאמר גם כי המבקש נמנע מלהבין את משמעות הפיגוע שתכנן; הוא מביע ניתוק רגשי מהמעשים; עודנו מגלה את המאפיינים הפסיכולוגיים שאפיינו את אישיותו בזמן ביצוע העבירות; ומתקשה להסביר איזו תועלת צמחה לו מהטיפול בשב"ס. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מהתנהגותו של המבקש במהלך החופשות לשחרורו המוקדם, משום שבעת החופשות שהה המבקש במעצר בית מלא. על יסוד הדברים האלו, קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח מסוכנותו של המבקש, לא הוכח ששחרורו המוקדם לא יסכן את הציבור או שיש לו סיכויי שיקום טובים, ולכן יש לבטל את החלטת ועדת השחרורים, מיום 30.4.2013.

בקשת רשות הערעור

5.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשת רשות הערעור נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, גרם ל" תוצאה קשה מנשוא ", ולפיכך יש לקבל את הבקשה משיקולי צדק. יתר על-כן, נטען, כי הבקשה שלפנינו מגלה סוגיה עקרונית, הנוגעת למידת התערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטותיה של ועדת השחרורים. המבקש הוסיף וטען, כי במקרה דנן בית המשפט המחוזי חרג מהיקף הביקורת הנתון לו, והתערב בקביעות מקצועיות השמורות באופן בלעדי לועדת השחרורים. זאת, בנסיבות בהן ועדת השחרורים קיימה ארבעה דיונים בבקשתו של המבקש, והתרשמה ישירות מההתקדמות הטיפולית שעבר המבקש. עוד קובל המבקש, לעניין המשקל הנכבד שניתן לשאלת מסוכנותו, על אף שזו נלמדת מהעבירות שביצע בעבר, ולא מדו"חות עדכניים שנערכו בעניינו של המבקש. המבקש הוסיף, בהקשר זה, כי מעצם שילובו בסבב החופשות ניתן ללמוד על המסוכנות הנמוכה הנשקפת ממנו. אשר לקביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן בדו"חות גורמי הטיפול, אין כל אינדיקציה לכך שהמבקש זנח את הקו האידיאולוגי בו החזיק בעבר, מפנה המבקש למסקנתו של הדו"ח הפסיכו-דיאגנוסטי, לפיה קיים סיכוי נמוך מאוד להישנות העבירות בעתיד. בנוסף, לשיטתו של המבקש, מדו"חות גורמי הטיפול עצמם, עולה כי במהלך תקופת מאסרו הוא עבר טיפול, במהלכו הוא זנח את הקו האידיאולוגי בו החזיק בעבר. לראייה, מפנה המבקש לכך שבמהלך ראיון לעיתונות בשנת 2007, הוא קרא שלא לנקום פיגועים ביהודים. עוד טען המבקש, כי לא היה מקום לבסס את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, על העובדה כי התוכנית הטיפולית בה השתלב כללה רק שיחות עם עובד סוציאלי. לשיטתו של המבקש, המדובר בהחלטה השמורה לגורמים המקצועיים, וחזקה עליהם כי אם היה נדרש טיפול מתקדם יותר בעניינו של המבקש, הוא היה מופנה אליו על-ידי גורמים אלה. עוד הטעים המבקש, כי אין בין כותלי הכלא מסגרת טיפולית מיוחדת לאסירים בטחוניים עם רקע אידיאולוגי, ולכן אין לזקוף לחובתו את העובדה שהוא השתלב בטיפול, רק לאחר המלצתה של ועדת השחרורים. עוד ציין המבקש, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לתוכנית השיקום המעובה, שהתאימה לו רש"א, כמו גם לנסיבותיו האישיות של המבקש. לנוכח האמור לעיל, עותר המבקש להיענות לבקשת רשות הערעור, ולהורות על שחרורו המוקדם מהכלא.

תגובת המשיבים

6.

המשיבים מתנגדים לבקשת רשות הערעור, וסבורים כי דינה להידחות, הן על הסף והן לגופו של עניין. ראשית, טוענים המשיבים, כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית או סוגיה ציבורית רחבת היקף, אלא שהיא נסובה כל כולה סביב עניינו הפרטני של המבקש, ולפיכך היא אינה עומדת בתנאי הסף המצדיקים מתן רשות ערעור. המשיבים מדגישים, כי כוחה של הלכה זו יפה במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור שעניינה החלטה של ועדת השחרורים. לגופם של דברים, נטען על-ידי המשיבים, כי דינה של הבקשה להידחות, משום שהמבקש לא הצליח להראות ששחרורו המוקדם אינו מסכן את שלום הציבור. המשיבים ציינו, בהקשר זה, כי טבען של העבירות בהן הורשע המבקש, בצירוף המניעים האידיאולוגים שעמדו ביסוד המעשים, מקימים " חזקת מסוכנות משמעותית ", אותה המבקש לא הצליח לסתור. המשיבים הדגישו, כי המבקש החל בהליך הטיפולי רק לאחר שועדת השחרורים המליצה לו לעשות כן, וכי ההליך הטיפולי התמצה בשיחות פרטניות בלבד עם עובד סוציאלי. לעמדתם של המשיבים, מן הראוי היה לבחון את האפקטיביות של ההליך הפרטני, באמצעות שילובו של המבקש במסגרת טיפולית פתוחה יותר, עובר לשחרורו המוקדם. יתר על כן, המשיבים מטילים ספק בשינוי שעבר המבקש, בכל הקשור לתפיסותיו האידיאולוגיות, ומזכירים את קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין כל אינדיקציה לכך שהמבקש זנח את הקו האידיאולוגי שעמד ברקע מעשיו. זאת, בעת שקיים מידע מודיעיני של השב"ס " שיש בו אינדיקציה לתמיכת המבקש, או לכל הפחות, אי-הסתייגותו מהאידיאולוגיה הקיצונית ". המשיבים הוסיפו וטענו, כי אף מחוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית, ניתן להתרשם שהמבקש אינו מבין את משמעות מעשיו, ועולה כי הוא מנותק רגשית מהמעשים שבגינם הורשע. לפיכך, לשיטתם של המשיבים, אין בהליך הטיפולי שעבר המבקש בכדי לאיין את מסוכנותו. עוד טוענים המשיבים, כי בנסיבות העניין נתנה ועדת השחרורים משקל יתר לתוכנית השיקום של המבקש, להתנהגותו החיובית במהלך מאסרו, ולהשתלבותו התקינה בסבב החופשות. המשיבים טענו בנוסף, כי שחרורו של המבקש, בשלב זה, עלול לפגוע במידה חמורה באמונו של הציבור במערכת המשפט ובגורמי אכיפת החוק, והדבר יביא לפגיעה בהרתעת הרבים.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבים, ובנספחים שצורפו למסמכים אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.

8.

הלכה היא מלפנינו, כי בקשות רשות ערעור המכוונות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, לפי סעיף 25(ה) לחוק שחרור על-תנאי, תתקבלנה במשורה. רשות ערעור תינתן אך במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה (רע"ב 3227/13

אלעמור נ' מדינת ישראל (31.7.2013); רע"ב 3464/13 חאלד נ' ועדת השחרורים (4.8.2013); רע"ב 805/12 מדינת ישראל נ' איסקוב (15.2.2012)). כוחה של הלכה זו

יפה גם למקרים בהם בית המשפט המחוזי החליט לבטל את החלטת ועדת השחרורים (רע"ב 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (21.8.2012) (להלן: עניין פלוני ); רע"ב 2551/12 חאלד נ' מדינת ישראל (3.6.2012); רע"ב 1083/12 שטרית נ' היועץ המשפטי לממשלה (30.4.2012)). עוד ראוי לציין, כי אף לשיטתה של " הגישה המרחיבה ", הדוגלת בהחלת אמת מידה מקלה על בקשות רשות ערעור מטעמם של אסירים, יש לראות בבקשות שעניינן שחרור מוקדם על-תנאי כערעורים ב" גלגול שלישי ", להם ניתן להיענות אך במקרים חריגים (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקה 4 לחוות דעתו של השופט (כתוארו דאז) א' גרוניס (11.3.2009); רע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל (24.3.2009) (להלן: עניין עמאראת )).

בבקשה שלפניי נטען, כי התערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטתה של ועדת השחרורים, הוא בגדר שינוי " בסדרי עולם " דבר החורג מעניינו הפרטי של המבקש, ולפיכך קיימת הצדקה למתן רשות ערעור. ואולם, אין בידי לקבל גישה שמשמעה, כי כל התערבות מצידו של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בקביעותיה של ועדת השחרורים, תצדיק, מניה וביה, היעתרות לבקשת רשות ערעור. ברע"ב 6505/13 אבו חאמד נ' מדינת ישראל (7.11.2013), נדרשתי לעניין זה, בצייני כי:

"סבורני כי יש לדחות את טענתו של המבקש, לפיה עניינו מעורר שאלה משפטית עקרונית, בשל עצם התערבותו של בית המשפט המחוזי בהחלטתה של הועדה. אין צורך לומר, כי לא תינתן רשות ערעור, כל אימת שפסיקתו של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים, תהא מנוגדת לתוצאה אליה הגיעה הועדה. קבלת גישתו של המבקש, לעניין זה, עשויה לרוקן מכל תוכן את ההלכה הפסוקה בנושא מתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי ", והיא מנוגדת להיגיון ולשכל הישר."

בקשת רשות הערעור שלפניי יוצאת כנגד המשקל שניתן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לשאלת מסוכנותו של המבקש אם ישוחרר על-תנאי, כמו גם למשקל שניתן ליתר השיקולים העולים מחוות הדעת המקצועיות שהונחו בפני ועדת השחרורים. לפיכך, עסקינן בבקשת רשות ערעור שאינה מעלה כל שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורה רחבה. עסקינן, הלכה למעשה, בבקשה הנסובה סביב האיזון שנערך בין השיקולים הפרטניים השונים הרלוונטיים לשאלת שחרורו המוקדם של המבקש, על רקע הנסיבות הספציפיות המיוחדות למבקש. בקשות רשות ערעור מעין אלו, אינן מצדיקות עריכתו של דיון ב" גלגול שלישי ". מטעם זה בלבד, יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

9.

מעבר לנדרש, אדרש לטענותיו העיקריות של המבקש. במסגרת זו, אתייחס בקצרה להוראות החוק הדרושות לעניין. כלל נקוט בידינו, כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש אשר נגזרה עליו, מבלי שתעמוד לו זכות קנויה לקיצור עונשו (עניין פלוני , בפסקה 13; עניין עמאראת , בפסקה י"ד;

רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר (24.5.2008) (להלן: עניין עסילה )). יחד עם זאת, סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי, מקנה לועדת השחרורים סמכות להורות על שחרורו המוקדם של אסיר ממאסרו, במידה שמתקיימים התנאים המצדיקים זאת. וזו לשונו של סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי:

"אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור."

עינינו הרואות, כי ועדת השחרורים לא תורה על שחרור מוקדם, אלא אם נמצא כי האסיר מבקש השחרור " ראוי לשחרור ", וכן כי " שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור ". המדובר בשני תנאים מצטברים, כאשר נטל ההוכחה להצביע על התקיימותם של תנאים אלה מוטל על כתפי מבקש השחרור המוקדם. בהמשך לכך, מגדיר סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי את השיקולים בהם על ועדת השחרורים להתחשב, שעה שהיא בוחנת האם אסיר ראוי לשחרור מוקדם:

"בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא..."

במסגרת בחינת השיקולים האמורים, מונה סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי את הנתונים בהם על ועדת השחרורים להתחשב, ובכלל זאת: טבעה של העבירה בה הורשע האסיר; הרשעותיו הקודמות של האסיר; התנהגותו של האסיר במהלך תקופת מאסרו; חוות הדעת שנתנו שירות בתי הסוהר, המשטרה ורשויות הביטחון; חוות הדעת של רש"א; והנתונים האישיים של האסיר. נוסף על נתונים אלו, סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי, קובע כי במקרים חריגים וחמורים, ניתן יהיה להתחשב במידת הפגיעה באמונו של הציבור במערכות המשפט ואכיפת החוק, כתוצאה מקיומו של יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה שביצע האסיר לבין תקופת העונש בה נשא האסיר בפועל.

10.

לא למותר הוא להדגיש, כי ועדת השחרורים הינה גוף מקצועי סטטוטורי, המורכב משופט ואנשי מקצוע בעלי מומחיות בתחום זה, ולפיכך שיקול הדעת הנתון לועדה בבואה לבחון את השיקולים הנזכרים לעיל, הינו רחב (רע"ב 4518/08 בן ישי נ' וועדת השחרורים (4.6.2008); עניין עסילה , בפסקה 10 ). ככלל, בית המשפט, המעביר ביקורת שיפוטית על החלטות הועדה, ייטה שלא להחליף את שיקול דעתה של הועדה בשיקול דעתו, והתערבותו תצטמצם אך למקרים בהם ניכרים בהחלטותיה של הועדה פגמים משפטיים, בהתאם לעילות המוכרות מהמשפט המינהלי, דוגמת חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (עניין עסילה , שם; רע"ב 8040/12 אבו סיף נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.12.2012)).

11.

יישומם של הכללים הללו על ענייננו, מוביל למסקנה כי דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, אף לגופם של דברים. ראשית, המבקש טען כי בית המשפט המחוזי התערב בקביעות מקצועיות, המצויות בתחום המומחיות של ועדת השחרורים. באופן זה, נטען כי בית המשפט המחוזי נתן משקל יתר לשיקול בדבר מסוכנותו של המבקש, כפי שהיא עולה מהעבירות בהן הוא הורשע. ואולם, עיון בפסק הדין ובהחלטות ועדת השחרורים, מעלה כי בית המשפט המחוזי התמקד בבחינת סבירות החלטתה של ועדת השחרורים, ובבחינת המשקל שניתן לשיקולים המרכזיים, במסגרת החלטת השחרור. בית המשפט המחוזי קבע בפתח הכרעתו, כי: " הועדה לא נתנה משקל ראוי למסוכנותו של המשיב כפי שעולה מהתנהגותו נושא מאסרו, אף מבלי להתייחס לעברו הפלילי הקודם ". ואכן, בהחלטת ועדת השחרורים מיום 30.4.2013, לא ניתן כל ביטוי למסוכנותו של המבקש, כפי שהיא מוצאת את ביטוייה בעבירות בהן הורשע, בניגוד למשקל שניתן לשיקול זה במסגרת החלטת הועדה מיום 15.5.2012, בה הוחלט שלא להיעתר לבקשת השחרור המוקדם. זאת, על אף שסעיף 9(1) לחוק שחרור על-תנאי מציין במפורש את טיב העבירה ונסיבותיה כנתון רלוונטי להערכת מסוכנותו הנוכחית של האסיר . יתר על-כן, בכל הקשור לעבירות שבוצעו על רקע לאומני-אידיאולוגי, נקבע בעבר, כי בנסיבות מסוימות, די באופיין של עבירות אלו על מנת ללמוד על מסוכנותו של האסיר, ולמנוע את שחרורו המוקדם. יפים, לעניין זה, דברי השופט

ת' אור, בבג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים , פ"ד נד(2) 313, 324-323 (2000):

"אכן, אופייה של העבירה, כשלעצמה, אין די בו, בדרך-כלל, כדי להסיק שאין האסיר ראוי לשחרור מוקדם. אולם ישנם סוגי עבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד ודרך ונסיבות ביצוען, עשויים להצביע, כשלעצמם, על מסוכנותו של האסיר ועל החשש מפגיעה בביטחונו של הציבור כפועל יוצא משחרורו המוקדם (ראו בג"ץ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים שליד שירות בתי-הסוהר [5], בעמ' 2063). עבירות המבוצעות על רקע לאומני-אידאולוגי עשויות, בנסיבות מסוימות, להיכנס לגדר זה. בעניין זה, קולעים דבריו של חברי השופט מ' חשין, בבש"פ 2356/95 שטרן נ' מדינת ישראל [6]. באותו מקרה נדונה שאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אך הדברים נכונים, בנסיבות מתאימות, גם במקרים שבהם מתעוררת שאלת שחרור מוקדם ממאסר:

'שור שנגח איש או אשה ומתו, דינו של השור לסקילה. אין נותנים לו לשור הזדמנות להוכיח כי יחזור למוטב וכי לא עוד ינגח איש או אשה או פרה. יש עבירות שטיבן ומהותן הן כאלו, שחברה לא תיטול על עצמה סיכון שאפשר העובר אותן לא יוסיף רע על הרעה שעשה. כעקרון, אלו הן העבירות ה'חמורות' המנויות בחוק. כך בעבירות 'חמורות' על דרך הסתם, וכך – יש אומרים: בעיקר כך – לעניינן של עבירות שרקען הוא רקע של אידאולוגיה'.

ביצוען של עבירות על רקע אידאולוגי מלמד במקרים רבים על קו מחשבה מגובש העומד מאחוריהן, העלול, כל עוד לא נזנח, להניב בנסיבות מתאימות בעתיד מעשים דומים לאלה שבוצעו על-ידי האסיר בעבר (ראו רע"ב 515/00 עמיר נ' שירות בתי-הסוהר [7])."

המבקש היה " הרוח החיה " בהתארגנות טרור, אשר הטמינה מטען חבלה בסמוך לבית ספר לילדות במזרח ירושלים, על מנת לפגוע בעוברים ושבים חפים מפשע, ובכלל זאת תלמידות שהיו בדרכן לבית הספר, וזאת אך ורק בשל היותם ערבים. המדובר באירוע חמור מאין כמוהו, אשר אך בנס נגמר ללא אבידות בנפש, כאשר המבקש היה מוכן, בשם עמדותיו האידיאולוגיות, לגרום להרס וקטל בלתי נתפסים. בחירת המיקום להנחת המטען, והכוונה שעולה ממנה להביא להרג של תלמידות צעירות; התכנון המוקדם של פרטי הפיגוע; השימוש במטען חבלה אשר יכול להביא להרג חסר הבחנה; וסירובו של המבקש לעזור לחבלן המשטרה לפרק את המטען לאחר שנתפס, מעוררים מחשבות נוגות, ומלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת מהמבקש. בנסיבות אלו, נראה כי מסוכנותו של המבקש, כפי שהיא עולה מהעבירות בהן הורשע, הינה בגדר שיקול מרכזי, אשר יש בו כדי למנוע, כשלעצמו, את שחרורו המוקדם של המבקש. לפיכך, היה על הועדה להידרש לשיקול זה בהחלטה מיום 30.4.2013, ושלא להסתפק בהערכת מסוכנותו של המבקש, על-סמך התנהגותו במהלך סבב החופשות, וחוות הדעת של שירות הביטחון הכללי. משלא עשתה כן ועדת השחרורים, דומה כי החלטתה חרגה באופן קיצוני ממתחם הסבירות הנתון לה, ובדין ראה בית המשפט המחוזי מקום להתערב בהחלטה לשחרר את המבקש על-תנאי.

עוד אוסיף, לעניין המסוכנות הנשקפת מהמבקש, כי בהחלטת הועדה ניתן ביטוי לעובדה שהשב"כ אינו מייחס למבקש מסוכנות קונקרטית, וכי הוא שולב בסבב חופשות, מבלי שנגרמו תקלות. ואולם, לצד נתונים אלו, יש להביא בחשבון את התנגדותה של

המשטרה לשחרורו של המבקש; את התנגדותו של שירות הביטחון הכללי לשחרור המוקדם של המבקש; הימצאותו של מידע מודיעיני חסוי, שהוצג לועדת השחרורים, ממנו עולה כי המבקש לא זנח את הקו האידיאולוגי שהנחה אותו בעת ביצוע המעשים; וכן, את העובדה כי במהלך סבב החופשות שהה המבקש במעצר בית מלא. סבורני, כי צירופם של נתונים אלו לעובדה שלמבקש עבר פלילי על רקע לאומני, הכולל הרשעה בתקיפה בנסיבות מחמירות, מלמדים על כך, שגם במנותק מאופייה וחומרתה של העבירה אותה ביצע, נשקפת מהמבקש מסוכנות לא מבוטלת.

12.

בנוסף, הלין המבקש על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, הנוגעות להליך הטיפולי שעבר. המבקש טען, בהקשר זה, כי לא היה מקום לקביעה שאין בדו"חות גורמי הטיפול כל ראיה לזניחת הקו האידיאולוגי, אשר הוביל אותו לבצע את העבירות שבגינן נאסר. אין בידי לקבל טענה זו. עיון בדו"חות הטיפול מעלה, כי בעוד שנזכר בהם השינוי שחל בעמדותיו של המבקש כלפי העבירות שביצע, והבנתו את עיוותי החשיבה שהביאו אותו לבצען, הרי שנעדרת מהם קביעה מפורשת, לפיה המבקש זנח את הקו האידיאולוגי הקיצוני בו החזיק בעבר. אדרבה, בהתחשב בעובדה, כי היו אלו עמדותיו האידיאולוגיות של המבקש אשר הובילו לביצוען של העבירות, ולנוכח מידע מודיעיני חסוי לפיו המבקש לא זנח את עמדותיו האידיאולוגיות גם כיום, נראה כי היה מקום ליתן משקל להיעדרה של קביעה חד משמעית מעין זו בדו"חות הטיפול. המבקש ביקש להסתמך, בהקשר זה, על מסקנתה של חוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית, לפיה קיים סיכוי נמוך מאוד לכך שהוא יחזור לעסוק בפעילות לאומנית לא-חוקית. ואולם, נראה כי בדין קבע בית המשפט המחוזי, שלא ניתן להתחשב במסקנה זו במנותק משאר ממצאי חוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית הנוגעים למבקש. ובכלל זאת, יש ליתן את הדעת לממצאים הבאים: ריחוקו הרגשי של המבקש מהעבירה אותה תכנן; הימנעותו מלהבין את השלכות העבירה; וקשייו להסביר איזו תועלת הפיק מהטיפול שעבר. סבורני, כי ממכלול ממצאים אלו, עולה שלא ניתן ללמוד מחוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית על כך שהמבקש זנח את הקו האידיאולוגי בו החזיק. לכל היותר, ניתן לקבל את קביעתה של ועדת השחרורים, לפיה חוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית מגלה, כי " קיימת מורכבות בהתייחסותו [של המבקש] לעבירה ".

שנית, נטען בבקשת רשות הערעור, כי לא היה מקום לדרוש מהמבקש לעבור הליכי טיפול ושיקום מתקדמים בין כותלי הכלא, כאשר גורמי הטיפול של שב"ס לא מצאו לנכון להמליץ על כך. איני מוצא לקבל טענה זו, משום שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא נזכרת דרישה שכזאת. חרף זאת, התחשב בית המשפט המחוזי בנתון רלוונטי, היינו: השלב בו מצוי ההליך הטיפולי בו החל המבקש, על מנת להעריך את האמור בחוות הדעת של גורמי הטיפול של השב"ס. ברי, כי השלב בו מצוי ההליך הטיפולי משליך על המשקל שיש לייחס לעמדתם של גורמי הטיפול, ועל הערכת הצלחתו של הטיפול. כך, שככל שההליך הטיפולי מצוי בשלב מתקדם יותר, ניתן יהיה לייחס משקל רב יותר להתרשמותם של גורמי הטיפול, ולהעריך ביתר דיוק האם ההליך הטיפולי הצליח להביא לשיקומו של האסיר. לפיכך, לא מצאתי כל פגם בהתחשבותו של בית המשפט המחוזי בנתון שעניינו השלב בו מצוי ההליך הטיפולי של המבקש. יוער, בהקשר זה, כי בית המשפט המחוזי לא זקף לחובתו של המבקש את היעדרה של תוכנית ייעודית לעבריינים אידיאולוגיים, כי אם התחשב בכך שהמבקש קיבל טיפול על-ידי עובד סוציאלי, רק לאחר המלצתה המפורשת של ועדת השחרורים. זאת, לאחר שנמנע, במשך כעשור, מלפנות לגורמי הטיפול הסוציאליים הזמינים בבית הסוהר, ואף הצהיר בפניהם כי אינו חש צורך בקבלת סיוע.

13.

אשר על-כן, ומשלא נמצא מקום להורות על עריכתו של דיון ב" גלגול שלישי " בעניינו של המבקש, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.