רע"ב 4039/15 ברק צרפתי נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' הנשיא א' טל והשופטים ש' בורנשטין ו- מ' ברק נבו ) מיום 26.5.2015 בעת"א 38268-03-15, במסגרתו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 16.3.2015 (להלן: ועדת השחרורים

או הוועדה ).

2.

המבקש הוא אסיר שהורשע בעבירת הריגה, לאחר שדקר אדם על רקע מריבה בין כלבו של המנוח לבין כלבו של המבקש, בעוד אשת המנוח צופה באירוע. בית המשפט המחוזי בחיפה גזר על המערער 18 שנות מאסר בפועל (תפ"ח 208/03), אשר הופחתו בערעור ל-15 שנים (ע"פ 3251/05). ביום 26.4.2014 חלפו שני שלישים מתקופת המאסר שהושתה על המבקש, והוא הגיש בקשה לשחרור מוקדם ברישיון לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ).

3.

ביום 1.5.2014 דחתה ועדת השחרורים את בקשת המבקש לשחרור מוקדם . בין היתר נקבע, כי "חרף התהליך העמוק והממושך שעבר, הוא טרם בשל לשחרור ועליו להעמיק ולהמשיך בטיפול עד שהוועדה תרגיש שהיא ניצבת על קרקע בטוחה". בפסק דין מיום 9.9.2014 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד עתירה נגד החלטה זו, וקבע שהיא אינה חורגת ממתחם הסבירות נוכח תקופת הרישיון והנסיבות החמורות של המעשה.

4.

הוועדה נעתרה לבקשת המבקש לקיים דיון חוזר בעניינו. אחר דיון קבעה הוועדה כי אמנם מבחינת הנסיבות האישיות של התנהגות המבקש אין מניעה להיענות לבקשה לשחרור מוקדם, ואולם לדעת חברי הוועדה שחרור אדם שנטל חיי אחר באופן שהוגדר (בהליך הפלילי העיקרי) כ"כמעט רצח" יפגע באמון הציבור "במערכת המשפט , אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, כלשון סעיף 10(א) לחוק. לפיכך, ולאחר ששקלה גם את עמדת משפחת קורבן העבירה, החליטה הוועדה לדחות את הדיון ליום 30.12.2015.

5.

המבקש עתר נגד ההחלטה ובית משפט קמא דחה את עתירתו. בית המשפט ציין כי אינו מתעלם מההליך השיקומי שעבר המבקש במהלך מאסרו, מהמוטיבציה שיש לו לשינוי מההליך הטיפולי שעבר ומהתנהגותו החיובית. עם זאת לא ראה בית המשפט פגם בהחלטת הוועדה ובנימוקיה ולא מצא שהיא סוטה ממתחם הסבירות והמידתיות, הן נוכח חומרת המעשים בהם הורשע המבקש, והן משום שהוועדה אפשרה לו לחדש את בקשתו בסוף השנה. בית המשפט הוסיף כי הוועדה נתנה ביטוי נאמן לזכות החוקית של משפחת נפגע העבירה להביע את עמדתה, וכן צוין, כי תכנית הרשות לשיקום האסיר (רש"א) שצפויה למבקש אינה משתרעת מעבר לכמחצית מתקופת הרישיון שלו, אם ישוחרר על תנאי בשלב זה.

6.

בבקשת הרשות לערער נטען כי בפסק הדין ובהחלטה נפלו פגמים מהותיים אשר גרמו למבקש לעיוות דין, ואף מעוררים שאלות משפטיות כבדות משקל. ראשית, נטען כי היה על בית המשפט קמא לפסוק כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות, שעה שהיא סטתה ממדיניות השחרורים הנהוגה. המבקש טוען כי בדרך כלל מורה הוועדה על שחרור אסירים שהורשעו בהריגה גם בחלוף 8 או 9 שנות מאסר, ואילו הוא ריצה כבר כ-11 שנות מאסר, והוועדה אף קבעה לגביו שהוא עומד באמות המידה שהותוו בחוק ובפסיקה לענין שחרור ברישיון. לשיטת המבקש, הסיבה לסטייה מן המדיניות הנהוגה נבעה מהענקת משקל מכריע לאינטרס אמון הציבור, הקבוע בסעיף 10(א) לחוק, והדבר מעורר לדבריו את השאלה באילו נסיבות מוצדק להעניק להוראת סעיף זה את הבכורה על פני שאר השיקולים שוועדת השחרורים אמורה לשקול לפי החוק.

בהמשך לכך נטען, כי הוועדה שזרה שלא בצדק את התנגדות משפחת קורבן העבירה לשחרורו עם השיקולים האמורים בסעיף 10(א) לחוק, ועל כן ראוי לדון בשאלה באילו נסיבות אם בכלל תקבל זכות העמידה של נפגע העבירה מעמד של זכות וטו. כן נטען כי ככל שההחלטה לא מייצגת שינוי מדיניות גורף, מדובר בהפליה שלו לעומת אסירים אחרים שהורשעו בהריגה ושוחררו בחלוף 9-8 שנות מאסר. לבסוף נטען, כי בית המשפט קמא דחה את עתירתו של המבקש בלא דיון ממשי בטענותיו נגד ההחלטה, והדבר מהווה עיוות דין חמור. המבקש סבור גם כי אין בנכונות הוועדה לחזור ולדון בשחרורו בסוף השנה כדי לרפא את הפגמים האמורים.

7.

המשיב טוען בתגובתו כי אין הצדקה במקרה זה למתן רשות ערעור, שכן הבקשה לא מעלה כל בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית, והכרעותיהם של בית המשפט קמא ושל הוועדה נטועים עמוק בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. טעם נוסף לדעת המשיב לדחיית הבקשה על הסף הוא שוועדת השחרורים קבעה שהיא תדון בפעם השלישית בעניינו של המבקש ביום 30.12.2015.

לגוף הבקשה נטען, כי אין עילה להתערב בהחלטה, כפי שאושרה על-ידי בית המשפט המחוזי. מעבר לכך שאין זכות קנויה לשחרור מוקדם ברישיון, המשיב חוזר על עמדתו שהובעה בשתי הערכאות הקודמות, לפיה במקרה דנן העבירה שבוצעה על ידי המבקש קרובה לרצח ולכן המקרה נמנה עם המקרים בעלי החומרה המיוחדת בהם שחרור מוקדם עלול לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט, באכיפת החוק ובהרתעת הרבים. לפיכך, נטען כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 10(א) לחוק, ולא בכדי הוועדה נדרשה לו. כן נטען כי הוועדה נתנה ביטוי נאמן לזכות משפחת הקורבן להביע את דברה. לאור זאת, ומאחר שהוועדה ובית המשפט הביאו בחשבון גם את כל השיקולים העומדים לזכות המבקש, אין הצדקה למתן רשות לערער.

8.

הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי בעתירת אסיר תינתן רק במקרים בהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר שהוא בעל חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 3103/15 נדאל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 7 (8.6.2015) , להלן: ענין נדאל ).

כלל זה חל, בבחינת קל וחומר, כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר נגד החלטות ועדת השחרורים, שכן מדובר למעשה ב"גלגול שלישי" לאחר שעניינו של האסיר נבחן כבר פעמיים - על ידי ועדת השחרורים שהיא גוף מעין-שיפוטי ועל ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (רע"ב 425/09 פריניאן נ' שירות בתי הסוהר

(11.3.2009); רע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל (24.3.2009); רע"ב 805/12 מדינת ישראל נ' איסקוב (15.2.2012)).

9.

אינני סבור שהמקרה דנן מעורר שאלה ציבורית או משפטית שחורגת מעניינו הפרטני של המשיב, ולפיכך אינני סבור שיש מקום ליתן רשות ערעור בבקשה.

10.

השאלה הכללית שהמבקש ביקש להעמיד בלב טיעונו עניינה במשקל שיכולה ועדת שחרורים להעניק לשיקול אמון הציבור במערכת המשפט, הקבוע בסעיף 10(א) לחוק, וביתר פירוט - האם שיקול זה יכול להכריע את החלטתה לדחות בקשה לשחרור מוקדם. התשובה לשאלה זו היא חיובית והדבר ברור מאליו, שהרי זו הייתה תכליתו המוצהרת של סעיף 10(א) לחוק, שנועד לעגן בחוק את דעת הרוב בענין שקולניק ( בג"ץ 89/01

הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים , פ"ד נה(2) 838 (2001); רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים פ"ד נח(2) 326, 334-331 (2004), להלן: ענין גרסיה ), וליתן בידי ועדת השחרורים סמכות להימנע משחרור אסיר שמבחינת התנהגותו האישית נמצא מתאים לשחרור מוקדם, אך משיקולים של האינטרס הציבורי ראוי להימנע מכך (וראו גם: רע"ב 6803/04 אנג'ל נ' בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (27.9.2004) ; וכן: נתנאל דגן "שיקולי אינטרס הציבור בהליך השחרור המוקדם" עלי משפט י"א 619, 624 וכן 628-626 (2014) ).

בהתקיים השיקולים הציבוריים המנויים בסעיף 10(א) לחוק, ובהם "כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר " - מסור לוועדת השחרורים שיקול דעת רחב להימנע משחרור מוקדם או לדחות את השחרור המוקדם למועד מאוחר יותר.

11.

כפי שנפסק כבר לא פעם, שיקול הדעת המסור לוועדה, לרבות באשר לתחולת סעיף 10(א) לחוק, הוא רחב ביותר, ולא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטתה (ענין גרסיה ; בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הועדה לעיון בעונש, פ"ד נג(3) 721 (1999); רע"ב 6566/13 דביר נ' היועץ המשפטי לממשלה

(11.2.2014); ענין נדאל ,

פסקה 10).

12.

השאלה שהבקשה דנן מעלה היא, האם השימוש בסמכות לפי סעיף 10(א) בעניינו של המבקש היה מוצדק. מטבע הדברים שזו שאלה פרטנית הנוגעת לנסיבותיו של המבקש דנן ואין מדובר בסוגיה משפטית או אחרת בעלת חשיבות עקרונית כללית. ועדת השחרורים, כמו גם בית המשפט המחוזי, השיבו לשאלה זו בחיוב, ולא מצאתי כי בהחלטותיהם נפלה שגגה המצדיקה רשות ערעור.

13.

לכך יש להוסיף כי הוועדה לא דחתה לחלוטין את בקשת המבקש לשחרור מוקדם אלא החליטה לשוב ולבחון את הנושא בחודש דצמבר הקרוב. אזכיר גם, כי סעיף 10(א) סיפא מורה, שככל שהאסיר נשא כבר חלק גדול יותר מעונשו, יפחת המשקל שיינתן לשיקול אמון הציבור בהחלטת הוועדה.

14.

סוף דבר: הבקשה נדחית.