רע"ב 2342/18 ראתב סביחאת נ. ועדת השחרורים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (הנשיא ר' שפירא והשופטים ג' ציגלר ו ש' ברלינר ) בעת"א 18323-02-18 מיום 19.2.2018.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש הורשע בהריגה של אדם ששימש סוכן משטרתי והיה אמור להעיד בהליך פלילי נגד אחיו של המבקש. ביום 10.5.2002, המבקש חסם את דרכו של המנוח, שלף אקדח וירה שתי יריות לעבר פלג גופו העליון של המנוח. לאחר מכן ניגש המבקש וירה בראשו של המנוח ירייה נוספת. המבקש הואשם בעבירת רצח, אך בהמשך נערך הסדר טיעון שבמסגרתו הורשע המבקש בהריגה, כאמור. בגין מעשה זה, הושת על המבקש עונש של 16 שנות מאסר בפועל, שאמורות להסתיים ביום 20.7.2018.

2.

תחילת תקופת המאסר התאפיינה בעבירות משמעת מצידו של המבקש, אך בהמשך חל מפנה חיובי בהתנהגותו. בחלוף שני שלישים מתקופת המאסר, התייצב המבקש בפני ועדת שחרורים, אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם בהחלטתה מיום 24.7.2013. בקשה נוספת נדחתה בהחלטתה של ועדת השחרורים מיום 22.6.2015. בין היתר, נאמר בהחלטה כי הוצג מידע מודיעיני שלילי עדכני והמבקש לא עבר תהליך טיפולי משמעותי. בשולי ההחלטה, המליצה הוועדה לגורמי הטיפול לבחון את התאמתו של המבקש ל'בית השיקום', שבמסגרתו יטול המבקש חלק בהליך הכנה לשחרור. החלטת הוועדה נתקפה בעתירה מינהלית, אשר נדחתה בפסק דין מיום 8.12.2015, לאחר שבית המשפט המחוזי מרכז-לוד סמך ידיו על החלטת הוועדה והצטרף להמלצה לשלב את המבקש באגף שיקום (עת"א 46876-07-15). בהמשך, המבקש הגיש בקשה שלישית לשחרור מוקדם, אשר נדחתה בהחלטתה של ועדת השחרורים מיום 1.12.2016. הוטעם כי המבקש לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו מבחינת מסוכנות לציבור, ובשולי ההחלטה צויין: "תנאי מוקדם למסקנה כי חל שינוי מהותי בנסיבות הוא השתלבות ב'בית השיקום', שהפעם הוא פתוח בפני האסיר. ככל שהאסיר המשוחרר [כך במקור – י"ע] ישתלב במסגרת תכנית שיקום זו וישלימה – הוא יהיה רשאי להגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטתנו זו, גם אם טרם יחלוף הזמן החוקי המחייב להגשת בקשה כאמור".

3.

ההליך הנוכחי עוסק בבקשתו הרביעית של המבקש לשחרור מוקדם, שנדחתה גם היא על-ידי הוועדה. בהחלטתה, ציינה הוועדה כי במהלך השנים חל שינוי לטובה בהתנהגותו של המבקש, והוא החל לשתף פעולה עם גורמי הטיפול ולהשתלב בפעילות חיובית ובמסגרת שיקומית. למרות זאת, הוועדה לא השתכנעה כי המסוכנות הנשקפת מן המבקש לשלום הציבור פחתה במידה המצדיקה את שחרורו. בהקשר זה צויין כי למבקש דפוסי התנהגות עבריינים מושרשים, הוא לא עבר תהליך טיפולי או שיקומי מעמיק, וסביבתו הקרובה מעורבת בפלילים. בנוסף, נזקפו לחובתו של המבקש חומרת העבירות בהן הורשע, קיומו של מידע מודיעיני שלילי מתמשך, העובדה שבעבר זכה לשחרור מוקדם ולאחר מכן ביצע את עבירת ההריגה, ועמדתם של בני משפחתו של המנוח. לפיכך, ולמרות מועד שחרורו הקרוב של המבקש, דחתה ועדת השחרורים את בקשתו לשחרור מוקדם ממאסר (וש"ר 1763-04-15; החלטה מיום 14.1.2018).

4.

המבקש לא השלים עם החלטת הוועדה ועתר נגדה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בפסק דין מיום 19.2.2018, קבע בית המשפט כי הונחה תשתית עובדתית המאפשרת להסיק כי מסוכנותו של המבקש פחתה, ובמובן זה ניתן להורות על שחרור מוקדם. ואולם, למרות הנתונים החיוביים שהוצגו ועל אף שתוכנית השיקום נמצאה הולמת, החליט בית המשפט לדחות את העתירה. זאת, מן הטעם שעל המקרה דנא חל סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001:

10.שיקולים נוספים להחלטת הועדה

(א)

במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא.

בהקשר זה, הדגיש בית המשפט המחוזי את חומרת העבירה בנסיבות המתוארות לעיל. נקבע כי אמנם בהליך הפלילי הורשע המבקש בעבירה של הריגה ולא רצח, אך בגדרי ההליך המנהלי הנוכחי, ניתן לומר שהמבקש התכוון לגרום למותו של המנוח על רקע היותו סוכן משטרתי. לפיכך, נקבע כי המקרה הנוכחי נופל לגדרם של המקרים החריגים שבהם ראוי לעשות שימוש בהוראת סעיף 10(א), וגם בהינתן מועד השחרור המתקרב, השיקול של האינטרס הציבורי בדבר הגנה על סוכנים משטרתיים וסיוע למשטרה, מטה את הכף נגד שחרורו של המבקש ממאסר (עת"א 18323-02-18).

הבקשה לרשות ערעור

5.

הבקשה שלפניי מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. טענתו המרכזית של המבקש היא להסתמכות על הבטחה שלטונית כי הוא יזכה בשחרור מוקדם אם יצליח להשתלב בהליכי שיקום. נטען כי מאז שנת 2013, ועדות השחרורים ובתי המשפט חזרו ועודדו את המבקש להשתלב בהליכי שיקום, ונטעו בליבו תקווה וציפייה לשחרור. לטענת המבקש, השימוש המפתיע שנעשה בסעיף 10(א) בשלב זה, פגע בהסתמכותו והוריד לטימיון את מאמציו הממושכים לזכות בשחרור מוקדם ממאסר. המבקש הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי ייחס למעשיו משמעות של רצח, אף שלא הורשע בעבירה זו, ולא ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפני האשמה. לבסוף נטען כי המבקש ריצה את תקופת המאסר כמעט במלואה, והחוק מעניק לכך משקל נכבד; כי בנסיבות המקרה יש לבכר את מתן ההזדמנות לאסיר ושיקום האמון ברשויות; שחרורו של המבקש לא יפגע במערך גיוס הסוכנים למשטרה; ונסיבותיו האישיות מקהות את עוקצו של האינטרס הציבורי.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון, לא השתכנעתי כי קמה עילה למתן רשות ערעור. המבקש לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להראות כי נדרשת הכרעה בשאלה משפטית כבדת משקל או בסוגיה עקרונית (רע"ב 8234/17 מרואן נ' מדינת ישראל , בפסקה 6 (20.11.2017);

רע"ב 9055/17 עקול נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה 5 (27.11.2017); רע"ב 5921/17 מילר מילט נ' מדינת ישראל (27.7.2017) ). כפי שאפרט להלן, גם לא השתכנעתי כי נגרם למבקש עיוות דין.

7.

תחילה יש לדחות את טענתו של המבקש כי קמה לו הסתמכות הראויה להגנה משפטית. לא לחינם פירטתי וציטטתי לעיל מתוך החלטות קודמות בעניינו של המבקש, ומן האמור עולה כי בשום שלב לא הובטח למבקש שהוא יזכה בשחרור מוקדם. הוועדה המליצה על שילובו במערך השיקום, וטוב שכך. לכל היותר נאמר כי זהו "תנאי מוקדם" להוכחת "שינוי נסיבות" שמצדיק דיון חוזר בפני ועדת השחרורים, ואכן כך היה. מכאן ועד להסתמכות לגיטימית או להבטחה שלטונית – המרחק רב (השוו לרע"ב 3340/16 גנאמה נ' ועדת השחרורים המיוחדת , בפסקה 21 (22.5.2016) (להלן: עניין גנאמה )).

בנוגע לשיקולי המסוכנות, ניכר כי במשך תקופת מאסרו המבקש עשה מאמצים לחזור למוטב. תחילת הדרך היתה רצופה עבירות משמעת, אך סופה בפעילות חיובית בין כותלי הכלא, לרבות תפקוד כראש חוליה וכאסיר תומך. עם זאת, גם בשנים האחרונות התנהגותו של המבקש איננה נקיה מרבב (בשנת 2015 ניסה להכניס לכלא טלפון סלולרי; קיים חומר מודיעיני שלילי משנת 2016; ובשנת 2017 נרשמה לחובתו הפרת תנאים בחופשה). המבקש השתלב בהליכים טיפוליים, אך היקפם והאינטנסיביות שלהם לא הובהרו (השוו בין האמור בעמ' 10 לפסק הדין מושא הבקשה לאמור בעמ' 6 להחלטת הוועדה). התמונה המצטיירת, אם כן, איננה חד-משמעית.

8.

המבקש הלין על כך שהקביעה בדבר תחולתו של סעיף 10(א), נעשתה לראשונה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. במישור הפורמלי לא מצאתי בכך פגם, ויחד עם זאת הדבר מעורר אי-נוחות, ולוּ

מנקודת מבטו של המבקש, כך שניתן להבין לליבו (בהערת אגב אציין, כי ייתכן שהתפתחות זו קשורה להבדל בין נקודת המבט של ועדת שחרורים לבין נקודת המבט של בית המשפט; ראו מאמרו של נתנאל דגן "קריאה הרמונית של רצף הענישה בישראל" מחקרי משפט ל 73 (2015)). לגופו של עניין, איני סבור כי בפסק הדין מושא הבקשה נפלה טעות אשר מצדיקה את התערבותנו. אמת, השימוש בסעיף 10(א) צריך להיעשות במשורה, במקרים חריגים בלבד ( עניין גנאמה , בפסקה 18; רע"ב 7920/17 ברכה נ' מדינת ישראל , בפסקה 9 (15.2.2018)) . בנוסף, החוק עצמו מורה כי משקלו של האינטרס הציבורי הולך ופוחת ככל שמתקרב מועד השחרור המקורי. ברם, מנגד, נסיבותיו של המקרה הנוכחי מעידות על חומרה יתרה, אשר עשויה להצדיק שימוש בהוראת סעיף 10(א), ומכל מקום קשה למצוא עילה למתן רשות ערעור בהיבט זה (רע"ב 4039/15 צרפתי נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה 12 (10.8.2015)) . בבקשה נטען כי בית משפט קמא ייחס למבקש עבירה של רצח אף שהוא הורשע "רק" בהריגה, וכן נטען כי הפרקליטות שגתה בתיקון כתב האישום עובר להסדר הטיעון. אין בידי לקבל את הטענות. המועד להעלות טענות נגד כתב האישום – עבר מזמן, וגם בגזר הדין מיום 24.11.2004 נאמר כי המבקש "נטל את חיי המנוח במהלך מתוכנן ויזום". להסרת ספק, לא זו בלבד שעסקינן בהרשעה בעבירה חמורה של נטילת חיי אדם, אלא גם לנסיבות האירוע יש משקל וחשיבות לענייננו ( נתנאל דגן "שיקולי אינטרס הציבור בהליך השחרור המוקדם" עלי משפט יא 619, 632 והאסמכתאות שם (תשע"ד-2014) ). בית משפט קמא דן בנסיבות המקרה מפרספקטיבה של האינטרס הציבורי והמסר החברתי, ולא מצאתי מקום להתערבות במסקנתו.

9.

סוף דבר: משלא נמצאה עילה ליתן רשות ערעור, הבקשה נדחית.