רע"ב 9055/17 מוסא עקול נ. היועץ המשפטי לממשלה

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופטים י' בן חמו , ע' הוד ו ח' סבאג ) שקיבל את עתירת היועץ המשפטי לממשלה והורה על ביטול החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם.

1.

המבקש הורשע, על פי הודאתו, בביצוע עבירות קשר לפשע; סחר בסם מסוכן; וניסיון להחזקת סם מסוכן שלא כדין ושלא לצריכה עצמית ובגינן נגזר עליו, בין היתר, עונש של 54 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. המבקש החל לרצות את מאסרו ביום 9.10.2014 וביום 17.8.2017 סיים לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו. המבקש פנה לוועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר שיטה (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ) בבקשה לשחרור מוקדם ממאסר וזו קיבלה את בקשתו.

2.

בהחלטתה, עמדה הוועדה על השיקולים השונים העומדים לחובת המבקש ובהם: עברו הפלילי המכביד שכולל הרשעות קודמות ובהן גם בעבירות סמים; חומרת העבירות שביצע, כמו גם בריחתו מן הדין לאחר ביצוען; הרקע המשפחתי הבעייתי שלו; והעובדה ששוחרר ממאסר בשחרור מוקדם שלוש פעמים בעבר "ולא למד את הלקח". כמו כן, ציינה הוועדה כי ממידע מודיעיני שהוגש מטעם המשטרה ושירות בתי הסוהר (להלן: המידע החסוי ) עולה לכאורה התנהגות שלילית מצד המבקש. מנגד, לזכותו של המבקש, התחשבה הוועדה בהתנהגותו במהלך מאסרו ובפרט בעובדה ששימש תומך של אסירים אחרים; בהשתתפותו בתכניות טיפוליות וחינוכיות; בהבעת חרטה ורצון לשינוי מצדו, המעידים על קבלת אחריות לעבירות שביצע; ובתכנית שיקום שהוגשה מטעם הרשות לשיקום האסיר (להלן: תכנית השיקום

ו רש"א ) שבגדרה הומלץ, בין היתר, על שהייתו בפיקוח אלקטרוני. בהקשר אחרון זה הפנתה הוועדה לחוות דעת שהוגשה מטעם גורמי הטיפול בבית הסוהר, ממנה עולה, בין היתר, כי המבקש "עבר תהליך טיפולי משמעותי"; ו"הגיע לתובנות עמוקות על חייו ובחירותיו". ועדת השחרורים ציינה כי היא ערה לאמור בחוות דעת מטעם רש"א מיום 29.5.2017 (להלן: חוות הדעת הראשונה ) שבגדרה נקבע כי המבקש אינו מתאים לתכנית שיקום בפיקוחה, בין היתר, בשל עברו הרצידיביסטי, חרף הליכים טיפוליים שעבר, והצורך לנקוט משנה זהירות ולהעמיק את התכנית הטיפולית בהקשר זה. ואולם בהמשך, הוגשו לוועדה דו"ח עדכון מטעם גורמי הטיפול בבית הסוהר וכן חוות דעת נוספת שהגישה רש"א מיום 26.7.2017 (להלן: חוות הדעת השנייה ), שמהם עולה כי בתקופה שמאז ההערכה הראשונה השתתף המבקש בתכנית טיפולית פרטנית שנועדה להעמיק את התכנים שנדרשו בחוות הדעת הראשונה של רש"א. בחוות הדעת השנייה, העריכה רש"א כי המבקש נמצא מתאים להמשך בדיקת התאמתו לתכנית שיקום בקהילה בפיקוחה, ובהמשך לכך נקבעה לו תכנית שיקום כאמור. על רקע כל האמור החליטה הוועדה לקבל את הבקשה לשחרור מוקדם של המבקש, בתנאים שפורטו בהחלטתה.

3.

היועץ המשפטי לממשלה לא השלים עם החלטה זו ועתר נגדה. בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופטים י' בן חמו , ע' הוד ו ח' סבאג ) קיבל את העתירה וקבע כי המסוכנות הנשקפת מהמבקש עומדת בעינה. בית המשפט עמד על כך שהמבקש מרצה את מאסרו השישי; על כך שלחובתו הרשעות קודמות רבות; ועל כך שהמבקש שוחרר שחרור מוקדם שלוש פעמים ושב לבצע עבירות חמורות של סחר בסמים. צוין כי עניין אחרון זה מטיל "נטל כבד במיוחד" על המבקש להוכיח כי אין בשחרורו המוקדם כדי לסכן את שלום הציבור. בית המשפט הדגיש, בהקשר זה, כי המבקש נמלט ממעצר בגין העבירות נושא מאסרו הנוכחי במשך שלוש שנים; וכי מהמידע החסוי עולה כי המבקש מעורב באופן ממשי "בנושאים שליליים ופליליים מכבידים", באופן המשליך ישירות על שאלת המסוכנות הנשקפת ממנו. אשר לחוות הדעת השנייה, שמצאה את המבקש מתאים לתכנית שיקום, נקבע כי זו מעוררת קושי, נוכח הזמן הקצר שעבר בין מועד הגשתה לבין חוות הדעת הראשונה, שממצאיה היו שונים משמעותית, כמפורט לעיל. על יסוד האמור קבע בית המשפט כי לא ניתן לסמוך על המבקש לצורך שחרור מוקדם ממאסר וכי מסוכנותו עומדת בעינה, ועל כן ביטל את החלטת ועדת השחרורים.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, עניינו מעלה שתי שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מן העניין שבמחלוקת: האחת , אם אסיר שמיצה את כל ההליכים הטיפוליים האפשריים בהצלחה אינו ראוי לשחרור מוקדם רק בשל כך שזכה בעברו לשחרור מוקדם; והשנייה, אם מידע מודיעיני "כללי וישן" יכול להצדיק דחייתה של בקשה לשחרור מוקדם מבלי שמידע זה נחשף בפני המבקש ומבלי שניתנה לו האפשרות להתגונן בעניין זה. לגופם של דברים טוען המבקש כי בפרק הזמן שבין הגשת חוות הדעת הראשונה לבין הגשת חוות הדעת השנייה נערכה עמו עבודה טיפולית מעמיקה תוך שימת דגש על מצבי סיכון עתידיים; וכי בעקבות האמור נפגש המבקש עם גורמים שונים שמצאו כי הוא מתאים להמשך טיפול בקהילה בפיקוח רש"א. עוד ציין המבקש כי במסגרת תכנית השיקום הוא יעתיק את מקום מגוריו מתוך כוונה להתרחק מסביבתו הטבעית וממשפחתו הגרעינית; וכמו כן כי יעבור טיפול פרטני וקבוצתי; יעבוד במשרה מלאה; ויהיה מצוי בפיקוח אלקטרוני. המבקש הוסיף כי קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים אשר להימלטותו מהדין מבוססת על מידע מודיעיני בלבד; כי לא יוחסה לו עבירה בגין כך משלא הוכח כי הלה זומן לחקירה ולא התייצב; וכי במסגרת מאסרו הנוכחי שהה המבקש בחופשות מיוחדות תוך שקיים את תנאיהן במלואם. המבקש הוסיף כי שותפו לביצוע העבירות נושא המאסר הנוכחי שוחרר שחרור מוקדם על אף "שחלקו גדול יותר" ושזהו מאסרו השישי גם כן. לבסוף, עומד המבקש על אמת המידה המצומצמת הנהוגה אשר להתערבות בהחלטות ועדת השחרורים נוכח שיקול דעתה הרחב של זו וטוען כי לא הייתה הצדקה להתערב במסקנותיה בעניינו.

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער על עתירות אסיר בעניין החלטות ועדת שחרורים תינתן במשורה, במקרים שבהם עולה סוגיה כללית החורגת מעניינם של הצדדים (רע"ב 7763/16 פינטו נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 17 (2.11.2016); רע"ב 8720/13 שמואל נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 4 (17.3.2014); רע"ב 5245/13 אבו מוסא נ' ועדת השחרורים בית הסוהר צלמון , פסקה 5 (25.7.2013)). אכן, במקרים מסוימים, ניתן בבית משפט זה ביטוי להחלת אמת מידה מקלה יותר בבחינת עתירות אסירים, ואולם, אין מדובר במקרים שבהם מוגשת בקשת רשות לערער על פסק דין אשר בחן החלטה של ועדת שחרורים (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקאות 4-2 (11.03.2009)). משכך, אמת המידה האמורה חלה גם בענייננו (ראו למשל רע"ב 4959/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 12 (3.9.2015)). איני סבור כי המקרה דנן בא בגדר אמת המידה האמורה. בניגוד לנטען, השגות המבקש על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים אינן בעלות נופך עקרוני, והן תחומות לדל"ת אמותיו של המקרה שלפנינו. בית המשפט בחן את השיקולים הרלוונטיים לענייננו, הן לעניין מסוכנותו של המבקש הן בנושא מידת האמון שניתן ליתן בו לצורך שחרורו המוקדם וקבע – למרות האמור בחוות הדעת השנייה – כי אלה מובילים למסקנה כי לא ראוי להורות על שחרורו המוקדם בנסיבות העניין (השוו רע"ב 6794/17 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (26.10.2017); השוו גם רע"ב 1649/16 נאצר נ' מדינת ישראל , פסקה 16 (3.8.2016)). המבקש לא הניח עילה למתן רשות לערער בהתייחס לתוצאה זו. יוער, אשר לטענת המבקש בדבר הסתמכותה של ועדת השחרורים על מידע מודיעיני שלא הובא לעיונו, כי סעיף 17 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) קובע כי הוועדה רשאית להסתמך על מידע כאמור במסגרת דיון בשחרורו המוקדם של אסיר, מבלי להציגו לאסיר או לבא כוחו, בהתקיים התנאים הקבועים בו (רע"ב 328/15 זלום נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה כ"ד (3.12.2015); ראו גם רע"ב 6633/16 פלוני נ' ועדת השחרורים , פסקה 10 (26.9.2016)). לפיכך, גם בטענה זו אין כדי להצדיק מתן רשות לערער בענייננו.

לצד זאת, יוער כי אם יבחר המבקש להגיש לוועדת השחרורים בקשה לדיון חוזר בעניינו בהתאם לתנאים הקבועים בחוק, ייתכן כי לחלוף פרק זמן נוסף, כמו גם להמשך הליכי הטיפול הפרטניים שבהם משולב, תהיה השפעה על החלטה עתידית בעניין שחרורו המוקדם.

הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.