רע"ב 9186/17 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות מין רבות שביצע בקטינים, עת היה מדריך בחוג טניס. בגין מעשיו האמורים, נגזר על המבקש, בסופו של יום, עונש מאסר בפועל של 4 שנים (לצד עונשים נוספים) והוא החל לשאת בו ביום 12.4.2015.

2.

ביום 27.7.2017 החליטה ועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר צלמון לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ; הוועדה להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ), על שחרור מוקדם של המבקש בתנאים שפורטו בהחלטתה. היועץ המשפטי לממשלה הגיש עתירה נגד החלטה זו וביום 8.8.2017 בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופט הבכיר ש' אטרש והשופטים א' קולה ו ד' צרפתי ) הורה על ביטול ההחלטה, תוך שקבע – בהסכמת הצדדים – כי הדיון בעניינו של המבקש יוחזר לוועדת השחרורים, לאחר שזו תקבל לרשותה חוות דעת מעודכנת מטעם מרכז בריאות הנפש (להלן: מב"ן ) . נקבע כי חוות דעת זו תכלול התייחסות לקשר זוגי שמנהל המבקש, לתכנית שיקום שהוכנה על ידי הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ) ולכל טיעון ומסמך שירצה המבקש להפנות אליו. ביום 27.9.2017 קיבלה הוועדה החלטה חדשה בהתאם לאמור, וקבעה כי יש להורות על שחרורו המוקדם של המבקש בכפוף לתנאים שפורטו. הוועדה עמדה על האמור בחוות הדעת המעודכנת של מב"ן מיום 17.9.2017 (להלן: חוות הדעת המעודכנת ), שלפיה מסוכנותו של המבקש ירדה מגבוהה-בינונית לבינונית וניתן יהיה לבחון את ההשלכות ההתנהגותיות של הטיפול שעבר המבקש לאחר שחרורו ממאסר תחת פיקוח. משכך, ועדת השחרורים סברה כי מב"ן המליץ למעשה על שחרור מוקדם של המבקש – הגם שלא בצורה מפורשת. בשים לב לדברים אלה, לצד תכנית טיפול שהוכנה למבקש על ידי רש"א ודו"ח הוועדה לשיקום עברייני מין על כך שהמבקש סיים את הסל הטיפולי, מצאה ועדת השחרורים כי מתקיימים במקרה דנא הנימוקים המיוחדים המצדיקים את שחרורו המוקדם כאמור בסעיף 12 לחוק שחרור על תנאי.

3.

היועץ המשפטי לממשלה עתר גם נגד החלטה זו וביום 5.11.2017 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופטים י' בן חמו , ע' הוד ו ח' סבאג ) את העתירה. בית המשפט מצא כי החלטת ועדת השחרורים חרגה באופן מהותי ממתחם הסבירות וקבע כי בזו לא ניתן משקל מספיק למסוכנות הנשקפת מהמבקש, שיקול מרכזי וחשוב לענייננו. נקבע כי הגם שנאמר בחוות הדעת המעודכנת כי השלכות הטיפול תיבחנה לאחר שחרורו ממאסר – אין לראות בכך המלצה משתמעת לשחרור מוקדם של המבקש, וזאת בפרט נוכח העובדה שרמת הסיכון מהאחרון הוגדרה כבינונית באותה חוות דעת. בהקשר זה הוטעם כי בהחלטת רש"א להכין תכנית שיקום, אין התייחסות לסוגיית המסוכנות העדכנית הנשקפת מהמבקש כנדרש. על כך הוסף כי ועדת השחרורים לא נתנה משקל הולם לעמדת משפחות הנפגעים שהוצגה לפניה, לנסיבות ביצוע העבירות, לגילם הרך של הנפגעים ולמספרם הרב; כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח שאינו מסוכן; וכי משטרת ישראל מתנגדת לשחרור המבקש.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, בקשתו מעלה סוגיה עקרונית, הנוגעת לשיתוף הפעולה בין הגורמים הממליצים לוועדת השחרורים. המבקש משיג על קביעתו של בית המשפט שלפיה לא היה על רש"א לבנות תכנית שיקום בטרם התקבלה הערכת מסוכנות עדכנית ממב"ן. המבקש סבור שהוראות חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק הגנה על הציבור ) יוצרות "מעגל שוטה". לפי הילוך טענה זו, סעיף 20ב(ד) לחוק הגנה על הציבור מורה כי רש"א תכין תכנית שיקום רק לאחר שתונח לפניה הערכת מסוכנות, ואילו סעיף 2 לאותו החוק מורה כי על הערכת המסוכנות לכלול המלצות לעניין שיקום מונע. למעשה, כך הטענה, אין באפשרות מב"ן לכלול המלצות בדבר שיקום מונע במסגרת הערכת המסוכנות מבלי שהונחה לפניו תכנית שיקום מטעם רש"א וההסדר שנוצר הוא אפוא – מעגלי. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט התייחס בהחלטתו לעמדת משפחתו של אחד הנפגעים, בניגוד להוראות חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה ) שלפיהן, לשיטתו, הזכות להשמיע עמדה לפני וועדת השחרורים מוקנית רק לנפגע העבירה עצמו ולא למשפחתו, בפרט כאשר מדובר בנפגע בגיר. עוד נטען כי ועדת השחרורים התחשבה בנסיבות ביצוע העבירה ונתנה משקל ראוי לסוגיית המסוכנות; וכי כלל הגורמים המקצועיים המליצו על שחרורו של המבקש. נוכח דברים אלה מבוקש כי פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים יבוטל, ולחלופין – כי עניינו של המבקש יוחזר לדיון נוסף בוועדה, לאחר שתתקבלנה "המלצתו הברורה והמפורשת" של מב"ן, ועמדת רש"א באשר למידע שעליו התבססה תכנית השיקום.

להשלמת התמונה יצוין כי ביום 26.11.2017 הגיש המבקש בקשה להחלפת עמוד בכתב הטענות ולהוספת נספח, שבו הובאה החלטה אחרת של ועדת השחרורים, שהורתה על שחרור מוקדם של עבריין מין שרמת המסוכנות ממנו הוגדרה כבינונית.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, ובחומר שצירופו התבקש ביום 26.11.2017; הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה על החלטת ועדת השחרורים תינתן במקרים חריגים בלבד, כאשר מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 9055/17 עקול נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 5 (27.11.2017); רע"ב 3306/16 גזית נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (31.5.2016)). אכן, במקרים מסוימים, מחיל בית משפט זה אמת מידה מקלה יותר בבחינת עתירות אסירים, ואולם, במקרה שלפנינו מדובר בבקשת רשות לערער על פסק דין אשר בחן החלטה של ועדת שחרורים (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקאות 4-2 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (11.3.2009)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת המידה האמורה. גם מבלי לקבוע מסמרות בקשר לפרשנות המוצעת על ידי המבקש להסדרים הקבועים בחוק הגנה על הציבור בנושא יחסי העבודה בין הגורמים המקצועיים, אני סבור כי אין בטענותיו אלו כדי להצדיק מתן רשות ערעור במקרה דנא. פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים התבסס בעיקר על המסוכנות הנשקפת מהמבקש, כפי שזו עולה מחוות הדעת המעודכנת, ועל המשמעות והמשקל שיש ליתן לה ולשיקולים אחרים – שלא קיבלו משקל מספק בהחלטת ועדת השחרורים. טענות המבקש בנושא זה, המופנות לכך שעל בית המשפט היה לתת משקל גדול יותר לממצאים של חלק מן הגורמים המקצועיים בעניינו, נטועות בדל"ת אמותיו של המקרה על פי נסיבותיו הפרטניות ולא מצדיקות בירור נוסף לפני בית משפט זה. אשר לטענת המבקש בדבר ההתחשבות במכתב שהוגש מטעם משפחת אחד הנפגעים, עיון בהחלטת ועדת השחרורים מיום 27.7.2017, מעלה כי לוועדה הוצג מכתב מטעם משפחתו של נפגע אחר , שאינה מתנגדת לשחרור מוקדם. מעבר לכך, המבקש לא השיג על הגשת המכתב מטעם משפחת הנפגע במסגרת ההליך שהתקיים לפני ועדת השחרורים ולא העלה טענות בעניין זה גם במסגרת הדיון בעתירה בבית המשפט לעניינים מינהליים. משכך, לא ראיתי להידרש לנושא בהליך שלפניי לראשונה.

הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.