רע"ב 3306/16 יונתן גזית נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' הנשיא א' טל , והשופטות מ' ברנט ו ד' בלטמן-קדראי ).

1.המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירת אינוס קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), בריבוי עבירות של מעשים מגונים

לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין ובעבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין. ביום 15.9.2014 נידון המבקש לשנת מאסר בפועל ( מועד שחרורו המלא צפוי לחול ביום 1.8.2016 ). כן הושתו על המבקש שנתיים מאסר על תנאי ותשלום פיצוי לקטינה בסך 25,000 ש"ח. עובדות המקרה הובאו ביתר פירוט בע"פ 7277/14 גזית נ' מדינת ישראל (27.7.2015), בגדרו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו, ועל כן אך אציין כי המעשים בהם הורשע, נעשו בהיותו בן 19, בקטינה שהייתה בת 13 באותה עת, במסגרת קשר מוסכם לכאורה, אלא שבשל גילה הצעיר של הקטינה אין הדין מכיר בהסכמה זו.

2.ביום 18.2.2016 דנה ועדת השחרורים בעניין שחרורו המוקדם של המבקש ממאסרו

בהתאם לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ). במסגרת הדיון הביעה באת כוח המשיבה התנגדות לשחרורו המוקדם של המבקש, בעיקר על יסוד חוות דעת המרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר (מב"ן) ממנה עלה, בין היתר, כי המבקש מתקשה לקבל את העובדה שהורשע בעבירת אינוס, וממזער את חומרת מעשיו ואת הנזק שנגרם לקורבן העבירה. מנגד, הובאה בפני הוועדה המלצת הרשות לשיקום האסיר לשלב את המבקש בתכנית שיקום תחת צו פיקוח למשך שנה, אשר תכלול בין היתר השתלבות בקבוצה ייעודית לטיפול בעברייני מין וטיפול פסיכו-סוציאלי פרטני (בכפוף לבחינת התאמתו של המבקש לכך).

בתום הדיון, החליטה הוועדה לדחות את הבקשה לשחרור מוקדם של המבקש, וכך בין היתר נימקה הוועדה את החלטתה:

"1. אין האסיר ראוי לשחרור, בשל העבירה החמורה, והנזק העצום שנגרם לנפגעת העבירה.

2.מאחר ונקבע כי מסוכנותו בינונית-נמוכה, לא ניתן לומר כי אין סכנה בשחרורו.

3.דוח מב"ן מעלה בבירור כי האסיר ממזער מעבירותיו, לא עבר כל טיפול, ועל כן מסוכנותו עולה."

במסגרת החלטתה ציינה הוועדה כי היא מתקשה להבין את הבסיס להמלצת הרשות לשיקום האסיר בהתחשב בהתרשמות מב"ן כי המבקש איננו מבין את הצורך שלו בטיפול, וציינה כי מוטב שהטיפול הייעודי יינתן עם תום ריצוי המאסר המלא.

3.עתירה שהגיש המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד החלטה זו נדחתה ביום 5.4.2016. בהתייחס לטענות שהעלה המבקש קבע בית המשפט כי הוועדה לא התעלמה מהתרשמות גורמי המקצוע כי המבקש אינו סובל מסטייה מינית. אלא שלצד התרשמות זו, הצביעו גורמי המקצוע על כך שהמבקש מבטא עמדה הגנתית, ממזער את חומרת מעשיו ומתקשה להכיר בהתנהגותו ואישיותו הכוחנית. על רקע זה, הצטרף בית המשפט לתמיהתה של הוועדה באשר להמלצת הרשות לשיקום האסיר, ומצא כי החלטת הוועדה סבירה והובאו במסגרתה כל השיקולים הראויים הנדרשים.

4.מכאן הבקשה שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי עניינו מעורר שאלה עקרונית והיא אם קיימת מניעה עקרונית להורות על שחרור מוקדם של אסיר שהורשע בביצוע עבירות מין ונידון לתקופת מאסר קצרה שאינה מאפשרת לשלבו בטיפול ייעודי במסגרת שירות בתי הסוהר.

5.המבקש סבור כי בית משפט קמא התעלם מכך שטיפול ייעודי לעברייני מין, אשר רצוי היה שיעבור בין כותלי הכלא, לא ניתן לו בשל מגבלות שירות בתי הסוהר. בנסיבות אלו, וכאשר מנגד עומדת המלצת הרשות לשיקום האסיר לטיפול ייעודי ממושך של 12 חודשים, נטען כי דווקא שחרורו המוקדם של המבקש הוא שישיא תרומה רבה יותר לחברה בהשוואה לריצוי יתרת מאסרו. עוד צוין לעניין זה, כי לאחר שגורמי המקצוע התרשמו כי המבקש בעל אישיות ילדותית, אין לצפות כי יבין לעומק את משמעות הטיפול אותו הוא אמור לעבור ודי להסתפק ברצונו לשתף פעולה, רצון אותו גילה במספר הזדמנויות.

6.המשיבה, מנגד, סבורה כי דין הבקשה להידחות על הסף שכן על אף "הכסות העקרונית" שניסה המבקש לעטות, עניינה של הבקשה בנסיבותיו הפרטניות של המבקש בלבד, ולפיכך אין להידרש לה ב"גלגול שלישי". לשיטת המשיבה, גם לגופה צריכה הבקשה להידחות, שכן ועדת השחרורים הפעילה את שיקול דעתה בהתאם לאמות המידה שנקבעו בחוק שחרור על-תנאי, והחלטתה "נטועה איתן במתחם הסבירות".

דין הבקשה להידחות.

7.כידוע, רשות לערער על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים תינתן במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (רע"ב 1402/16 דאר שיך נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (21.3.2016ׂ); רע"ב 5127/15 בן עזרא נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (20.8.2015); רע"ב 4020/14 נדב נ' מדינת ישראל ,

פסקה 6 (11.9.2014)). גם הגישה הקוראת להחיל מבחן מרחיב לגבי חלק מבקשות הרשות לערער על עתירות אסירים, אין בה כדי לשנות את הרף במקרה הנוכחי שבו עסקינן בהחלטתה של ועדת שחרורים (פסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס

ברע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009)).

המבקש טען כי עניינו מעלה סוגיה עקרונית, אלא שטענה זו הועלתה אך כדי להיכנס בדל"ת אמותיו של בית משפט זה ואין לה אחיזה של ממש בעובדות המקרה דנן. העובדה שהמבקש לא השתלב בהליך טיפולי במהלך מאסרו הינה אך שיקול אחד בהחלטת הוועדה, אשר התקבלה על יסוד מארג של שיקולים. כך, בין היתר, שקלה הוועדה את חומרת העבירה בה הורשע המבקש והנזק שנגרם לנפגעת העבירה. לעניין זה האחרון, יש לדחות טענה שהעלה המבקש נגד המשקל שניתן למידת הפגיעה שנגרמה לקטינה כתוצאה מהמעשים, בין היתר, בניסיון להישען על כך שמצבה של הקטינה "היה רעוע טרם המעשים בשל מצב משפחתי קשה". אכן, כפי שהובהר בגזר הדין, אין לזקוף את כל צרותיה של הקטינה לחובת המבקש, אך יש חומרה דווקא בכך שמעשיו " 'התיישבו' על רקע מצב רגשי גרוע ומצב חברתי גרוע שהקטינה הייתה שרויה בו עוד טרם היכרות[ם]" (תפ"ח 11252-12-13, פסקה 28) . בהחלטה ניתן משקל גם להתרשמות העקבית של גורמי המקצוע כי המבקש מנסה להשיל מעל כתפיו את עבירת האינוס שבה הורשע, נוטה למזער את חומרת מעשיו ולייחס לקטינה אחריות שווה למעשים. על רקע זה התרשמו גורמי המקצוע כי חרף הצהרותיו, המבקש "כלל אינו מודע למטרות הטיפול וכיצד אלו קשורות במעשיו ובאישיותו" ,

וכי עדיין נשקפת ממנו מסוכנות, גם אם בינונית-נמוכה.

כידוע, בית המשפט אינו בא בנעליה של ועדת השחרורים, אינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו, והתערבותו מוגבלת אך למקרים שבהם חרגה החלטתה ממתחם הסבירות (השוו: רע"ב 6281/07 גנאים נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 3 (20.7.2007)). איני סבור כי במקרה הנוכחי נפל פגם בהכרעותיהן של הערכאות דלמטה או שהן חורגות ממתחם הסבירות באופן המקים עילה להתערבות.

נמצא אפוא כי גם לגופו של עניין אין עילה למתן רשות לערער.

על יסוד האמור, הבקשה נדחית.