בר"מ 3838-23 בר"מ 3838-23

1.המבקש הורשע, על סמך הודאתו, בכתב אישום מתוקן שכלל 15 אישומים המפרטים עבירות מין אותן ביצע תוך שימוש ברשת האינטרנט. על המבקש נגזרו תחילה 4 שנות מאסר בפועל; עונשי מאסר על תנאי (כמפורט בגזר הדין); וכן פיצוי כספי על סך 2,000 ש"ח לכל אחד מ-17 נפגעי העבירה. ערעור שהגיש המבקש על גזר הדין התקבל, ועונש המאסר בפועל שהוטל עליו הופחת ל-18 חודשים, זאת, בין השאר, נוכח תהליך השיקום שעבר המבקש בחסות שירות המבחן (ע"פ 1216/21 לארי נ' מדינת ישראל (19.5.2022)).

2.ביום 15.3.2023 קבעה ועדת השחרורים (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה) שפועלת מכוח חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק) כי יש לשחרר את המבקש שחרור מוקדם. הוועדה עמדה על כך שנוכח מצבו הרפואי שוהה המבקש במרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר (להלן: מר"ש), ומשכך לא שולב במסגרת טיפולית. חרף האמור, קבעה הוועדה כי יש לשחררו שחרור מוקדם נוכח ההליך השיקומי שעבר בחסות שירות המבחן במהלך ניהול המשפט; התנהגותו בין כתלי הכלא; התכנית שהוצעה על ידי הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א) להמשך שיקומו; וכן חוות דעת מב"ן בעניינו מיום 15.12.2022 (להלן: חוות דעת מב"ן או חוות הדעת). צוין שחוות הדעת מלמדת, בין השאר, כי מסוכנותו פחתה מ"בינונית-נמוכה" כהגדרתה בתום המשפט, לרמה "נמוכה-בינונית". כמו כן, הוועדה ציינה כי בנסיבות המקרה יש לייחס משקל לכך שעם שחרורו המוקדם ישתלב המבקש בהליך שיקומי בהתאם לתכנית שהוצעה על ידי רש"א, שיקום שכאמור אינו מתאפשר בין כתלי הכלא. עוד צוין ביחס לשני האירועים המתוארים בדו"חות המודיעיניים כי מדובר ב"סיטואציות עמומות" וכי קיים קושי להתייחס לתוכנן נוכח קיומו של ספק בדבר מהימנות המידע (להלן: המידע המודיעיני). לצד זאת, הוועדה התייחסה בהחלטתה להתנגדותו של אחד מנפגעי העבירה לשחרורו המוקדם של המבקש וציינה כי היא "מתקשה [...] לקבוע כי שחרורו המוקדם של האסיר, במקרה זה, יעמיק את סבלו או יפגע בשקט הנפשי של נפגע העבירה" (פסקה 24 להחלטה). נוכח האמור, נקבע כי לא יהיה בשחרורו המוקדם כדי לגרום סיכון לציבור.

3.המדינה עתרה נגד החלטת ועדת השחרורים, וביום 18.4.2023 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופטת הבכירה מ' ברנט והשופטים ש' בורנשטין וע' מיכלס) את העתירה. נקבע כי המבקש לא הרים את הנטל להראות כי יש מקום לשחרור מוקדם בעניינו וכי אינו מסוכן לציבור, וכי הוועדה אף לא הצביעה בהחלטתה על טעמים מיוחדים שבגינם יש לאפשר שחרור כאמור (כהוראת סעיף 12(ב) לחוק). בית המשפט עמד על המסוכנות שנשקפת מהמבקש כעולה מתוכן חוות דעת מב"ן, שלפיה המבקש מזער "חלקים נצלניים ותוקפניים", וכן כי קיים ספק ביחס ליכולתו להימנע ממצבי הסיכון אף אם הוא מודע להם. עוד צוין כי הגם שהוועדה ייחסה משקל משמעותי לשינוי שחל במסוכנות המבקש, הרי שמאז הליך השיקום שעבר בחסות שירות המבחן המבקש לא שולב בטיפול נוסף, וכי "[]גם אם אין לזקוף זאת לחובתו, בהעדר אפשרות לקבלת טיפול במר"ש, הרי שבמבחן התוצאה, לא חלה כל התקדמות בהליך השיקום של [המבקש, ע' פ']" (פסקה 13 לפסק הדין). עוד נקבע כי מסוכנות זו אינה מוצאת מענה בתכנית השיקום שהוצעה על ידי רש"א, שמכוונת אך לעבריינות המין אך נעדרת התייחסות לדפוסי המרמה שמאפיינים את המבקש. עוד קבע בית המשפט – בשונה מעמדת הוועדה – כי הדו"חות המודיעיניים מציגים "מידע בהיר" שמלמד על דפוסי המרמה שמאפיינים את המבקש ומטיל ספק באפשרות לשחרורו המוקדם. עוד צוין כי המבקש לא שולב בסבב חופשות בעבר נוכח המידע המודיעיני, ומשכך אף לא נבחנה מסוכנותו לטווח הקצר. כמו כן, נקבע כי התנגדותו של אחד מנפגעי העבירה לשחרורו המוקדם של המבקש, מהווה אף היא שיקול שמצטרף למכלול השיקולים שפורטו ושיש בו כדי לתמוך במסקנה שאין להורות על שחרורו המוקדם של המבקש. נוכח האמור נקבע כי החלטת הוועדה להורות על שחרורו המוקדם של המבקש לוקה בחוסר סבירות.

4.מכאן הבקשה שלפניי, שנטען כי היא מעוררת שאלה עקרונית שעניינה המשקל שיש ליתן להעדרו של הליך שיקום בעת המאסר מקום שהטיפול לא התקיים בשל נסיבות רפואיות. עוד נטען כי מתן משקל להעדרו של הליך שיקום עשוי לעלות כדי אפליה. בהקשר זה טוען המבקש – שבשונה מקביעת בית משפט קמא – למעשה העדר הטיפול בתקופת המאסר נזקף לחובת המבקש ועמד ביסוד הקביעה בדבר המסוכנות הנשקפת ממנו. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי הוועדה לא הצביעה בהחלטתה על קיומם של "טעמים מיוחדים" לשחרורו המוקדם בהתאם להוראת סעיף 12(ב) לחוק, וכי יש בכך כדי לעורר את שאלת הגדרתם של אותם "טעמים מיוחדים". לצד זאת נטען כי שגה בית משפט קמא בקביעתו שהמידע המודיעיני מטיל ספק בדבר האפשרות לשחרור מוקדם של המבקש. עוד נטען כי נוכח נסיבותיו הפרטניות של המבקש רשות לערער נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

5.לאחר שעיינתי בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט להלן. בפתח הדברים אציין כי נוכח הוראת סעיף 28 לחוק, הסיווג הנכון להליך שלפניי הוא בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה מינהלית, כפי שההליך דנן סווג, וזאת על אף שבעבר הליך זה סווג לעתים כרשות לערער על פסק דין בעתירת אסיר (ראו: בר"ם 400/23 סיבוני נ' ועדת שחרורים מיוחדת, פסקה 10 (19.3.2023) (להלן: עניין סיבוני)). ואולם, אין באמור כדי לשנות מהכלל הידוע שלפיו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה על החלטת ועדת שחרורים תינתן במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (עניין סיבוני, פסקה 10; רע"ב 5151/21 בן אלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 (30.7.2021); רע"ב 4672/20 גור נ' פרקליטות המדינה, פסקה 12 (28.7.2020); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסקאות 4-2 לפסק דינו של השופט א' גרוניס (11.3.2009)). חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשה נופך עקרוני, איני סבור כי המקרה דנן בא בגדר אמת המידה האמורה.

6.העובדה כי המבקש לא השתלב בהליך שיקומי בין כתלי הכלא הייתה אך שיקול אחד מתוך מכלול השיקולים שנבחנו על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים בבחינת מסוכנותו של המבקש. בנוסף לשיקול זה, וכפי שפורט לעיל, התייחס בית המשפט, בין היתר, לכך שכעולה מחוות הדעת, המבקש אינו מודע באופן מלא למצבי הסיכון ואף קיים ספק באשר ליכולתו להימנע מהם; לכך שאין בתכנית רש"א כדי להוות מענה למסוכנותו, שכן אין היא כוללת מענה לדפוסי המרמה שמאפיינים אותו; להעדר המידע לגבי מסוכנות המבקש בטווח הקצר; למידע המודיעיני בענייננו; ולעמדת אחד מנפגעי העבירה. לאמור, הכרעת בית המשפט נטועה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ומשכך אין בה להקים עילה למתן רשות לערער (ראו והשוו: רע"ב 8005/20 פלוני נ' בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, פסקה 10 (24.12.2020); רע"ב 4840/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (28.7.2020); רע"ב 3306/16 גזית נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (31.5.2016)). המבקש טוען עוד כי המקרה דנן מעורר שאלה עקרונית בדבר הגדרתם של "הטעמים המיוחדים" הנדרשים לפי סעיף 12(ב) לחוק. ואולם, חרף האצטלה העקרונית שמנסה המבקש לעטות לטענתו הרי שלמעשה טענה זו מופנית כלפי התערבותו של בית משפט קמא בשיקול דעתה של הוועדה. טענה זו היא ערעורית באופייה ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור – אף אם בעניין זה מסקנתו של בית משפט קמא הייתה שונה מזו של ועדת השחרורים. אף יתר טענות המבקש הן ערעוריות ואינן מגלות עילה למתן רשות לערער בהתאם לאמת המידה האמורה.

הבקשה נדחית אפוא.