רע"ב 4840/20פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 8.7.2020 (עת"א 46816-06-20, השופטים

ר' פרידמן-פלדמן , א' אברבנאל ו- ח' זנדברג ). בית המשפט המחוזי דחה עתירה שהגיש המבקש על החלטתה של ועדת השחרורים הפועלת לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ) מיום 15.6.2020.

2.

החל מיום 23.1.2017 מרצה המבקש עונש מאסר בן חמש שנים וחצי לאחר שהורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה, סחיטה באיומים, שימוש במסמך מזויף והלבנת הון. המבקש הגיש בקשה לשחרור מוקדם לוועדת השחרורים, וזו נדחתה ביום 19.12.2020. בעיקרו של דבר, ועדת השחרורים קבעה כי חרף תפקודו החיובי של המבקש בין כתלי הכלא והתכנית שנבנתה עבורו על-ידי הרשות לשיקום האסיר, הוא לא השתלב בהליכי טיפול ייעודיים בתחום המרמה או בתחום ההימורים, ועל כן טרם הגיעה העת לשחררו. להשלמת התמונה יצוין כי עתירה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי על החלטה זו נדחתה, וביום 26.2.2020 נדחתה אף בקשת רשות הערעור שהגיש לבית משפט זה (רע"ב 1479/20, השופט ד' מינץ ).

3.

בהמשך לכך, ביום 1.3.2020 וביום 24.3.2020 פנה המבקש לשירות בתי הסוהר בבקשה לשלבו בקבוצה ייעודית כאמור. בתגובה נמסר לו כי בשל התפרצותו של נגיף הקורונה אין בשלב זה קבוצות טיפוליות שבהן הוא יכול להשתלב. לנוכח האמור, המבקש הגיש לוועדת השחרורים בקשה כי יתקיים דיון חוזר בעניינו, ובה טען בין השאר כי חל שינוי נסיבות שאינו מאפשר לו לעבור טיפול ייעודי בין כתלי הכלא.

4.

בהחלטתה מיום 15.6.2020 דחתה ועדת השחרורים את הבקשה. בעיקרו של דבר, הוועדה קבעה כי לא חל שינוי נסיבות בעניינו של המבקש מאז הפעם הקודמת שבה התקיים דיון בבקשתו, בהתחשב בכך שהוא לא החל בהליך שיקום ייעודי בתחומי הכלא, חרף קביעותיה המפורשות כי הדבר נחוץ לצורך שחרורו המוקדם. אשר לטענתו של המבקש כי הוא לא השתלב בקבוצה ייעודית מסיבות שאינן תלויות בו, נקבע כי אין בכך כדי לגרוע מהמסוכנות הנשקפת ממנו.

5.

המבקש הגיש עתירה כנגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וזו נדחתה, כאמור, ביום 8.7.2020. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הגם שהמבקש אינו נושא ב"אשמה" לכך שלא השתתף בהליך הטיפולי, אין בכך כדי לגרוע מחשיבותו של ההליך האמור לצורך הפחתת המסוכנות הנשקפת ממנו, כתנאי לשחרור המוקדם.

6.

הבקשה דנן מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, עניינו מעורר שאלה עקרונית הנוגעת למשקל שיש ליתן להשתתפות בהליכים טיפוליים כבסיס להיעתרות לבקשה בעניין שחרור מוקדם. באופן ספציפי יותר, המבקש טוען כי דחיית הבקשה שהגיש לוקה בחוסר סבירות, שכן בעקבות התפרצותו של נגיף הקורונה חל שינוי נסיבות המצדיק דיון חוזר בעניינו. המבקש מוסיף כי לא היה מקום לזקוף לחובתו את העובדה שלא השתתף בקבוצה ייעודית, וכן טוען כי הוועדה לא בחנה את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זה את התנהלותו בזמן המאסר. המבקש מטעים כי השתתף בקבוצות טיפוליות אחרות במהלך מאסרו.

7.

בתגובתה מיום 22.7.2020, שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 14.7.2020, טוענת המדינה כי דין הבקשה להידחות. המדינה טוענת כי יש לדחות את הבקשה על הסף, מאחר שהיא אינה מעוררת שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. לגוף הדברים, נטען כי לא חל בעניינו של המבקש שינוי נסיבות המצדיק להיעתר לבקשה לדיון חוזר לפי סעיף 19 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, בשים לב לכך שההחלטה המקורית ניתנה על יסוד רמת המסוכנות הנשקפת מן המבקש, אשר בה עצמה לא חל כל שינוי. כמו כן, המדינה מציינת כי בשלב זה המבקש נמצא מתאים להשתלב בקבוצה ייעודית לטיפול בעבירות מרמה, אשר צפויה להיפתח ביום 3.8.2020, בכפוף להנחיות משרד הבריאות.

8.

לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בכל הנוגע להחלטות של ועדת השחרורים תינתן אך במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מהנסיבות הפרטניות של המקרה (ראו למשל: רע"ב 5716/17 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 13 (7.9.2017)). חרף ניסיונו של המבקש לשוות לה נופך עקרוני, הבקשה שהגיש ממוקדת בעיקרה בנסיבותיו הקונקרטיות, ועל כן לא מצאתי להיעתר לה. על כך יש להוסיף, כי גם לגוף הדברים לא מצאתי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ההחלטות שהתקבלו בעניינו של המבקש היו תולדה של נסיבות התקופה. המבקש הביע נכונות להשתלב בקבוצה טיפולית מתאימה במועד שבו נטרפו תכניותיהם של רבים. גם אם ניתן להבין את מצוקתו של המבקש, ניתן להתרשם כי המדינה מודעת לצורך בטיפול בו ואף הביעה נכונות קונקרטית לשלבו בקבוצה ייעודית בכפוף לנהלים הנוגעים למשבר הקורונה (ראו והשוו: רע"ב 2556/20 שיר נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 7 (17.6.2020)).

9.

טרם סיום יוער כי לא נעלמה מעיני התייחסות שירות בתי הסוהר שצורפה לתגובת המדינה, לפיה לנוכח העלייה בתחלואה במחלת הקורונה אין ודאות ביחס לפתיחתן של הקבוצות הייעודיות. אולם, אין בכך כדי לשנות מהחלטתי. בנסיבות העת הזו, נותר אך לקוות שהמבקש אכן ישולב במתכונת של טיפול ייעודי בהקדם, לטובתו ולטובת החברה כולה. אין צריך לומר כי למבקש שמורות כל זכויותיו להוסיף ולעקוב אחר ההתפתחויות בתחום ולנקוט בהליכים בעתיד, בהתאם לשיקול דעתו.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.