רע"ב 3118/22 אחמד עווד נ. היועמ"ש

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 11.4.2022 (עת"א 35279-03-22, השופטת ד' מרשק מרום , השופט העמית י' צלקובניק והשופט א' פורג ). בית המשפט המחוזי קיבל את עתירת המדינה כנגד החלטתה של ועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים ) מיום 10.3.2022 להורות על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסרו.

2.

המבקש, יליד 1978, הורשע ביום 25.5.2016 בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 32685-07-15, השופט הבכיר א' כהן ) בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, יריות באזור מגורים, נשיאת נשק, שיבוש מהלכי משפט ושינוי זהות רישוי של רכב. כתב האישום נסב על אירוע שבמהלכו ירה המבקש לעבר המתלונן על רקע סכסוך ביניהם. כתוצאה מכך נפגע המתלונן ברגליו ואושפז בבית חולים. בהמשך לכך נגזר על המבקש בבית המשפט המחוזי עונש של 9 שנות מאסר, שממנו הופחתה שנה במסגרת ערעור לבית משפט זה (ע"פ 6101/16, השופטת (כתוארה אז) א' חיות והשופטים נ' סולברג

ו- ע' ברון ). מועד תום מאסרו של המבקש, במהלך הדברים הרגיל, הוא יום 23.6.2023, וכפי שעולה מן האמור בפתח הדברים המבקש פועל לקיצורה של תקופת המאסר באמצעות פנייה לוועדת השחרורים.

3.

להשלמת התמונה יש לציין שזהו עונש המאסר השלישי שמוטל על המבקש. עברו הפלילי מכביד. בשנת 1998 נגזר עליו עונש מאסר למשך שנה אחת לאחר שהורשע בעבירות של קשירת קשר לפשע ושוד מזוין (ת"פ 316/97). ביום 16.12.1998 שוחרר המבקש ממאסר זה בשחרור מוקדם. ביום 23.12.1999 נגזר על המבקש עונש מאסר של 12 שנים בגין הרשעתו בעבירות של בעילה בכוח וגניבה (ת"פ 181/99). ביום 4.1.2000 נגזר עליו עונש מאסר של 4 שנים, בגין הרשעתו בעבירה של שוד מזוין, שביחס אליו נקבע כי ירוצה בחופף לעונש המאסר שבו היה נתון באותה עת (ת"פ 40175/99). ביום 31.1.2001 נגזר על המבקש עונש מאסר נוסף של חודשיים, בגין הרשעתו בעבירה של החזקת סכין, ואף ביחס אליו נקבע כי ירוצה בחופף לעונש המאסר שבו היה נתון (ת"פ 4307/99). ביום 22.10.1999, לאחר שריצה עונש של 11 שנות מאסר, שוחרר המבקש שחרור מוקדם גם ממאסרו זה. תקופת הרישיון של המבקש תמה ביום 13.4.2015. פחות משלושה חודשים לאחר מכן, ביום 24.6.2015, ביצע המבקש את העבירות שבהן הורשע ביום 25.5.2016, ואשר בגינן הוא מרצה את עונש המאסר הנוכחי.

4.

במהלכה של תקופת המאסר הנוכחית המבקש חזר ופנה לוועדת השחרורים שלוש פעמים בבקשות להורות על שחרור מוקדם ממאסר על תנאי. שתי בקשותיו הראשונות נדחו (ביום 4.8.2020 וביום 6.4.2021). לעומת זאת, הבקשה השלישית התקבלה בהחלטה הנזכרת בפתח הדברים, במובן זה שוועדת השחרורים הורתה על שחרורו של המבקש ממאסרו בכפוף לתנאי השחרור שנקבעו ובפיקוח הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א ). ועדת השחרורים זקפה לזכותו של המבקש את העובדה שלא נרשמו לחובתו עבירות משמעת, ואף ציינה כי בהזדמנות אחת כאשר אסיר אחר שפך על המבקש שמן רותח הוא נמנע מלהגיב באימפולסיביות. עוד ציינה ועדת השחרורים כי המבקש שילם במלואו את הפיצוי שנפסק למתלונן, וכי האחרון הצהיר בכתובים שהוא סולח למבקש על מעשיו. ועדת השחרורים עמדה על כך שהמבקש עבר טיפול קבוצתי ופרטני בתחום האלימות בין כתלי בית המאסר, וכן על כך שהמבקש עתיד להשתתף בתכנית "התחלה חדשה" של רש"א, שעל-פי התרשמותה של ועדת השחרורים תוכל לספק מענה טיפולי הולם לצרכיו. ועדת השחרורים התרשמה גם מהמעטפת המשפחתית של המבקש, שיש בה כדי לייצר מערכת של בלמים וריסונים עבורו ולהוות תמריץ להתנהלות חיובית מצדו. לבסוף, ועדת השחרורים הביאה בחשבון את העובדה שהמבקש ריצה כבר חלק משמעותי מתוך תקופת המאסר שנגזרה עליו (6 שנים ו-9 חודשים מתוך 8 שנים) כך שזה שנתיים הוא כבר מצוי בתוך "תקופת השליש".

5.

לאחר שניתנה החלטתה של ועדת השחרורים ולבקשתו של בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, זו הורתה על עיכוב ביצוע של ההחלטה לצורך הגשת ערעור.

6.

הערעור שהגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי – התקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי ועדת השחרורים ייחסה משקל גבוה מכפי הראוי לעובדה שתקופת המאסר שנותרה למבקש אינה ממושכת, לתשלום הפיצוי ולקיומה של מעטפת משפחתית, אך לא הביאה בחשבון שיקולים מרכזיים אחרים, ובהם מסוכנותו הגבוהה של המבקש. בית המשפט המחוזי ציין כי למבקש דפוסים אלימים, וכי נדרש שינוי מן היסוד בהתנהלותו על מנת לשחררו בשחרור מוקדם. אולם, כך נקבע, המבקש לא הסכים להשתלב בטיפול בבית המאסר עד לחודש ינואר 2019. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי מדו"חות העובדת הסוציאלית מטעם שב"ס שהוגשו לעיונו (כמו גם לעיונה של ועדת השחרורים) עלה באופן ברור כי המבקש הוא אמנם בעל "מודעות ראשונית לדפוסיו האלימים", אך גם כי בטיפול הפרטני התקשה להציג את קשייו, וכי הוא עדיין זקוק להמשך טיפול בתחום האלימות. בית המשפט המחוזי התרשם כי אין בתכנית השיקומית שהוצעה על-ידי רש"א כדי לתת מענה לצרכיו הטיפוליים של המבקש, לנוכח מסוכנותו. לבסוף צוין כי בניגוד לקביעתה של ועדת השחרורים, לחובת המבקש נרשמו שתי עבירות משמעת שבוצעו בשנת 2021. בסיכום הדברים, בית המשפט המחוזי הדגיש כי המבקש מעל באמון שניתן בו בעבר בשתי הזדמנויות שונות שבהן שוחרר שחרור מוקדם, ועל כן הנטל המוטל עליו להוכיח שהוא ראוי לשחרור מוקדם גם בשלב זה הוא כבד ביותר. בנטל זה, כך נקבע, לא עמד המבקש.

7.

בבקשה שבפני, המכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נטען כי היא מעוררת שאלה עקרונית שעניינה נטל ההוכחה הנדרש לצורך עמידה בתנאי השחרור מוקדם. לטענת המבקש, הגם שהוא לא עבר טיפול ייעודי ארוך טווח בית כתלי בית המאסר, יש לייחס משקל משמעותי למוכנותו הרבה לקבל טיפול, כעת כמו גם לכך שהתנהגותו היום-יומית בעודו נתון במאסר מעידה על הפחתה משמעותית במידת מסוכנותו. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי התכנית הטיפולית שגובשה עבורו ברש"א אינה נותנת מענה הולם למסוכנותו. המבקש מוסיף ומעלה טענות כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה התקדמותו בטיפול הפרטני אינה מספקת, בעוד שלמעשה, במסגרת הטיפול הקבוצתי הוא עבר – כך לטענתו – כברת דרך.

8.

לאחר שבחנתי את הבקשה על נספחיה, וכן עיינתי בתיק של בית המשפט המחוזי במערכת "נט המשפט", הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. הלכה ידועה היא כי רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה על החלטתה של ועדת השחרורים תינתן במקרים חריגים בלבד, כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקאות 4-2 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009); רע"ב 4672/20 גור נ' פרקליטות המדינה , פסקה 13 (28.7.2020); רע"ב 4840/20 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (28.7.2020)). חרף ניסיונו של המבקש לשוות לה נופך עקרוני, הבקשה שהגיש ממוקדת בעיקרה בנסיבותיו הקונקרטיות, ועל כן לא מצאתי להיעתר לה. על כך יש להוסיף, כי גם לגוף הדברים לא מצאתי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שמסקנותיו מבוססות היטב. אף שיש לברך על הדרך הטיפולית שהמבקש עבר עד כה, בית המשפט המחוזי הצביע בצדק על הקושי שבקשת השחרור המוקדם שלו מעוררת, ובפרט בכל הנוגע לתוכנית רש"א.

9.

לקראת סיום אני מבקשת להביע תקווה כי המבקש יתמיד במאמציו, חרף העובדה שאלה לא הועילו בשלב זה לשחרורו המוקדם. על רקע עברו, מאמצים אלה הם חיוניים לקראת יציאתו מהכלא – במועד זה או אחר. לצד זאת, ומבלי לקבוע מסמרות, ייתכן שאלה עוד יוכלו לסייע לו בעתיד עוד לפני תום תקופת מאסרו.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.