רע"ב 4672/20 צבי גור נ. פרקליטות המדינה

לפניי בקשת רשות לערער על פסקי הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד מימים 15.6.2020 ו-5.7.2020 בגדרם נדחו עתירות המבקש המופנות נגד החלטות ועדת השחרורים המיוחדת (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה ) אשר פועלת מכוח חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ). יוער כבר עתה כי הבקשה מופנית נגד שתי החלטות שונות של ועדת השחרורים, האחת בבקשתו של המבקש לשחרור מוקדם (להלן: הבקשה לשחרור מוקדם ) והשנייה בבקשתו לשחרור מטעמים רפואיים (להלן: הבקשה לשחרור מטעמים רפואיים ).

רקע

1.

המבקש הורשע בשנת 1980 בחטיפתו וברציחתו של הנער אורון ירדן ז"ל (להלן: אורון ), וכן בעבירת סחיטה באיומים ובעבירה נוספת של חטיפת קטין. המבקש נידון למאסר עולם ול-34 שנות מאסר נוספות שנקבע שירוצו בחופף למאסר העולם. בשנת 1985 ניסה המבקש לברוח ממאסר ובשל כך נידון ל-9 חודשי מאסר נוספים (להלן: אירוע הבריחה ). בשנת 1999 נקצב עונשו של המבקש על ידי נשיא המדינה ל-45 שנות מאסר ומועד שחרורו, ללא ניכוי מינהלי, הוא 26.6.2025.

2.

ביום 29.3.2011 נבחן עניינו של המבקש לראשונה על ידי ועדת שחרורים השחרורים וזו החליטה לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם. במסגרת אותה ההחלטה צוין, בין היתר, כי אירוע החטיפה והרצח שביצע המבקש נחרט בזיכרונו של הציבור כאירוע טראומטי וכי משכך חל בנסיבות העניין סעיף 10(א) לחוק שלשונו: "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא". כן צו ין באותה החלטה כי בחינת השיקולים המנויים בסעיף 9 לחוק מגלה כי לא ניתן לכנות את התנהגות המבקש כהתנהגות ראויה בשים לב, בין היתר, לאירוע הבריחה ולמידעים מודיעיניים שהוצגו לפני הוועדה אשר בגינם הופסקו בעבר חופשות המבקש מהכלא (להלן: המידעים המודיעיניים ).

3.

החל משנת 2012 ריצה המבקש את מאסרו באגף השיקום – תחילה באגף השיקום הקבוצתי ולאחר מכן, בשנת 2016 עבר לאגף השיקום הפרטני (בהקשר זה, ראו גם רע"ב 7436/14 גור נ' שירות בתי הסוהר (30.11.2014); רע"ב 1675/08 גור נ' שירות בתי הסוהר (29.11.2010) ). בחודש אוגוסט 2018 הודח המבקש מאגף השיקום הפרטני עקב חריגה משמעתית שקשורה לחשד שלפיו המבקש מכר בגלריה בה עבד ציורים שצייר. ועדת השיקום של שירות בתי הסוהר החליטה בסופו של יום להשיב את המבקש לאגף השיקום הקבוצתי.

ההליכים בבקשה לשחרור מוקדם

4.

ביום 13.9.2017, לאחר כ-6 שנים באגף השיקום, נערך דיון חוזר בבקשתו של המבקש לשחרור מוקדם. באותו היום ניתנה החלטת הוועדה שהורתה על שחרור המבקש על תנאי לתוכנית שיקום שהוכנה על ידי הרשות לשיקום האסיר. באותה החלטה, קבעה הוועדה בין היתר כי המבקש ראוי לשחרור; כי אין לזקוף לחובתו את אירוע הבריחה; כי המבקש שמר על כללי ההתנהגות בכלא מאז אותו היום; וכי המבקש השתתף בקבוצות טיפוליות ובהליכי שיקום ממושכים. בכל הנוגע לסעיף 10(א), קבעה הוועדה כי בשים לב לכך שהאסיר מרצה כבר חצי מתקופת השליש האחרון של מאסרו (להלן: תקופת השליש ) הרי שמשקל הנתונים לפי הסעיף פוחת. היועץ המשפטי לממשלה עתר נגד החלטה זו לבית המשפט לעניינים מינהליים ועתירתו התקבלה ביום 31.10.2017. בפסק הדין, דחה בית המשפט את קביעת ועדת השחרורים שלפיה האסיר ראוי לשחרור וכן קבע כי לא ניתן לומר שחל במבקש שינוי בולט וממשי (כדרישת סעיף 10(ב) לחוק). בכל הנוגע לסעיף 10(א), נקבע כי "לא יכול להיות ספק כי בסעיף 10(א) לחוק כיוון המחוקק למעשים כגון המעשים אותם ביצע [המבקש – ע' פ']". על פסק דין אחרון זה הגיש המבקש בקשת רשות לערער, ולאחר שהתקיים דיון בבקשה, משך אותה המבקש בהמלצת בית המשפט. בהחלטה שניתנה בסוף הדיון צוין כי "המבקש קיבל את המלצתנו למשוך את הבקשה, על מנת להמשיך במסלול השיקומי, כך שעניינו יובא שוב בפני ועדת השחרורים בסביבות חודש יוני 2019, ללא צורך בשינוי נסיבות, וידון שוב לקראת ריצוי שני שליש מתקופת השליש (כ-40 שנה מתוך 45 מהשנים שנקצבו), וכל טענות הצדדים שמורות להן" (רע"ב 9244/17 גור נ' היועץ המשפטי לממשלה (29.3.2018) (להלן: רע"ב 9244/17 )).

5.

בהתאם להחלטה זו, דנה ועדת השחרורים בעניינו של המבקש בחודש יולי 2019 וביום 23.7.2019 נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם. נקבע כי שחרור המבקש לא יסכן את שלום הציבור אך כי "ספק אם ניתן לומר שהוא ראוי לשחרור". זאת, בשים לב לעבירות החריגות בחומרתן שביצע, לאירוע הבריחה, למידעים המודיעיניים ולהתנהלותו סביב האירוע שהוביל להדחתו מהשיקום הפרטני. עוד נקבע כי לא ניתן לומר על המבקש כי הוא מבין את חומרת מעשיו וכי קיבל על עצמו את האחריות לביצוע העבירות. סעיף 10(ב) מחייב שהמבקש יוכיח "שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו" ולפיכך, בנסיבות העניין עליו לראות בעצמו חוטף ורוצח (בהתאם למעשים בהם הורשע). המבקש, לעומת זאת, לא נוטל אחריות אמתית למעשיו, ולא חל שינוי בולט בהבנתו את חומרת המעשים. כמו כן, חזרה הוועדה על הקביעה שלפיה סעיף 10(א) לחוק נועד בדיוק למקרים דוגמת המקרה של המבקש, שכן, בין היתר "פרשת אורון ירדן ז"ל נחרטה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי לדיראון עולם, וניתן לומר כי אף בחלוף 39 שנים מאז שאירעה, מידת התיעוב ושאט הנפש למעשים לא פחתה" (סעיף 21 להחלטה). שחרור המבקש בטרם ריצוי מלוא שנות המאסר, כך נקבע, יש בה כדי לפגוע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט ובעניין זה "אין בחלוף הזמן כדי להקהות את אותו חוסר אמון שחוק שחרור על תנאי מתכוון אליו" (שם, בסעיף 22). כן הובאה בהחלטת הוועדה עמדת משפחתו של אורון, שתיארה את המחירים הכבדים ששילם כל אחד מבני המשפחה.

6.

המבקש עתר נגד החלטת הוועדה בחודש אוגוסט 2019. עובר לדיון ולמתן פסק הדין בעתירה, הורע מצבו הבריאותי של המבקש, כפי שיתואר בהמשך בהרחבה. משכך, הגיש המבקש בקשות לצרף לעתירה מסמכים רפואיים אך אלו נדחו, תוך שהוצע להחזיר את הדיון לוועדה, בשל שינוי הנסיבות. המבקש עמד על מתן פסק דין בעתירה וביום 5.7.2020 היא נדחתה. בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופטים ד' מרשק מרום , ע' קובו ו א' גורמן ) עמד על היקף התערבותו בהחלטות ועדת השחרורים וקבע כי הוועדה בחנה את עניינו של המבקש בהתאם לדין וכי החלטתה מצויה במתחם הסבירות. בכל הנוגע לסעיף 10(ב) לחוק, נקבע כי לא נפל פגם ביישום הסעיף בעניינו של המבקש, ואומצה קביעת הוועדה שלפיה המבקש "אימץ לעצמו גרסה דמיונית" בכל הנוגע למעשיו. בית המשפט ציין כי הוא רואה עין בעין עם הוועדה בכל הנוגע ליישום סעיף 10(א) וצוין כי בשחרור המבקש שש שנים לפני תום מאסרו יש כדי לפגוע באמון הציבור. לבסוף, הפנה בית המשפט לפסק הדין שנתן בבקשה לשחרור מטעמים רפואיים (כפי שיתואר להלן בהרחבה) וציין כי ככל שתחול חלילה החמרה או הרעה במצבו של המבקש, יוכל לשוב ולפנות בבקשה חדשה לוועדה.

ההליכים בבקשה לשחרור מטעמים רפואיים

7.

ביום 2.4.2020 הגיש קצין ועדות שחרורים ארצי בשירות בתי הסוהר בקשה לשחרור המבקש על תנאי מטעמים רפואיים (בהתאם לסמכות הוועדה לפי סעיף 7 לחוק). לבקשה צורפה חוות דעת רופא שירות בתי הסוהר שבסיכומה נכתב כי למבקש מחלה ממארת, בשלב מתקדם, ללא מקור ידוע ועם פיזור גרורתי. באותה חוות הדעת צוין כי תוחלת החיים למאובחן במחלה זו עומדת על 10-3 חודשים וכי ביציאת האסיר לטיפול בבית חולים יש סיכון גבוה להידבקות בנגיף הקורונה. מספר ימים לאחר מכן, ביום 5.4.2020, הגיש המבקש בקשה מטעמו לשחרור מוקדם בשל מחלת סרטן סופנית. לקראת הדיון בוועדה, הוגש עדכון לחוות הדעת הרפואית ובמסגרתו צוין כי המבקש השלים 5 מתוך 6 טיפולים כימותרפיים מתוכננים, האחרון נקבע ליום 14.5.2020. בדיקות ההדמיה האחרונות מצביעות על שיפור במצבו, ומצבו של המבקש כעת יציב. בסיכומם של דברים צוין כי אין בהמשך שהותו של המבקש בבית הסוהר כדי לסכן את חייו. לפני הדיון בוועדה הוגשה גם עמדת נפגעי העבירה בכתב, במסגרתה הובעה התנגדותם לשחרור המבקש – הן בשל טענתם שתנאי סעיף 7 לחוק לא מתקיימים, הן מטעמים הנעוצים בשלום נפגעי העבירה ושלום הציבור (סעיף 7(ג) לחוק). בעמדה צוין כי שחרור המבקש עלול לפגוע במשפחתו של אורון וכי "יש חשש ממשי שהרוצח ינצל את היותו מחוץ לכותלי בית הסוהר על מנת לנקום בבני המשפחה, כמי שאין לו עוד מה להפסיד" (סעיף 34 להודעה).

8.

ביום 13.5.2020 דחתה ועדת השחרורים את הבקשות לשחרור מטעמים רפואיים. הוועדה קבעה, לאחר ניתוח המסמכים הרפואיים שהוגשו בעניינו, כי פרק הזמן שננקב ביחס לתוחלת חייו של המבקש בחוות הדעת לא בא בגדר "ימים ספורים" כדרישת סעיף 7(א)(1) לחוק. עוד נקבע כי הטיפול הרפואי שקיבל המבקש הביא לשיפור במצבו וכי אין מדובר במי שהמשך שהותו במאסר מסכן את חייו באופן ממשי. ביחס לשחרור ממאסר של חולה סרטן, בהתאם להוראות סעיף 7(ב)(1)(ב) לחוק, נקבע כי עניינו של המבקש לא נכנס בגדרי הסעיף – שכן המבקש מקבל את סט הטיפולים הנוכחי בין כתלי הכלא ואין תכנון לפרוטוקולי טיפול נוספים. לפיכך, נקבע כי נכון לעת הזו, המבקש לא עומד בתנאים הנדרשים לשחרור אך ככל שיחולו החמרה או הרעה במצבו, יוכל המבקש לשוב ולפנות לוועדה.

9.

המבקש עתר גם נגד החלטה זו לבית המשפט לעניינים מינהליים. ויוער בהקשר זה כי בקשתו של המבקש לאיחוד הדיונים בשתי העתירות נדחתה אך הן נשמעו באותו המועד. במהלך הדיון בעתירה תיאר המבקש את מצבו הרפואי הקשה, תיאר כי הוא נסמך על אחרים להתנהלות יומיומית וכן פנה אל אחותו של אורון, הביע חרטה וביקש את סליחת המשפחה. ביום 15.6.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופטים ד' מרשק מרום , ע' קובו ו א' גורמן ) את העתירה. נקבע כי החלטת הוועדה ממחישה איזון ראוי בין מכלול השיקולים ומצויה במתחם הסבירות. הוועדה, כך נקבע, יישמה את כללי הפסיקה באופן ראוי ולפיהם אין למתוח את המונח "ימים ספורים" שבחוק ל"חודשים ספורים" ואין מקום להתערב בה. כך גם לא מתקיימים בעניינו של המבקש התנאים לשחרור זמני של אסיר חולה סרטן, שכן אין תכנון לפרוטוקולי טיפולים נוספים. כן ציין בית המשפט כי סבירות ההחלטה באה לידי ביטוי גם בסיפה שלה, שם נקבע כי ככל שתחול החמרה או הרעה במצבו יוכל לשוב ולפנות לוועדה.

טענות הצדדים

10.

מכאן הבקשה שלפניי, שלצדה הגיש המבקש גם בקשה דחופה לקביעת דיון בה. בפתח הבקשה, מדגיש המבקש את נסיבותיו האישיות, ובכללן את היותו האסיר הוותיק ביותר בשירות בתי הסוהר, אשר ריצה למעלה מ-40 שנות מאסר; את מצבו הרפואי הקשה; וכן את הליך השיקום הארוך שעבר משך למעלה מ-8 שנים. בכל הנוגע להחלטה בבקשתו לשחרור מוקדם, מציין המבקש שהוועדה ובית המשפט לא העמיקו בחוות הדעת שהוגשו בעניינו ולא נתנו דעתם לשיקום הארוך והמשמעותי שעבר. החלטת הוועדה הסתמכה על מידע לא רלוונטי ולא עדכני ובכלל זאת על המידעים המודיעיניים ועל אירוע הבריחה, שארע, כאמור, לפני כ-35 שנים. לדבריו, שגה בית המשפט משייחס משקל רב לאופן בו מתייחס המבקש לעבירה. המבקש טען כי הודה במעשיו וכי בכל פעם שעמד לפני ועדת השחרורים לקח אחריות מלאה עליהם, והביע צער עמוק. כן מציין המבקש כי שילובו בהליכי השיקום (כמו גם המאבקים המשפטיים שניהל על מנת להשתלב בהם) מעידים על השינוי הבולט והממשי שעשה באורחות חייו. דברים אלה באים לידי ביטוי גם בדו"חות הסוציאליים, בחוות הדעת של הרשות לשיקום האסיר ובמכתבי ההמלצה שהובאו בעניינו לאורך השנים. עוד נטען כי הוועדה ובית המשפט התייחסו, שלא כדין, לליווי התקשורתי שניתן לפרשה וכי החלטותיהם "מתעלמות" מדברי בית משפט זה ברע"ב 9244/17, שבו לדבריו נקבע שהמדינה לא תוכל לשוב ולהשמיע טענה מכוח סעיף 10(א) לחוק. עוד בהקשר זה, טוען המבקש כי ניתן משקל רב מדי לשיקולים הקבועים בסעיף 10(א), בפרט בשים לב לתקופת המאסר הממושכת שכבר ריצה ולמקרים אחרים בהם נעשה שימוש בסעיף. לדברי המבקש, יש לקבוע בהלכה פסוקה מתי אין עוד בכוחו של סעיף 10(א) לשמש כשיקול מרכזי בבחינת בקשה לשחרור מוקדם. יצוין כי לאורך הבקשה טוען המבקש ששגה בית המשפט משלא התייחס לנתונים הקשורים למצבו הרפואי בגדרי השגתו על ההחלטה בבקשה לשחרור מוקדם.

בכל הנוגע להחלטה בבקשתו לשחרור מטעמים רפואיים, טוען המבקש כי הוועדה ובית המשפט שגו בהחלטות שהתקבלו בעניינו שכן לדבריו הוא עומד בכל התנאים הקבועים בסעיף 7 לצורך שחרור זמני עקב מצבו הבריאותי החמור. כן נטען כי שהותו בבית הסוהר מקשה על קבלת טיפול רפואי (ובהקשר זה, טוען המבקש כי לאחר קבלת ההחלטה בוועדה, ביום 14.5.2020, לא פונה לטיפול כימותרפי שנקבע לו בגין היערכות לקויה של שלטונות שירות בתי הסוהר).

11.

המדינה מצדה טוענת כי דין הבקשה, על שני ראשיה, להידחות הן על הסף, הן לגופם של דברים. תחילה, בכל הנוגע לבקשה לשחרור מוקדם, טוענת המדינה כי הבקשה אינה עומדת באמת המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". המדינה טוענת שמהבקשה לא עולה כל סוגיה משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות לערער, וההחלטה ופסק הדין אך מיישמים את הוראות החוק. האופן בו יושם סעיף 10(א) בעניינו של המבקש לא מקים עילה למתן רשות לערער, בשים לב לכך שהפסיקה כבר הכירה בכך שעשויים להיות מקרים בהם השיקולים הקבועים בסעיף יבואו לידי ביטוי בכך שהאסיר ירצה את מלוא תקופת מאסרו. עוד נטען כי אין ממש בטענת המבקש שההחלטות בעניינו חרגו משנקבע בהחלטת בית משפט זה ברע"ב 9244/17 – שכן בית המשפט הבהיר באותו העניין שטענות הצדדים שמורות להם. מעבר לכך, סבורה המדינה כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. בכל הנוגע לסעיף 10(ב), הרי שהמסמכים בעניינו של המבקש מעלים כי הוא לא נטל אחריות מלאה על החלק המרכזי בעבירות שעבר. גם בבחינת סעיף 10(א) בעניינו לא נפל כל פגם. בשלב זה, נוכח חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, אין בחלוף הזמן כדי להטות את הכף לעבר שחרור. כן צדקה הוועדה שקבעה שהמבקש אינו ראוי לשחרור, בשים לב לכך שתקופת מאסרו "הוכתמה" באירועים שלא ניתן להמעיט בחומרתם. כך גם בכל הנוגע להתחשבות בית המשפט והוועדה בעמדת נפגעי העבירה. לבסוף, מציינת המדינה כי כפי שציין בית המשפט לעניינים מינהליים, ההידרדרות במצבו הרפואי של המבקש ארעה לאחר החלטת הוועדה, ונוכח סירוב המבקש להגיש בקשה חדשה, אין מקום לדון בבקשה לשחרור מוקדם גם בראי ההחמרה במצבו הרפואי.

אשר לבקשת השחרור מטעמים רפואיים, יש לדחות אף את הבקשה בהקשר זה על הסף, שכן החלטת הוועדה ופסק הדין בעניין זה אך מיישמים את הדין בעניינו של המבקש. אף לגופה, אין כל מקום להיעתר לבקשה, שכן בהתאם למסמכים שהגיש המבקש, לא ניתן לומר שימיו ספורים או שהמשך שהותו במאסר מסכן את חייו. גם בכל הנוגע לסעיף 7(ב)(1)(ב) – מציינת המדינה כי נכון למועד פסק הדין ולמיטב ידיעתה גם בשלב זה – לא מתוכננת למבקש תכנית טיפולים נוספת ולפיכך, הוא לא עומד בדרישות הסעיף. למעלה מן הצורך, מציינת המדינה כי על הוועדה לשקול, בנוסף לעמידה בתנאים הרפואיים, שיקולים של טובת הציבור (סעיף 7(ג) לחוק) וגם משכך אין מקום להתערב בפסק הדין.

12.

כן יצוין למען שלמות הדברים שביום 16.7.2020 הגישה המדינה בקשה לדחיית הבקשה על הסף וזאת לטענתה משלא היה מקום לכרוך בבקשת רשות ערעור אחת שני פסקי דין בשתי עתירות נפרדות. בהחלטתי מאותו היום, ציינתי כי "אכן מלכתחילה היה מקום להגיש בקשה נפרדת בהתייחס לכל אחד מפסקי הדין שניתנו בנפרד. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין איני מורה על מחיקת הבקשה בשלב זה". לבקשת המדינה, ניתנה לה האפשרות להתייחס בנפרד לכל אחד מפסקי הדין, כפי שפורט לעיל.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה על החלטת ועדת השחרורים תינתן במקרים חריגים, כאשר מתעוררת שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (רע"ב 9045/17 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (21.1.2018)). כידוע, במקרים מסוימים מחיל בית משפט זה אמת מידה מקלה יותר בבחינת עתירות אסיר אך אמת מידה זו לא חלה במקרה דנן, משמדובר בבקשת רשות לערער על פסק דין שבחן החלטה של ועדת השחרורים (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקאות 4-2 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)).

14.

תחילה, בכל הנוגע להחלטת ועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם. איני סבור שבית המשפט לעניינים מינהליים או הוועדה לא העמיקו, כטענת המבקש, במסמכים השונים בעניינו ובהליך שעבר. בהחלטת הוועדה (שכאמור בית המשפט לעניינים מינהליים לא מצא להתערב בה) נערך איזון בין השיקולים השונים המנויים בחוק ונקבע כי אין, בעת הנוכחית, להורות על שחרורו של המבקש. מרבית קביעותיה של הוועדה נוגעות ליישום הדין הקיים, נטועות בדל"ת אמותיו של המקרה, ולא מצדיקות מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". כך גם לא מצאתי שיש ממש בטענה שהוועדה חרגה מקביעות בית משפט זה ברע"ב 9244/17. כפי שצוין במפורש בהחלטת בית משפט זה, טענות הצדדים היו שמורות להם, ובכלל זאת, גם בנוגע ליישום סעיף 10(א) בנסיבות המקרה. בכל מקרה, בוודאי שלא נקבע באותה החלטה, כטענת המבקש, שהמדינה לא תוכל לטעון עוד לתחולתו של סעיף 10(א) לחוק (וראו גם התייחסות בית המשפט לעניינים מינהליים לטענה זו, סעיף 51 לפסק הדין בעניין הבקשה לשחרור מוקדם).

15.

גם הטיעונים שנוגעים לשיקול הפגיעה באמון הציבור, לפי סעיף 10(א) לחוק אינם מגלים עילה למתן רשות ערעור. אכן, כפי שצוין בעבר בפסיקת בית משפט זה, "מדובר בשיקול חריג למדי בנוף השיקולים של ועדת השחרורים" (רע"ב 3340/16 גנאמה נ' ועדת השחרורים המיוחדת , פסקה 18 (22.5.2016) (להלן: עניין גנאמה )). עם זאת, וכעולה גם מתשובת המדינה, הפסיקה נדרשה לא אחת לבקשות הקשורות לתחולתו של הסעיף במקרה פרטני וצוין כי ככלל, אין הן מעלות שאלות החורגות מעניינו של האסיר בו מדובר (רע"ב 7878/19 כהן נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (23.1.2020); רע"ב 7107/18 אבו עמאש נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (16.12.2018); ראו לעומת זאת רע"ב 7920/17 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (15.2.2018) (להלן: עניין פלוני )). ואולם, יוער כי אחת מטענות המבקש מופנית לא לעצם השימוש שעשה בית המשפט בסעיף 10(א), אלא לפרשנות וליישום של סיפה הסעיף, אשר קובעת כי "משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא". מבלי לקבוע מסמרות בשאלה שהועלתה על ידי המבקש (וראו בהקשר זה, עניין גנאמה , פסקה 19), איני סבור שבנסיבות העניין יש להיעתר לבקשה גם בהקשר זה, וזאת משני טעמים עיקריים.

16.

ראשית, החלטת הוועדה לא נשענה אך על יישום סעיף 10(א) בעניינו של המבקש, אלא, כאמור, הכניסה שיקול זה בסד השיקולים שלה, ובכלל זאת נקבע שהמבקש אינו ראוי לשחרור וכי לא חל בו שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו. שנית, וחשוב מכך, רק לאחר החלטת הוועדה אובחן המבקש כחולה במחלת הסרטן ונתון זה לא היה לפני הוועדה בקבלת ההחלטה בעניינו. משכך, כפי שצוין בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים (כמו גם בתשובת המדינה כאן), לא ניתן היה להידרש, בבחינת סבירות החלטת הוועדה, לנתונים אלה. כידוע, בהליך הביקורת השיפוטית, בודק בית המשפט לעניינים מינהליים את החלטת הוועדה בהינתן התשתית העובדתית שהונחה לפניה באותה העת (רע"ב 1563/14 גמליאל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 7 (24.4.2014); ראו גם בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, בסעיף 41). המבקש טען (הן לפניי, הן לפני בית המשפט לעניינים מינהליים) בהקשר זה כי קיים קושי בניתוק נתון זה משיקולים נוספים שעל הוועדה לשקול בבואה לקבל החלטה בשאלת שחרור מוקדם (ראו למשל בסעיף 221 לבקשה). בכפוף להבהרה שלהלן, איני סבור כי יש מקום לכך שבית משפט זה, ב"גלגול שלישי", יבחן את החלטת הוועדה על פי תשתית עובדתית שונה מזו שעמדה לנגד עיניה (ראו רע"ב 5204/14 גדיר נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (1.10.2014); כן השוו: בר"ם 4201/19 דומיננקו נ' רשות האוכלוסין וההגירה ומעברי הגבול , פסקה 8 (23.6.2019)). ככל שהמבקש מעוניין שוועדת השחרורים תידרש גם למצבו הרפואי במסגרת בקשה לשחרור מוקדם, פתוחה לפניו הדרך להעלות טענותיו בהליך מתאים. חזקה על הוועדה שתבחן את עניינו של המבקש בלב פתוח ובנפש חפצה, בנתון לתשתית העובדתית שיעמיד לפניה ובשים לב גם לחלוף הזמן מהחלטתה האחרונה (וכן להשפעת נתון זה, בין היתר, בכל הנוגע לסיפה סעיף 10(א) לחוק; וראו: עניין פלוני , פסקה 13).

17.

בכל הנוגע לראש הבקשה שעניינו בבקשה לשחרור זמני מטעמים רפואיים, איני סבור שעלה בידי המבקש להצביע על עילה למתן רשות לערער. השגותיו של המבקש נוגעות לאופן בו יישם בית המשפט לעניינים מינהליים (אשר כאמור, אימץ את החלטת הוועדה) את סעיף 7 לחוק. בהקשר זה יוער – בית המשפט לא חלק על חומרת מצבו הרפואי של המבקש, אלא ציין כי על פי הנתונים שהובאו על ידי הצדדים, המבקש לא נכנס לגדרי החלופות המנויות בסעיף 7 לחוק. יתר על כן, בית המשפט הבהיר במפורש כי "אם חלילה תחול החמרה או הרעה במצב, ניתן יהיה לשוב ולפנות לוועדה בבקשה חדשה" (סעיף 48). משאלה הם פני הדברים, איני סבור שפסק הדין והחלטת הוועדה, גם בבקשתו זו, מצדיקים בירור נוסף לפני בית משפט זה.

סוף דבר: בכפוף להבהרותיי בסעיף 16 סיפה ו-17 סיפה, הבקשה נדחית אפוא, על שני ראשיה. בנסיבות אלה לא ראיתי להיעתר לבקשה לקיום דיון לפני מותב. אין צו להוצאות.