רע"ב 1563/14 עופר גמליאל נ. היועץ המשפטי לממשלה

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיאה א' טל

והשופטים

ז' בוסתן

ו צ' דותן ) , שבגדרו התקבלה עתירת המשיב 1 נגד החלטת ועדת השחרורים והוחלט לבטל את שחרורו על תנאי של המבקש.

1.

ביום 2.5.2002 החל המבקש לשאת בעונש מאסר של 15 שנים, שהוטל עליו לאחר שהורשע בעבירת ניסיון לרצח ובעבירות בנשק. נקבע כי ביום 29.4.2002 ניסו המבקש ושני נאשמים נוספים (להלן: השותפים ) לבצע פיגוע באמצעות הנחת מטען חבלה בעגלה ליד בית הספר לבנות בשכונת א-טור שבמזרח ירושלים. בכך ניסו השלושה להביא למותם של העוברים ושבים, ובכלל זאת של תלמידות בית הספר. התכנית סוכלה הודות לשני שוטרים שהבחינו בהתנהלות מעוררת חשד מצד השותפים והללו נעצרו. חבלן משטרתי שהוזעק למקום ניטרל את מטען החבלה. ביום 11.12.2006 דחה בית משפט זה את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין ועל חומרת העונש שהוטל עליו.

2.

לאחר חלוף שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו, הובא המבקש לפני ועדת השחרורים בכלא מעשיהו (להלן: הוועדה ). ביום 29.5.2012 החליטה הוועדה לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם ולדון בה שוב בחלוף חצי שנה נוכח הנסיבות החמורות של ביצוע העבירות שבהן הורשע; הרקע האידיאולוגי שעמד בבסיסן; ונתונים נוספים ביחס למסוכנות הנשקפת מהמבקש. לאחר דחייה נוספת, קיימה הוועדה, ביום 6.2.2013, דיון בעניינו של המבקש שבסופו הורתה על שחרורו המוקדם. המשיב 1 עתר נגד החלטה זו. בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיאה א' טל

והשופטים

ז' בוסתן

ו ה' עובדיה ) קיבל את העתירה וביטל את החלטת הוועדה. נקבע כי אין לשחרר את המבקש נוכח העבירות החמורות שביצע; מניעיו האידיאולוגיים; אי נטילת אחריות מלאה מצדו על מעשיו; ומסוכנותו לציבור שנותרה בעינה. החלטת הוועדה לשחרר את המבקש בנסיבות אלו, כך נקבע, חורגת ממתחם הסבירות. עוד נקבע כי הוועדה תקיים דיון נוסף בעניינו של המבקש בחודש דצמבר 2013, שבמסגרתו יוגשו לעיונה עדכונים מגורמים מקצועיים שונים על אודותיו; וכי הוועדה תתייחס בהחלטתה לתחולתו של סעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ). המבקש הגיש בקשת רשות לערער על פסק הדין. ביום 30.9.2013 דחה בית משפט זה (כב' הנשיא א' גרוניס והשופטים צ' זילברטל ו ד' ברק-ארז ) את הבקשה מהטעם שהוועדה עתידה הייתה כאמור לשוב ולדון בעניינו של המבקש בתוך זמן קצר.

3.

ביום 31.12.2013 שבה הוועדה והתכנסה לדון בעניינו של המבקש. בהתאם להחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים, לצורך הדיון הונחו לפני הוועדה עדכונים מקצועיים ובהם דוחות מטעם גורמי הכלא והטיפול, חוות דעת משירות הביטחון הכללי, מידע חסוי, חוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית ותכנית הרשות לשיקום האסיר. הוועדה התייחסה לעדכונים שהונחו לפניה והחליטה להורות על שחרורו על תנאי של המבקש. כך, נקבע כי המבקש מודה עתה הודאה מלאה במעשיו ומביע חרטה; כי הוא נכון לקבל טיפול; כי חוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית מעריכה את רמת מסוכנותו כנמוכה; וכי שירות הביטחון הכללי לא מייחס למבקש מסוכנות קונקרטית. ביחס לסעיף 10(א) לחוק ציינה הוועדה כי אין בו כדי להשפיע על החלטתה בנסיבות העניין. המשיב 1 עתר נגד החלטה זו.

4.

ביום 16.2.2014 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' סגן הנשיאה א' טל

והשופטים

ז' בוסתן

ו צ' דותן ) את עתירת המשיב 1, וביטל את החלטת הוועדה לשחרר על תנאי את המבקש. נקבע כי בהחלטתה לא התייחסה הוועדה לחומרת העבירות שביצע המבקש וייחסה משקל גבוה מדי לתהליך הטיפולי שעבר; כי חוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית מעלה כי לא חל אצל המבקש שינוי אישיותי מעמיק; וכי מהדו"חות המקצועיים השונים נעדרת אמירה מפורשת שלפיה המבקש זנח את עמדתו האידיאולוגית שהביאה אותו לביצוע המעשים ומשכך לא ניתן לומר כי המסוכנות הנשקפת ממנו פחתה. עוד נקבע כי הוועדה לא ייחסה משקל מספיק לעמדת שירות הביטחון הכללי והמשטרה בעניין מסוכנות המבקש; וכי הגם שהלה עבר תהליך טיפולי משמעותי, אין בכך די כאשר מדובר בעבירות שבוצעו על רקע אידיאולוגי.

5.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי התערבותו של בית המשפט לעניינים מינהליים בהחלטת הוועדה אינה כדין וכי מדובר בהחלטה עצמאית בניגוד להלכה שלפיה יש להפעיל ביקורת שיפוטית בלבד; כי יש לייחס משקל רב לכך שהוועדה כבר הורתה פעמיים על שחרור המבקש; כי המבקש נשא 12 שנות מאסר ומועד שחרורו המוקדם חלף לפני כשנתיים; וכי הבקשה דנן חורגת מעניינו הפרטי של המבקש, שכן עניינה באמת המידה הראויה להתערבותו של בית המשפט לעניינים מינהליים בהחלטותיה של ועדת שחרורים. עוד נטען כי בית המשפט שגה בכך שפסל את קביעותיה המקצועיות של הוועדה בדבר שינוי עמדותיו האידיאולוגיות ורמת מסוכנותו של המבקש כפי שזו עולה, לשיטתו, מעמדת גורמי הביטחון.

6.

המשיבים מתנגדים לבקשה וסומכים את ידיהם על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענתם, יש לדחות את הבקשה על הסף בהיעדר עילה למתן רשות ערעור, שכן עניינה מוגבל לנסיבות הספציפיות של המבקש. כך, נטען כי פסק הדין של בית המשפט קמא עוסק בעובדות הפרטניות בעניינו של המבקש ובחוסר הסבירות של החלטת הוועדה בהתבסס על עובדות אלו, באופן שאינו מגלה עילה למתן רשות לערער. לגופם של דברים, טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות היות שהמבקש לא עמד בנטל הנדרש ולא הוכיח כי שחרורו המוקדם לא יהווה סכנה לשלום הציבור. נטען כי מסוכנותו של המבקש לא מאפשרת את שחרורו וזאת נוכח העבירות החמורות בהן הורשע ונסיבות ביצוען; היות העבירות על רקע אידיאולוגי, המעיד על סכנה עתידית; וחוות הדעת של גורמי הביטחון המתנגדים לשחרורו.

7.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התשובה, וכן את החומר החסוי שהועבר לעיוני, באתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. ככלל, בבקשת רשות לערער על החלטת בית משפט לעניינים מינהליים הדן בעתירה נגד החלטת ועדת שחרורים, נוהגת אמת מידה מחמירה. רשות במקרים אלה תינתן כאשר מתעוררת סוגיה משפטית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (רע"ב 2128/12 פלוני נ' ועדת שחרורים מיוחדת לאסירי עולם במקום מושבה בבית הסוהר מעשיהו , פסקה 8 (2.4.2012); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקה 4 לפסק דינו של השופט (כתארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)). הבקשה שלפניי לא באה בגדר אמת מידה זו. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי החלטת הוועדה לשחרר על תנאי את המבקש בנסיבות שתוארו חורגת ממתחם הסבירות. קביעה זו נסמכת על נסיבותיו הפרטניות של המבקש – וביניהן המשקל שיש לייחס לחוות הדעת של הגורמים המקצועיים השונים בעניינו – ואינה מעוררת השלכות רוחב באופן המצדיק מתן רשות לערער. בגדר שיקוליו לא חרג בית המשפט מהמסגרת הידועה לביקורת החלטותיה של ועדת השחרורים. מסוכנותו של אסיר היא שיקול ראשון במעלה שעל הוועדה לשקול בבואה לדון בשחרורו המוקדם (רע"ב 8151/07 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (20.11.2007); רע"ב 4516/06 עותמאן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 5 (19.6.2006)). בית המשפט – בהליך הביקורת השיפוטית – בודק אף הוא את המשקל שנתנה הוועדה לשיקול זה בהינתן התשתית הראייתית שהונחה בפניה (בג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים בבית הסוהר מעשיהו , פ"ד נד(2) 313, 328 (2000); רע"ב 6759/11 שמעון נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (31.1.2012)). משכך, לא ראיתי – על פי אמות המידה המקובלות – ליתן רשות ערעור משכל עניינה של הבקשה תחום ליישום קונקרטי של הכללים המקובלים בעניינו של המבקש. בנסיבות אלה, אף לא ראיתי להיעתר לבקשה לקיום דיון לפני הרכב.

8.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית אפוא.