רע"ב 4516/06 עזמי עותמאן נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.בפניי בקשת רשות ערעור נגד המופנית נגד פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה ( כבוד השופטים ש' ברלינר, י' גריל, ב' בר זיו ). בית המשפט קמא קיבל את עתירתו של המשיב כנגד החלטת ועדת השחרורים בעניינו של המבקש, ופסק כי החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם חרגה ממתחם הסבירות ועל כן היא בטלה.

2.המבקש הורשע על-פי הודאתו בעבירת ניסיון לסחר בסם מסוכן (10 ק"ג של סם מסוכן מסוג קנבוס) ונגזרו עליו, במסגרת עסקת הטיעון שנחתמה עמו, 42 חודשי מאסר. עונש המאסר מורכב מ-24 חודשי מאסר בפועל, ומהפעלת עונש מאסר מותנה בגין הרשעה קודמת של 24 חודשים, מתוכם 18 חודשים הוטלו במצטבר ו-6 חודשים באורח חופף. מועד חלוף שני שלישים מן המאסר חל ביום 11.11.05, ומועד תום ריצוי המאסר במלואו חל ביום 16.11.06. המאסר בו מצוי המבקש הינו מאסרו השישי במספר.

לקראת תום שני שלישים ממאסרו הנוכחי, פנה המבקש לועדת השחרורים בבקשת שחרור מוקדם, כשטיעונו העיקרי הוא בשאיפתו להשתקם. המשיב התנגד לשחרורו של המבקש על תנאי בטענה כי אין ליתן משקל מכריע לתכנית השיקום שהציג המבקש נוכח הרשעותיו הרבות ובקשות קודמות לשיקום שלא היה בהן ממש. עוד הצביע המשיב בפני וועדת השחרורים על מסמכים המעידים על כך שהמבקש הפר פעמיים את תנאי חופשתו וידיעות על מעורבות המבקש בסמים במהלך מאסרו הנוכחי.

3.וועדת השחרורים נענתה לבקשתו של המבקש לשחררו למאסר מוקדם על תנאי בקובעה כי אפשרות השחרור על תנאי "מעניקה, עם ספקות כבדים, ניסיון שיקולי שאולי יצליח ובכך תיחסך פגיעה בציבור ותקציבי עתק של החזקת אסיר במאסרים ממושכים. אי לזאת ומאחר שהאסיר ריצה כבר את רוב רובה של תקופת מאסרו ונותרו לו 6 חודשים בלבד, ולמרות ספקותינו הכבדים, כאמור לעיל, הננו מחליטים להיעתר לבקשת האסיר". כנגד החלטה זו עתר המשיב לבית המשפט לעניינים מנהליים בטענה כי החלטת הוועדה איננה סבירה. בית המשפט קמא קיבל את עמדתו וביטל את החלטתה של וועדת השחרורים משני טעמים: ראשית, כי למשיב כבר ניתנו הזדמנויות שיקום שהוא מיאן לנצל; ושנית כי מסוכנותו של המבקש עודנה גבוהה.

4.על החלטה זו מלין המבקש בפניי. לדבריו, למרות עברו של המבקש קיימת אצלו מוטיבציה לשינוי אורחותיו והוא נחוש לעמוד בתכנית השיקום שהציג לוועדת השחרורים. המבקש סבור כי החלטת וועדת השחרורים הינה החלטה סבירה, שהעניקה את המשקל הראוי לסיכויו של המבקש להשתקם ולצאת ממעגל המאסרים. הוא מבקש, לפיכך, ליתן לו רשות לערער על החלטת בית-המשפט.

לטענת המשיב דין הבקשה למתן רשות הערעור להידחות על הסף משום שהיא לא מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית. גם לגופם של דברים סובר המשיב כי אין ממש בטענות המבקש. לדבריו, במקרה דנן בית המשפט קמא קבע כי ועדת השחרורים לא שקלה באופן ראוי וסביר את השיקולים הנדרשים לשחרורו של המבקש לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 ואת מסוכנותו של המבקש. המשיב מדגיש, כי המאסר הנוכחי הוא מאסרו השישי של האסיר, וכי לאורך השנים המבקש שוחרר שלוש פעמים שחרור מוקדם על תנאי ובכל הפעמים לא היסס המבקש לחזור ולעבור עבירות פליליות אף בתקופת השחרור המותנה. אמנם, המבקש מסכים כי גם אסיר במאסר שישי עשוי להשתחרר שחרור מוקדם, אך הוא סובר כי רמת השכנוע שנדרשת מאסיר כזה צריכה להיות גבוהה יותר מזו שלה יידרש מי שזה מאסרו הראשון. המבקש מוסיף כי וועדת השחרורים עצמה לא שוכנעה בכך שלא נשקף מן המבקש סיכון לציבור.

5.עיינתי בטענות הצדדים ונחה דעתי כי דין הבקשה למתן רשות הערעור להידחות מן הטעמים שהציג המשיב. בקשתו של המבקש אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית החורגת מנסיבות המקרה הספציפי (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל , לא פורסם). די בכך כדי לדחות את הבקשה. עם זאת, למעלה מן הדרוש, אתייחס גם לגופה. מסוכנותו של המבקש היא מסוכנות גבוהה – כך עולה הן מהחלטת וועדת השחרורים עצמה והן מהחלטתו של בית המשפט קמא. די בכך, כפי שציינה גם וועדת השחרורים עצמה, כדי לדחות את בקשתו להשתחרר מן המעצר:

הלכה פסוקה היא כי מסוכנותו של אסיר היא שיקול עיקרי בהחלטתה של ועדת השחרורים לשחררו מן המאסר. כך גם נקבע בתקנות העונשין (נתונים לצורך החלטת ועדת שחרורים), התשס"א-2001 ... כשיקול ראשון ועיקרי שיש להביאו בחשבון, "הסיכון הצפוי מהאסיר לשלום הציבור...". (רע"ב 6299/01 ספיאשווילי נ' היועץ המשפטי , לא פורסם.)

זאת ועוד, אין עילה להתערב במסקנתו של בית-המשפט המחוזי, כי אין למצוא ממש בתכנית השיקום שהציג המבקש. וועדת השחרורים אמנם העניקה בהחלטתה משקל כבד לתכנית השיקום של המבקש, אך היא לא שקלה כראוי את הפרות האמון החוזרות והנשנות מצדו של המבקש, שביצע עבירות חמורות במהלך שחרורים קודמים על תנאי, והפר את תנאי חופשותיו. אין עילה לדון מחדש בקביעותיו של בית-המשפט קמא כי בקשות אלה של המבקש הינן מן הפה אל החוץ. אם ירצה המבקש להשתקם – דבר לא יימנע ממנו לעשות זאת בעוד חודשים ספורים, עת יגיע מאסרו לקצו.

הבקשה נדחית.