רע"ב 4554/07 ציון כהן נ. ועדת השחרורים המיוחדת

1.

בית-משפט זה הפך על-פיה את החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, והרשיע את המבקש בשני מעשי רצח ושוד – עבירות לפי סעיפים 300(א)(3) ו-402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ע"פ 378/82). בעקבות כך נגזר למבקש עונש מאסר עולם, אשר בהמשך נקצב ל-30 שנות מאסר. במהלך מאסרו, נמצא כי המבקש לוקה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה פרנואידית כרונית, הנמצאת כיום במצב של הפוגה (רמיסיה), ומטופלת באמצעות תרופות אנטי-פסיכוטיות.

2.

משמלאו שני שלישים לתקופת מאסרו, הגיש המבקש בקשה לשחרור מוקדם על-תנאי. הטיפול בבקשתו ידע גלגולים רבים. הנתונים הצריכים לעניינו הם, כי בעקבות הבקשה הוגשה לוועדת-השחרורים חוות- דעת מטעם השירות הפסיכיאטרי במרכז בריאות הנפש בשב"ס (להלן: מב"ן), כנדרש בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 . בחוות-הדעת הובעה התנגדות לשחרור מוקדם של המבקש ללא הליך הולם של הכנה, וזאת מכוח צירופם של מספר גורמים, ובהם מחלתו של המבקש; מבנה אישיותו, שהוגדר "אנטי-סוציאלי"; התכחשותו למעשי הרצח שביצע וממילא העדר חרטה מצדו; הכחשתו את דבר מחלתו, המעלה חשש כי לא יקפיד ליטול את תרופותיו (חוות-דעת מב"ן, 10.9.2003). ועדת-השחרורים אימצה את המלצת מב"ן, והורתה על שילובו של המבקש בתהליך כאמור.

3.

עם התקדמות התהליך, התברר כי הנחיה מנהלית של שירות בתי-הסוהר אוסרת על אסירי-עולם הנכללים בקטגוריית הכלואים ב/1 – וביניהם המבקש – לקחת חלק בהליכי שיקום. משכך, נמנע מימושו של השלב האחרון בתהליך, בו אמור היה המבקש להשתלב בשיקום קבוצתי ופרטני. מקץ זמן מה ולאחר שהוסרה המגבלה, המליצה ועדת-השיקום של בית-הסוהר על יציאת המבקש לעבודות חוץ, במטרה לבחון את התאמתו למסגרת השיקום הקבוצתי.

בעקבות המלצה זו התכנסה ועדת-השחרורים פעם נוספת, ולסופה של בחינה קבעה כי המבקש ישולב במסגרת השיקום. הוועדה דחתה את עתירתו של המבקש, להורות על שחרורו המוקדם בלא השלמת תהליך ההכנה, ותוך העברת האחריות למעקב אחר בריאותו הנפשית לידי גורמי הטיפול הפסיכיאטרי האזרחיים. על החלטה זו ערער המבקש לבית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, אשר לא מצא בה כל פגם, וקבע כי הכנת המבקש לשחרור והערכת מסוכנותו הן חיוניות. מכאן הבקשה הנוכחית, העותרת למתן רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים.

4.

המבקש טוען, ראשית , כי על-פי הצהרות גורמים שונים בשב"ס, לא קיימות מסגרות שיקומיות לאסירים הלוקים בנפשם , ומשכך – החלטת המשיבה להורות על שילובו בתהליך ההכנה, נגועה בחוסר סבירות ובחריגה מסמכות. שנית , נטען כי חיוב המבקש לקחת חלק בתהליך ההכנה, בשעה שנהלי השב"ס עצמם הם המונעים את שילובו בו, מטיל עליו נטל שלא ניתן לעמוד בו. שלישית , נטען כי המשיבה מניחה כי המבקש מסוכן רק משום היותו לוקה בנפשו, תוך התעלמות מהנתונים החיוביים הנוגעים להתנהגותו ותפקודו. לבסוף, טוען המבקש, כי אין להסתמך על המלצת המב"ן, הסותרת הן את נהלי השב"ס האוסרים על המבקש להשתתף בהליכי שיקום, והן את פקודת נציבות השב"ס האוסרת על שילוב אסיר בהליך שיקומי, שעה שנותרו לו למעלה מ-42 חודשי מאסר לרצותם, ומשום כך מגבילה אף את המבקש, לו נותר עוד לשאת בכחמישים חודשים.

5.

דין הבקשה להידחות. רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא בעיקר באותם מקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית לה נודעת חשיבות כללית ולא לעותר הפרטני בלבד (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 393/97 סרסאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.03.1997); רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים , פ"ד נח(2) 326, 330 (2004)). הבקשה הנוכחית נסבה סביב נסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש, ובהן בלבד – כפי שניתן ללמוד, למשל, ממכתבו של מנהל מב"ן לבאת-כוחו של המבקש, מיום 29.10.2006 :

"בשונה מרוצחים אחרים, אצל מרשך מתקיים גורם סיכון נוסף והוא מחלתו הנפשית ... השילוב שבין אלה [ גורמי המסוכנות ] הינו ייחודי אצל מרשך, בהשוואה למבצעי רצח אחרים".

על אופיה הפרטני של הבקשה ניתן ללמוד גם מכך, שמבנה אישיותו ותגובותיו של המבקש למחלה, מבחינים אותו לא רק מעבריינים אחרים, אלא אף מיתר האסירים הלוקים בנפשם – כפי שעולה מחוות-דעת המב"ן מיום 10.9.2003 . לפיכך, אף שנסיבות-חייו של המבקש קשות וסבוכות, אין הן מצדיקות בירור עניינו בשלישית.

6.

אף מגוף הבקשה לא עולה טעם המצדיק להיענות לה. ההחלטה אם לאפשר למבקש שחרור מוקדם על-תנאי נתונה לשיקול-דעתה של ועדת-השחרורים המיוחדת, המחויבת להתייחס בהחלטתה לחוות-דעת שתוגש לה על ידי הגורם המוסמך, ובענייננו – המב"ן. כדי לסטות מהמלצת המב"ן, נדרש קיומם של טעמים כבדי משקל (סעיף 12(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001; וכן רע"ב 1723/03 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(3) 424, 431 (2003); רע"ב 10059/02 אסלאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2) 603, 609 (2003); רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' שירות בתי-הסוהר (טרם פורסם, 21.2.2007)). בחלופת המכתבים שניהל עם ועדת-השחרורים, שב מנהל המב"ן והדגיש, כי לשיטתו "יש לעשות הכל על מנת שלאורך תקופה מסוימת ישהה [ המבקש ] במסגרת שיקום קבוצתי בשב"ס" (מכתב מיום 4.9.2006). לא שוכנעתי, כי לנגד עיניה של ועדת-השחרורים עמדו טעמים אשר הצדיקו סטייה מהמלצה זו, והפכו את החלטתה לבלתי-סבירה. זאת, הואיל ובהעדר מסגרת שיקום הולמת אין כדי לייתר את הקושי בהערכת מסוכנות המבקש – כנטען על-ידו. אף הוראות השב"ס, המגבילות את שילוב המבקש בשיקום בשל קטגורית האסירים אליה הוא משתייך, לא נועדו להערים קשיים בדרכו, אלא להבטיח את שלום הציבור. כבר נפסק בעבר כי אין לו לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם, ומכאן שאין פסול בכך שהדאגה לשלום הציבור, שעה שהיא חוברת אל נסיבותיו המיוחדת של המבקש, מגבילה את היכולת להיענות לבקשתו ( עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס , פ"ד לז(2) 688 , 693 (1983); רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים , פ"ד נח(2) 326, 330 (2004); רע"ב 3630/04

מקסימוב נ' שירות בתי הסוהר

(לא פורסם, 22.6.2004)) . יתר על כן, בהחלטתה קבעה המשיבה כי יתכן ודי יהיה בהשתתפות המבקש בהכנה אישית, אשר בהתאם לתוצאותיה תידון שוב בקשתו. שילוב המבקש בהכנה אישית זו הוא אפשרי, וחרף השגותיו על איכות הטיפול הניתן במסגרתה, אין מקום שלא ליישמה בעניינו.

7.

החלטת ועדת-השחרורים לאמץ את המלצת המב"ן, חרף ידיעתה כי אין בנמצא תוכנית שיקום הולמת, אף אינה עולה כדי חריגה מסמכות. אדרבא, ההחלטה לשלב את המבקש בתהליך הכנה לשחרור מעידה על נסיון ללכת לקראתו, תוך ניצול מירב סמכויות הוועדה. משלא התאפשר תהליך זה, נותרו ידיה של המשיבה כבולות. כך נלמד לא רק מהוראת סעיף 12(א) האמור, אלא גם מהוראת סעיף 5 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, המורה כי ועדת-השחרורים לא תאשר את שחרורו המוקדם של אסיר עולם, אלא אם שוכנעה שהדבר אינו מסכן את שלום הציבור. נקבע, כי מסוכנות זו היא שיקול ראשון במעלה, ומשכך, לאור המלצת המב"ן המלמדת כי דרישת החוק לא התמלאה, לא הייתה יכולה ועדת-השחרורים להתיר את השחרור המוקדם (רע"ב 8151/07 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2007); רע"ב 6299/01 ספיאשווילי נ' היועץ המשפטי (לא פורסם, 20.9.2001); רע"ב 4516/06 עותמאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 19.6.2006) ).

באשר לטענת המבקש כי פקודת השב"ס מחייבת אותו להמתין עד שיוותרו לכל היותר 42 חודשים ליום שחרורו: הוראת הנציבות, העוסקת במסגרות שיקום לאסירים, קובעת בסעיף 3ו(3), כי אחת החלופות של המועד הצפוי לשחרור היא המועד אשר ועדת-השחרורים קבעה כמועד לבחינת שחרורו על-תנאי. מכאן, שמועד זה הוא גמיש, ובהתקיים תנאים נוספים הקבועים בפקודה, יכולה הוועדה להתגבר על קושי מנהלי זה.

8.

באשר לטענה כי הקביעה בדבר מסוכנות המבקש אינה מבוססת, הרי שממצאי המב"ן ביחס לסכנה הנשקפת מהמבקש היו ברורים:

" ... עלולה להופיע התנהגות אלימה או אובדנית. סכנה זו גבוהה במיוחד בקרב חולי סכיזופרניה אשר אישיותם הבסיסית הנה בעלת קווים אנטי-סוציאליים. הפוטנציאל לאלימות בעתיד, נחשב לגבוה בקרב כל אלו שביצעו מעשים תוקפניים קיצוניים, במיוחד באם קיימת הכחשה וכפועל יוצא ממנה אין אשמה או חרטה" (דו"ח מב"ן, 10.9.2003).

במסמך אחר הסביר מנהל המב"ן, כי הגורמים המובילים להערכה כי בטווח הארוך נשקף מן המבקש סיכון הם, בין היתר, החשש מפני הפסקתו את הטיפול התרופתי בעת שחרורו וחשיפתו לגירויים אשר אינם קיימים בכלא (התייחסות מב"ן לשאלות הבהרה מטעם המבקש, 29.10.2006). כל האמור מקים בסיס לקביעתה של ועדת השחרורים בדבר מסוכנותו של המבקש.

9.

לאור כל האמור, שוכנעתי כי ועדת-השחרורים איזנה בהחלטתה כראוי בין צרכיו וזכויותיו של המבקש לבין הצורך להגן על שלום הציבור, וכי לא נפלו בה חוסר-סבירות, חריגה מסמכות או כל פגם אחר (רע"ב 6/82 ועדת השחרורים נ' בן שטרית פ"ד לז(1) 393, 395 (1998); רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' יצחק ארזי , פ"ד נב (2) 743, 743 (1998); רע"ב 6531/97 קהלני נ' בית סוהר איילון (לא פורסם, 14.1.1998)) . כידוע, לא ישים בית-משפט זה את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הוועדה (רע"ב 3703/03 ברודי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 10.6.2003); רע"ב 1695/00 פלוני נ' ועדת השחרורים (לא פורסם, 22.5.2000); רע"ב 1006/97 אבו-סבור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.1997)). החלטות הוועדה – המאמצות את המלצות מב"ן ואת המלצות ועדת-השיקום – הן החלטות סבירות, עד כי ספק אם ניתן היה לקבל אחרות במקומן.

לצד כל זאת, ראוי שהצהרת השב"ס לגבי הנכונות לבחון את אפשרות שינוי הקטגוריה אליה משתייך המבקש, במטרה לאפשר לו להשתלב בהליכי שיקום והכנה נוספים, תיושם בהקדם האפשרי.

לאור כל האמור לעיל, איני רואה מנוס מדחייתה של הבקשה, וכך אני עושה.