רע"ב 3630/04 אביגדור מקסימוב נ. מדינת ישראל

1.זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט טל) בה דחה את עתירת המבקש כנגד החלטת שירות בתי הסוהר שלא להתיר יציאתו לחופשות.

2.המבקש מרצה 6 שנות מאסר בגין הרשעות בעבירות רכוש חמורות ביחד עם בתו אתי אלון הכרוכות בגניבת סכומי כסף גדולים הנאמדים במליוני שקלים מבנק למסחר בתל-אביב. המבקש החל לרצות את עונשו ב-26.4.02. הוא סווג על ידי רשויות שב"ס כשייך לקטיגוריה ב1, סיווג המחייב אישור מיוחד לפני כל יציאה לחופשה. הטעם שניתן לסיווג זה של המבקש קשור בחשש כי אם תותר יציאתו לחופשות הוא עלול להימלט מן הדין מאחר, שעל פי הנטען, חלק גדול מהכספים שנגנבו על ידו טרם נתגלו, וקיים חשש כי מציאותם במקום כלשהו עשויה לסייע לו להימלט.

3.המבקש הגיש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב וביקש כי תותר יציאתו לחופשות. בית המשפט דחה את העתירה בנימוק כי קיים אכן חשש רציני כי באם יצא לחופשה לא יחזור לבית הסוהר, או, למצער, יעלים את אותם כספים המצויים בשליטתו, ואשר טרם נתגלו.

4.על החלטה זו מתבקשת רשות ערעור. נטען בה על ידי המבקש כי אין יסוד מוצק לחשש מפני הימלטותו, המהווה בסיס להחלטת המשיב ולהחלטת בית המשפט המחוזי. כמו כן הוא טוען כי לא נשקלו חלופות שיש בהן כדי לאיין חשש כזה. הוא מציין, בין היתר, כי הוא סובל מבעיות רפואיות, שגם בהן יש כדי לתמוך בבקשתו, כאמור.

5.דין הבקשה להידחות. המבקש אינו מצביע על שאלה משפטית או על ענין כללי בעלי חשיבות החורגת מגדר עניינו הפרטני, שהם התנאים המוקדמים למתן רשות ערעור בבקשות מסוג זה (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל) . מדובר הוא בענין הנוגע כל כולו לנסיבות המיוחדות למבקש והמצוי, בעיקרו, במסגרת הסמכות המקצועית של הרשות המוסמכת בשירות בתי הסוהר. רשות זו הגיעה למסקנה לאחר ששקלה והעריכה את מכלול נתוני הענין, כי קיים סיכון של ממש ממתן היתר למבקש לצאת לחופשות מחשש להימלטותו. ברי, כי שיקול הדעת בענין זה נתון לרשות המוסמכת האמונה על בחינת נושא זה, ואין להתערב בהחלטתה ולשנותה אלא מקום שהיא סוטה באופן בולט ממתחם הסבירות (רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי , פד"י נב(2) 743, 746; רע"ב 6901/98 זיאדה נ' שירות בתי הסוהר ; רע"ב 3265/01 פרושינובסקי נ' שירות בתי הסוהר ). בית המשפט המחוזי, בפניו הועמדה שאלה זו לביקורת שיפוטית, ראה שלא להתערב בשיקוליה של הרשות המוסמכת. בנסיבות אלה אין עילה למתן רשות ערעור בערכאה זו.

6.ייאמר מעבר לדרוש, כי גם לגופם של דברים נראית עמדת הרשות המוסמכת כעמדה ראויה. כלל הוא כי לאסיר אין זכות קנויה לחופשה בעת היותו במאסר. מתן חופשה הוא ענין הנתון לשיקול דעת הגורמים המוסמכים, ובאיזון שבין אינטרס ההבטחה של שלום הציבור ובטחונו וההגנה מפני הימלטות נאשמים מאימת הדין לבין עניינו של האסיר ביציאה לחופשה, גובר האינטרס הראשון. וכך, רק אם ניתן להבטיח את אינטרס הציבור במידת הסתברות גבוהה כי אז נמצא האסיר ראוי לפריבילגיה זו. במקרה שלפנינו, החשש להימלטות המבקש מן הדין מסתמן ממכלול הנסיבות שהביאו להרשעתו בעבירות רכוש חמורות ביותר. קיומם של סכומי כסף רבים שהמבקש מעורב בגזילתם אשר טרם אותרו, כמו גם דרכי פעולתו בכספים אלה בעבר מקנים ביסוס מספיק לחשש האמור (בש"פ 7385/02; 7447 מקסימוב נ' מדינת ישראל)

חשש זה הוא ממשי וכבד משקל. בהליכים קודמים הנוגעים לפרשה זו הצביע בית המשפט בין היתר, על "כישורי הזיוף והמרמה" בהם ניחנו המעורבים בפרשה ובהם המבקש, כך שלקיומם של כספים רבים שטרם אותרו מתלווה החשש כי לא יקיים תנאים ומגבלות העשויים להיות מוטלים עליו באם יצא לחופשה, והוא עלול להערים על אנשי החוק ולחמוק מהמשך ריצוי עונשו. אלה אינם חששות בעלמא, כלל ועיקר.

בנסיבות אלה, נחה דעתי כי גם נימוקים שבגוף הענין מצדיקים את ההחלטה שנתקבלה. עם זאת, ראוי כי הרשות המוסמכת תחזור ותישקול מעת לעת את בקשתו על המבקש לצאת לחופשות על רקע הנתונים העדכניים וכלל נסיבות הענין כפי שיתחדשו עם מעבר הזמן.

בקשת רשות הערעור נדחית.