רע"ב 6901/98 מחמד זיאדה נ. שרות בתי הסוהר

1.המבקש, אסיר בטחוני המרצה עונש מאסר עולם, הגיש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע שלוש עתירות שונות. עתירות אלה נשמעו יחדיו וניתנה בהן החלטה אחת. הבקשה הנוכחית מתייחסת לשתיים מבין שלוש העתירות.

2.בעתירה הראשונה (ע"ש 3337/97) ביקש המבקש כי יותר לו לעלות לקברו של אחיו שנפטר לפני כשלוש שנים ונקבר ברמלה, ולקבל בביתו בלוד ביקורי תנחומים. בית המשפט המחוזי (השופט ח' עמר) דחה את הבקשה וקבע כי סירובו של שירות בתי הסוהר להענות לבקשה הוא סביר. נקבע, כי בהיות המבקש אסיר בטחוני, אין הוא זכאי לצאת לחופשות, אלא במקרים חריגים ובהתקיים תנאים מיוחדים. אחד החריגים הינו עליה לקברו של בן משפחה שנפטר ביום השנה למותו. גם במקרה זה נתונה ההחלטה לשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר הנדרש להתחשב גם בקשיי אבטחה, בסיכון אפשרי לכוח המאבטח, בסכנת בריחה של האסיר ובאילוצי כוח אדם. בית המשפט קבע, כי לאור העובדה שאחיו של המבקש נפטר לפני למעלה משלוש שנים, לא חל חריג זה על המקרה. בית המשפט הוסיף וציין, כי לאחר מות האח נפטרה אמו של המבקש. במועד זה התאפשר למבקש לצאת ולפקוד את קברה וכן לקבל ביקורי ניחומים. בית המשפט קבע, כי העובדה שביקור זה עבר ללא בעיות, אינה הופכת את סירובו של שירות בתי הסוהר לבקשה הנוכחית, לבלתי סביר. נקבע, כי הסיכון האפשרי לאנשי הליווי, אשר היווה את אחד השיקולים לדחיית הבקשה, אינו מופרך באופן המצדיק התערבות בהחלטה. לבסוף, קבע בית המשפט כי קבלת פניהם של המנחמים בעקבות מותה של האם שימשה בפועל גם לניחום המבקש על מות אחיו. כן נקבע, כי המבקש יכול לקבל ביקורי ניחומים במסגרת הביקורים אותם הוא מקבל בכלא.

3.בעתירה השניה (ע"ש 3290/97), ביקש המבקש כי יאפשרו לו לצאת לטיול לילה של כשעתיים בחצר הכלא, תוך הפחתת שעות טיול אלה משעות הטיול במהלך היום. בית המשפט דחה את העתירה. נקבע, כי אסירים ביטחוניים זכאים על פי הוראות פקודת נציבות בתי הסוהר לשעת טיול אחת בלבד בכל יום. בפועל, ולפנים משורת הדין, מקבלים האסירים חמש שעות טיול יומיות, חלקן בשעות הבוקר וחלקן בשעות הצהריים ואחר הצהריים. בית המשפט קבע, כי סירובו של שירות בתי הסוהר לאפשר טיולים ליליים נובע משיקולים של ניהול בית הסוהר כמו גם משיקולים ביטחוניים. נקבע, כי שיקולים אלה, השוללים מכל האסירים את האפשרות לטיול לילי, הינם סבירים ואין מקום והצדקה להתערב בהם.

4.בפני בקשת רשות ערעור המכוונת כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בשתי העתירות. בכל הנוגע לבקשה לעלות לקבר אחיו, טוען המבקש כי העובדה ששירות בתי הסוהר לא איפשר לו להיות נוכח בהלווית אחיו או לפקוד את הקבר ביום השנה הראשון למותו, אינה יכולה לשלול את זכותו לעלות לקבר במועד מאוחר יותר. נטען, כי הגבלת הזכות ליום השנה הראשון בלבד איננה סבירה. המבקש מוסיף וטוען כי קביעת בית המשפט לפיה באוכלוסיית רמלה ולוד, שרובה הגדול יהודי, טמונה סכנה לכוחות המלווים, אינה סבירה ויש בה משום הטלת כתם על ציבור רחב. לטענת המבקש, העובדה שניתן לו לצאת לביתו לאחר מותה של אמו והשקט בו עבר הביקור, מלמדים שלא טמון בביקור כל סיכון. לבסוף טוען המבקש, כי אין לקשור בין הביקור שהתאפשר לו לאחר מותה של האם לבין הזכות הנפרדת לפקוד את קבר האח ולקבל ביקורי ניחומים. ביחס להחלטה הנוגעת לטיולים הליליים בחצר הכלא, טוען המבקש כי אין לגזור בעניין דין שווה בין אסירים פלילים לאסירים ביטחוניים. לטענתו אסירים פלילים יוצאים את תחומי הכלא לצורכי עבודה בשעות היום או לביקורים בבית. פריבילגיות אלה אינן נתונות לאסירים הביטחוניים ולכן, יש לטיול בשעות הלילה חשיבות מיוחדת עבורם. המבקש מוסיף וטוען, כי היכרות עם תנאי הכלא מלמדת שלא טמון בטיול בשעות הלילה סיכון בטחוני מוגבר. זאת, לאור תנאי התאורה במקום ומבנה הכלא, המונעים סכנת בריחה.

5.המשיב מתנגד למתן רשות ערעור וטוען כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בשתי העתירות נשוא הבקשה. בכל הנוגע לדחיית בקשת המבקש לפקוד את קבר אחיו טוען המשיב כי לא התקיים החריג הקבוע בתקנות המצדיק יציאה של אסיר בטחוני אל מחוץ לכלא. המשיב מוסיף וטוען כי ביציאת המבקש טמון סיכון הן משום החשש להעברת מידע למי שמשתייך לארגון עויין והן בשל הסיכון לאנשי האבטחה. בנסיבות אלה, כך נטען, היתה ההחלטה בעניין זה סבירה ואין להתערב בה. המשיב דוחה גם את טענותיו של המבקש ביחס לטיול הלילי בחצר הכלא. לטענת המשיב השיקול המרכזי שלא לאפשר לאסירים טיולים ליליים, נעוץ בארגון כוח האדם בשירות בתי הסוהר. נטען, כי על פי מבנה כוח האדם הנוכחי, מאוישים מתקני הכליאה בשעות הערב בצוות מצומצם של סוהרים המופקד על השמירה על הסדר בתוך המתקן ועל פעולות הכרחיות נוספות. לטענת המשיב קיום טיולים ליליים יחייב הגדלה של כוח האדם על מנת לפקח על האסירים ולמנוע הפרות סדר או חשש לבריחה. בנסיבות אלה, טוען המשיב כי דחיית הבקשה היא סבירה ואין להתערב בה.

6.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. בליבה של בקשה זו עומד רצונו של המבקש כי נתערב בשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים ונחליפו בשיקול דעתנו. דבר זה לא נעשה. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו לאחרונה ברע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' יצחק ארזי , (טרם פורסם):

"עיקר הוא ששיקול הדעת נתון בידי שירות בתי הסוהר ולא בידי בית המשפט. הרשות המוסמכת היא שירות בתי הסוהר, שבידו המידע והנסיון ועליו גם מוטלת האחריות, ולא בית המשפט. תפקידו של בית המשפט הוא, להעביר את ההחלטה של שירות בתי הסוהר תחת שבט הביקורת, על פי כללי הביקורת השיפוטית, כדי לברר אם נפלה בהחלטה טעות משפטית, לרבות התחשבות בשיקולים זרים, פגיעה בשוויון וחוסר סבירות".

זאת ועוד, הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור המכוונת כנגד החלטת בית המשפט המחוזי הדן בעתירת אסיר, אינה ניתנת אלא במקרים בהם מעלה הבקשה שאלה בעלת חשיבות רחבה או השלכות כלליות (ראו, למשל, רע"ב 7204/97 מרואן חסן דרויש נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)). לא מצאתי בבקשה שבפני את אותה שאלה רחבה. כל שיש בבקשה הן נסיבותיו של המקרה הקונקרטי והשגותיו של המבקש המכוונות כנגד שיקול דעתו של המשיב. בכך אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בנסיבות אלה דין הבקשה להדחות.

הבקשה נדחית.