רע"ב 5089/13 משה אוחנה נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט י' פרסקי) מיום 15.7.2013 אשר דחה את עתירת המבקש לצאת לחופשה מיוחדת לרגל חגיגת בת המצווה של בתו, העתידה להתקיים ביום 29.7.2013.

1.

המבקש מרצה מאז 1.11.2009 עונש של שתים עשרה שנות מאסר בגין עבירות של גרימת מוות ברשלנות, קשר לביצוע פשע וסיוע לרצח, לאחר שערעורו על הכרעת דינו התקבל באופן חלקי בלבד (ע"פ 3/10 אוחנה נ' מדינת ישראל (26.12.2012)). מאסרו המלא מסתיים ביום 21.11.2018, ובעת הנוכחית הוא אינו יוצא לחופשות כלל ומסווג כאסיר בקטגוריה א ("אסירים שאין להוציאם לחופשה משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה", סעיף 7 לפקודת נציבות בתי הסוהר מס' 04.40.00 (להלן: פקודת הנציבות )) . לאחר שבקשתו לצאת לחופשה מיוחדת על מנת לקחת חלק באירוע חגיגת המצווה של בתו ביום 29.7.2013 סורבה על ידי המשיבים, עתר המבקש לבית המשפט קמא בבקשה לאפשר לו לצאת לחופשה מיוחדת כאמור וכן בבקשות נוספות ובהן שילובו בסבב חופשות ועדכון קיזוז ימי מעצרו מתקופת המאסר. ביום 15.7.2013 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' פרסקי) את עתירת המבקש. בכל הנוגע לבקשתו לצאת לחופשה מיוחדת עמד בית המשפט על חשיבות האירוע עבור המבקש ובתו, וכן ציין כי אישור לחופשה מיוחדת נועד להינתן מטעמים הומניטריים במקום בו לא ניתן אישור רגיל ליציאה לחופשה. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי לאחר עיון במידע המודיעיני המסווג שהתקבל בעניינו של המבקש הן משירות בתי הסוהר הן ממשטרת ישראל, הגיע למסקנה שסירובם של המשיבים לבקשה, נוכח מעורבותו הפלילית של המבקש וכוונת פגיעה באחרים מצדו ומצד אחרים כלפיו, אינו בלתי סביר ואינו מצדיק את התערבותו של בית המשפט.

2.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה טוען המבקש כי יש לאפשר לו לצאת לחופשה המיוחדת המבוקשת. לטענתו, שגה בית המשפט קמא בהחלטתו משום שנסמך על מידע מודיעיני ישן ולא עדכני, ואף על מידע הנוגע לדבריו לאחיו ולא אליו. ההתבססות על מידע לא עדכני, לדברי המבקש, שוללת ממנו הלכה למעשה כל אפשרות לצאת לחופשה מיוחדת, שכן המידע הישן יוכל להיזקף לחובתו תמיד. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט התייחס למידע הנוגע הן לסיכון שנשקף לו מאחרים הן לסיכון שנשקף לאחרים ממנו, אך לא קבע מהי הסיבה שלא לאפשר לו לצאת לחופשה, ולטענתו ככל שמדובר בסיכון הנשקף ממנו לאחרים, ניתן להפחיתו באמצעות ערובות ותנאי שחרור מתאימים ואין הכרח למנוע ממנו לחלוטין את היציאה לחופשה המבוקשת. המבקש טוען עוד כי העובדה שערעורו על הכרעת הדין התקבל ברובו ובעקבות זאת הופחת עונשו ממאסר עולם לשתים עשרה שנות מאסר בפועל צריכה הייתה להיחשב שינוי נסיבות שיצדיק להיעתר לבקשתו, וכמו כן הוא טוען כי יש לזקוף לזכותו את פרק הזמן שבו היה משוחרר לאחר כתב האישום והוכיח כי ניתן ליתן בו אמון. אשר לטעמי הבקשה טוען המבקש כי בית המשפט לא ייחס את המשקל הראוי לקשר המיוחד בינו לבתו ולא נתן דעתו למכתב מצוות המוסד החינוכי שבו היא לומדת, שבו הודגשה חשיבות האירוע עבורה. נוכח האמור טוען המבקש כי בקשתו עונה על הקריטריונים הקבועים בפקודת הנציבות לשחרור לחופשה מיוחדת עבור אסירים מקטגוריה א, וכי בית המשפט קמא שגה בכך שלא בחן לדבריו אפשרות זו. לטענתו, נוסף על הפגיעה הקשה בו ובבתו, פרשנותו של בית המשפט קמא את פקודת הנציבות עשויה לפגוע בכלל ציבור האסירים, ומכאן ההצדקה להיעתר לבקשת רשות הערעור.

3.

המשיבים מצדם טוענים כי דין הבקשה להידחות על הסף ולטענתם היא מבוססת כולה על מהות המידע המודיעיני לגבי המבקש ומשכך נוגעת אך לעניינו הפרטני ואינה מקימה עילה להתערבות. עוד טוענים המשיבים כי ההחלטות בעניין יציאת אסירים לחופשה מיוחדת מצויות בתחום סמכותו המקצועית של שירות בתי הסוהר ובית המשפט לא יחליף את שיקול הדעת של השירות בשיקול דעתו שלו. אף לגופו של עניין טוענים המשיבים כי אין הצדקה להתערב בהחלטתם, שאושרה בפסק דינו של בית המשפט קמא, ושניתנה בסמכות ועל בסיס השיקולים הרלוונטיים, כאמור בפקודת הנציבות. בין היתר, כך טוענים המשיבים, הובאו בחשבון בקבלת ההחלטה תפקודו של המבקש במהלך מאסרו ושיקולים של הגנה על שלום הציבור וביטחונו. לפיכך, ובשים לב לכך שחופשה איננה זכות קנויה לאסיר כי אם פריבילגיה המוענקת לו על בסיס שיקול הדעת האמור, טוענים המשיבים כי לא נפל כל פגם בהחלטתם ואין הצדקה להתערב בה. עוד לטענתם המידע המודיעיני הקיים לגבי המבקש מצביע על התנהגות שלילית במהלך מאסרו, שבעטיה הוא אינו זכאי לצאת לחופשה מיוחדת, והם מוסיפים וטוענים כי אין ממש בטענת המבקש לפיה מדובר במידע שאינו עדכני ולטענתם חלוף הזמן אין בו כשלעצמו כדי להפוך את המידע הקיים ללא רלוונטי ואין לצפות כי יוצג בכל פעם מידע מודיעיני חדש.

4.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור תינתן רק במקרים מיוחדים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (רע"ב 6901/98 זיאדה נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 6 (17.1.1999)). במקרה דנן טענתו העיקרית של המבקש היא כי היה מקום לאפשר לו לצאת לחופשה מיוחדת לרגל שמחה משפחתית, וכי המידע המודיעיני בעניינו, שעליו נסמך בית המשפט קמא בהחלטתו היה לא עדכני ולא הצדיק לסרב לבקשתו. טענה זו אכן נוגעת לעניינו הקונקרטי של המבקש ואין בה כשלעצמה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בניגוד לטענת המבקש, אף אין מתעוררת כאן שאלה רחבה של פרשנות פקודת הנציבות, אלא שאלה בדבר האופן שבו יושמה בנסיבות המקרה דנן. כידוע, חופשה איננה זכות קנויה לאסיר, והיא נתונה לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים, אותו יש לבחון על פי כללי המשפט המנהלי כמקובל (רע"ב 5444/09 חג' יחיא נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 5

(22.10.2009)) . לפיכך העובדה שבנסיבות המקרה הגיעו המשיבים, לאחר ששקלו בדבר, למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה (רע"ב 4212/13 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 9 (16.6.2013)) . זאת ועוד, ומבלי להקל ראש ברצונו הכן של המבקש להשתתף בשמחת בתו, ובעיקר בחשיבות הדבר בעיני הבת כעולה מן המכתבים שצורפו לבקשה, איני סבורה שמדובר במקרה החריג שבו תוצאת ההחלטה היא בלתי סבירה עד כי יש הצדקה להתערב בה.

לבקשתי הובא לעיוני החומר המודיעיני החסוי בעניינו של המבקש. מבחינת החומר שאספו שירות בתי הסוהר ומשטרת ישראל שוכנעתי כי קיים בעניינו של המבקש מידע המעיד על מעורבותו בפלילים מתוך כתלי בית הסוהר ומחוצה לו ועל התנהגות בעייתית שלו בתקופת המאסר, לרבות השפעה שלילית על אסירים אחרים. כמו כן שוכנעתי כי לעת הנוכחית, יציאתו לחופשה תסכן את שלום הציבור וביטחונו, וכי המידע בעניינו עומד במלוא תוקפו. אדגיש בהקשר זה כי העובדה שהמידע איננו מן העת האחרונה ממש אין בה כשלעצמה כדי להפכו לבלתי רלוונטי, שכן תוקפו של מידע מודיעיני כאמור ייבחן בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות (רע"ב 9990/07 יזראלוב נ' משטרת ישראל , פסקה 3 (9.12.2007)). לפיכך אף לגופו של עניין איני רואה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

אשר על כן, הבקשה נדחית.