רע"ב 7199/19 דוד אטיאס נ. שרות בתי הסוהר

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט העמית א' יעקב ) בעת"א 18587-08-19, מיום 2.10.2019, בגדרו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת שירות בתי הסוהר, הוא המשיב 1 (להלן: שב"ס ), שלא לאפשר את הוצאתו הסדירה לחופשות.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש מרצה החל מיום 23.6.1990 מאסר עולם, אשר נקצב ל-31 שנים, בגין הרשעתו בעבירת רצח (להלן: המאסר הקצוב ). החל מיום 13.12.2002 מרצה המבקש מאסר עולם נוסף, אשר עונשו טרם נקצב (להלן: המאסר הבלתי-קצוב ), וזאת בגין הרשעתו בעבירות רצח, בעבירת ניסיון לרצח ובעבירות נוספות שביצע עת ששהה בחופשה מן הכלא במסגרת מאסרו הקצוב. אציין כי כעת המבקש עודנו מרצה את מאסרו הבלתי-קצוב באופן חופף למאסרו הקצוב, הצפוי להסתיים בשנת 2021. משטרם נקצב מאסרו הנוסף של המבקש, סירב שב"ס לשלבו בסבב החופשות הסדירות.

3.

בעקבות זאת, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי עתירת אסיר, בה טען כי יש להוציאו לחופשות סדירות נוכח התחייבויות גורמי המדינה כלפיו במסגרת הסדר טיעון שנחתם עמו, וכן בשים לב להתנהגותו החיובית כאסיר ולהשתתפותו בהליך טיפולי. במהלך דיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 2.10.2019, הוסיף וטען בא כוח המבקש כי יש לשלב את המבקש בסבב החופשות הסדירות, שכן הוא עודנו מרצה את מאסרו הקצוב.

4.

בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, וזאת בהתבסס על הוראת פקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.40.00 "חופשות אסירים" (29.3.2015) (להלן: פקודת החופשות ), המורה כי לא תינתן חופשה לאסיר השפוט למאסר עולם אשר עונשו לא נקצב, אלא בהתקיים טעמים מיוחדים ובאישור נציב השב"ס. בתוך כך, נקבע כי בהיעדר כל הוראה אחרת בפקודת החופשות לעניין אסיר המרצה מאסר עולם קצוב נוסף על מאסרו הבלתי-קצוב, הרי שחלה בעניינו של המבקש ההוראה האמורה הנוגעת לאסיר המרצה מאסר עולם בלתי-קצוב.

על פסק דין זה נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי.

הבקשה דנן

5.

המבקש (שאינו מיוצג) שב על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי, וטוען, בעיקרו של דבר, כי לא קוימו התחייבויות גורמי המדינה כלפיו במסגרת הסדר טיעון אשר נחתם עמו, ובכללן הוצאתו לחופשות סדירות. אציין כבר בשלב זה כי המבקש אינו חוזר על הטענה שהעלה בבית המשפט המחוזי לפיה יש לשלבו בסבב החופשות הסדירות, שכן הוא עודנו מרצה את מאסרו הקצוב. לפיכך, לא אתייחס בהחלטתי לסוגיה זו. עוד יש להעיר כי המבקש טוען לראשונה במסגרת הבקשה דנן כי יש לזרז את קציבת עונשו ולהביא את עניינו לפני ועדת השחרורים לשם ניכוי שליש מתקופת מאסרו. ואולם, טענה זו לא הועלתה על-ידי המבקש בבית המשפט המחוזי, ועל כן לא אדרש אף אליה.

6.

בתשובתם, טוענים המשיבים כי בקשתו של המבקש נוגעת כולה לנסיבותיו הפרטניות ואינה מעוררת כל שאלה עקרונית, וכי די בזאת כדי לדחותה. לגופם של דברים, טוענים המשיבים, בין היתר, כי המבקש לא הביא כל תימוכין לטענתו בדבר התחייבויות גורמי המדינה כלפיו לעניין חופשותיו. בתוך כך, צוין כי מבירור שנערך לצורך הגשת התשובה, לא עלה כי ניתנה למבקש על-ידי המדינה התחייבות כלשהי הנוגעת לחופשותיו, וזאת הן במסגרת הסכם עד מדינה והן במסגרת הסדר טיעון אשר נחתמו עמו בעבר.

דיון והכרעה

7.

לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בעתירות אסיר תינתן אך במקרים מיוחדים, שבהם מתעוררת סוגיה משפטית עקרונית ובעלת חשיבות ציבורית, אשר חורגת מעניינו הפרטני של המבקש (ראו למשל: רע"ב 6901/98 זיאדה נ' שרות בתי הסוהר , פסקה 6 (17.1.1999); רע"ב 805/15 דנה נ' שרות בתי הסוהר , פסקה 5 (21.4.2015)). טענותיו של המבקש נטועות, כולן, בדל"ת אמותיו של עניינו הפרטני לאפשר את שילובו בסבב החופשות הסדירות, ומשכך בקשתו אינה באה בגדר המקרים המצדיקים התערבות ערעורית כאמור. זאת, אף בהסתמך על הגישה המרחיבה לעניין בקשות רשות ערעור שהן בבחינת "גלגול שני" (ראו: רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , פסקה 3 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009); רע"ב 9410/17 חייא נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 8 (10.1.2018); רע"ב 2149/19 חזיזה נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (26.3.2019)).

8.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי, כידוע, יציאה לחופשות איננה זכות המוקנית לאסיר, כי אם בבחינת פריווילגיה גרידא, אשר הענקתה נתונה לשיקול הדעת המסור לגורמים המוסמכים (ראו: תקנה 19(א) לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978; סעיף א'2 לפקודת החופשות; וכן, ראו, מני רבים: רע"ב 5383/12 בן ארי נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 8 (21.8.2012); רע"ב 4522/16 אמסלו נ' שרות בתי הסוהר , פסקה 7 (25.8.2016); רע"ב 6364/19 קייס נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (26.9.2019)). לא מצאתי כי החלטת שב"ס שלא לשלב את המבקש בסבב החופשות הסדירות חורגת ממתחם שיקול הדעת הסביר במידה המצדיקה התערבות שיפוטית, לא כל שכן בשים לב לכך שמאסרו הבלתי-קצוב הושת על המבקש בגין הרשעתו בעבירות החמורות שביצע בעת ששהה בחופשה אליה יצא במסגרת מאסרו הקצוב.

9.

עוד אציין כי לא נמצא ממש בטענותיו של המבקש הנוגעות להתחייבויות גורמי המדינה כלפיו. לא זו בלבד שטענות אלו נטענו בעלמא על-ידי המבקש, ובהיעדר הבאת תימוכין כלשהם מצדו, אלא גם שבירור אשר נערך על-ידי המדינה בנדון לא העלה כי ניתנה למבקש במסגרת הסדרים אשר נחתמו עמו בעבר כל התחייבות כאמור לעניין חופשותיו.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.