רע"ב 4943/12 אברהים אבו צעלוק נ. מדינת ישראל -שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 12.6.2012, אשר קיבל את בקשת שירות בתי הסוהר (להלן: המשיב ) לעיון חוזר בהחלטתו מיום 17.4.2012 בעתירה שהגיש המבקש ליציאה לחופשה חריגה בליווי וקבע כי אין מקום להתיר לו יציאה כאמור.

1.

המבקש מרצה עונש מאסר בן שבע שנים בגין הריגה. בעת ששהה במעצר ובטרם הורשע, עתר המבקש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע כי יתאפשר לו לצאת מהמעצר לשם השתתפות בלוויית אחיו שנרצח, אך העתירה נדחתה ביום 23.9.2011 (כב' השופט א' ביתן). כעבור מספר חודשים, לאחר שנגזר דינו והוא החל בריצוי מאסרו, הגיש המבקש עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי בה ביקש לקבל היתר לצאת מבית הכלא בליווי לשם עלייה לקבר אחיו וביקור אביו החולה. יצוין כי על פי סעיף 4 לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.01 (להלן: פקודה 04.40.01 ), רשאי הגורם המוסמך לאשר לאסירים שאינם יוצאים לחופשות יציאה אל מחוץ לבית הסוהר תחת אבטחה בהתקיים אחד מן האירועים המפורטים להלן:

"א.

ביקור קרוב משפחה מדרגה ראשונה שחלה במחלה

אנושה או שנפגע פציעה אנושה, או שהינו חולה

במחלה קשה וממושכת.

ב.

השתתפות בלוויה, במקרה של פטירת קרוב משפחה מדרגה ראשונה.

ג.

השתתפות באזכרה ליום השבעה או ליום השלושים של קרוב המשפחה מדרגה ראשונה שנפטר.

ד.

השתתפות באזכרה בתום שנת האבל הראשונה לפטירת קרוב המשפחה מדרגה ראשונה."

בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' פרידלנדר) קיבל את עתירת המבקש בחלקה וציין בהחלטתו מיום 17.4.2012 כי המידע המודיעיני שהציג המשיב לביסוס הטענה בדבר מסוכנותו של המבקש, אינו חד-משמעי וכי יש לתת משקל לעובדה שהוא לא זכה להשתתף בלוויית אחיו ולעלות לקברו בתום שלושים ימי האבל וכן לגילו המופלג של האב (86). על כן קבע בית המשפט כי יש להוציא את המבקש לביקור אביו החולה בליווי אשר יפיג את החשש ממסוכנות ובמסגרת סידורי הביטחון המקובלים אצל המשיב (להלן: ההחלטה הראשונה ).

כחודש לאחר מתן ההחלטה הראשונה פנה בא-כוחו של המבקש בכתב אל קצין האסירים בבית הכלא בו הוא שוהה וביקש לדעת כיצד מתקדם הטיפול בעניינו. קצין האסירים השיב כי יציאתו של המבקש בליווי התעכבה בשל העיסוק האינטנסיבי בשביתת האסירים הביטחוניים, אך היא תצא לפועל בתקופה הקרובה. בחלוף עשרה ימים נוספים בהם לא הוצא לחופשה פנה בא-כוח המבקש למשרד היועץ המשפטי של המשיב וכעבור שבוע, ביום 30.5.2012, הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה, בה נטען כי לאחר מתן ההחלטה התקבל מהמשטרה מידע מודיעיני עדכני בעניינו של המבקש "שבגינו [המבקש] אינו מומלץ להוצאה בליווי", וכי בשל כך הוחלט להקפיא את יישום ההחלטה. המבקש מצידו הגיש בקשה להוספת סעד לעתירה בה ציין כי לאחר קבלת המידע המודיעיני העדכני הוא הוגדר כאסיר בסיכון גבוה לבריחה (להלן: סג"ב ) וביקש כי החמרה זו בתנאי כליאתו תידון אף היא במועד הדיון בבקשה לעיון חוזר.

2.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' פרידלנדר) קיבל את הבקשה לעיון חוזר ביום 12.6.2012 בקובעו כי המשיב הסתמך על מידע מודיעיני באיכות גבוהה עת החליט שלא לאפשר למבקש יציאה בליווי ובנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי החלטתו אינה סבירה. בית המשפט ציין כי בא-כוח המבקש העלה חשש לפיו המידע המודיעיני הוא כוזב ונמסר לגורמי המודיעין על ידי צד מעוניין, אך קבע כי חשש זה הוא חלק מובנה מעבודת המודיעין, כי המידע המודיעיני עליו הסתמך המשיב היה קונקרטי, מפורט ובעל "ערכיות מודיעינית גבוהה" וכי אף אם גורמי המודיעין עלולים לטעות אין בכך כדי לקבוע שהחלטת המשיב אינה סבירה. עוד קבע בית המשפט כי ייתכן שיש מקום לכך שהמבקש ייזום ראיון עם קצין המודיעין וינסה להביא להסרת הטעות הנטענת על ידו, אולם כל עוד לא חזרו בהם גורמי המודיעין מהערכתם לא יכול המשיב או בית המשפט להעדיף את גרסת המבקש על פניה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה עת שינה את ההחלטה הראשונה וכי בעשותו כן לא נתן משקל מספיק להתנהלותו הלקויה של המשיב, אשר לא קיים את ההחלטה הראשונה במשך חמישה שבועות, עד לקבלת המידע המודיעיני העדכני, ורק אז הגיש בקשה לעיון חוזר. עוד טוען המבקש כי תשובות המשיב או מי מטעמו לפניות בא-כוחו בתקופה זו נועדו "למשוך זמן" ולמנוע את קיום ההחלטה הראשונה עד לקבלת המידע המודיעיני, במקום להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה כמתחייב. המבקש מוסיף וטוען כי בית משפט קמא לא התייחס לסיווגו כאסיר סג"ב חרף החלטתו בפתח הדיון מיום 12.6.2012 לפיה ידון גם בשאלה זו, וכי נוכח העובדה שזהו מאסרו הראשון, ממנו ריצה כבר כשנה וחצי ללא כל עבירת משמעת או מעורבות בפעילות בעלת אופי שלילי בין כתלי בית הכלא, יש לתהות על עיתוי הגדרתו כאסיר סג"ב ודומה שמטרת הסיווג הייתה למנוע את קיום ההחלטה הראשונה. זאת ועוד, המבקש טוען, על פי סעיף 7(ג) לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.09.00 ניתן להוציא גם אסיר סג"ב מבית הסוהר בליווי כשהוא אזוק וכבול, ועל כן לא היה מקום לשלול כליל את יציאתו לחופשה גם בהינתן הגדרתו כאסיר סג"ב. המבקש מוסיף ומדגיש כי אביו החולה בפרקינסון לא ביקר אותו מאז מעצרו ונוכח גילו ומצבו הרפואי ההולך ומחמיר לא נראה כי יוכל לעשות כן בעתיד, וכן הוא מציין כי מאז רצח אחיו לא התאפשר לו לעלות לקבר ולהתייחד עם זכרו. לבסוף טוען המבקש כי אין דינה של בקשה לחופשה חריגה כבקשה להשתלב בסבב חופשות וכי בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן מן הראוי להעניק לו את החופשה המבוקשת.

4.

המשיב מצידו מבקש לדחות את הבקשה על הסף, בציינו כי על פי ההלכה הפסוקה תינתן רשות ערעור רק במקרים נדירים המעוררים שאלה משפטית חשובה או עניין בעל חשיבות כללית וכי המקרה דנן, בו נסבה החלטתו של בית משפט קמא על עניינו הפרטני ועל נסיבותיו הספציפיות של המבקש, אינו נמנה עם מקרים אלו. עוד טוען המשיב כי נפסק לא אחת שככלל לא תינתן רשות ערעור על החלטה שלא לאשר לאסיר יציאה לחופשה, שכן החלטה מסוג זה מצויה בלב סמכותו של שירות בתי הסוהר, והדברים יפים גם לעניין סיווגו של אסיר כסג"ב, שבגינו לא ניתן לצאת לחופשות. המשיב מוסיף וטוען כי יציאה בליווי אינה זכות המוקנית לאסיר והיא כפופה לתנאים המפורטים בסעיף 7 לפקודת 04.40.01, המורה כי בהחליטו האם לאשר יציאה של אסיר באבטחה על הגורם המוסמך לשקול את אופן תפקודו של האסיר, את מידת הסיכון הביטחוני שבהוצאתו מחוץ לבית הסוהר ואת האפשרויות לביצוע הליווי והאבטחה בנתונים הקיימים. בענייננו, כך טוען המשיב, נדחתה עתירת המבקש בדין נוכח המידע המודיעיני העדכני שהוצג בפני בית משפט קמא, ממנו עולה כי נשקפת סכנה לאנשי שירות בתי הסוהר שילוו את המבקש אם יצא לחופשה וכי קיימת כוונה לפגיעה באחר בשל סכסוך משפחות בו מעורבת משפחת המבקש. בנסיבות אלו, טוען המשיב, ההחלטה שלא לאשר למבקש יציאה בליווי היא החלטה סבירה שאין כל עילה להתערב בה. המשיב מוסיף וטוען כי ההחלטה על סיווג אסיר כסג"ב אף היא עניין שבשיקול דעת, המבוסס על איזון בין נסיבותיו האישיות של האסיר והפגיעה הצפויה בו מחד גיסא ובין אינטרסים אחרים כגון הגנה על הציבור ומניעת הימלטות ממאסר מאידך גיסא, וכי בענייננו מצדיק המידע המודיעיני העדכני הנוגע למבקש את הסיווג האמור. לבסוף טוען המשיב כי היקף הביקורת השיפוטית על שיקול דעתם של הגורמים המוסמכים בהחלטות הנוגעות ליציאת אסירים לחופשה הינו מצומצם וכי אין מקום להתערב בהחלטה שניתנה בעניינו של המבקש בהיותה סבירה וראויה.

5.

דין הבקשה להידחות על הסף. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר לא תינתן כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים המעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או עניין ציבורי חשוב (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 6901/98 זיאדה נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 6 (לא פורסם, 17.1.1999)). הבקשה דנן, הנוגעת להחלטה שניתנה בעתירת המבקש לצאת לחופשה חריגה בליווי ובעניין הגדרתו כאסיר סג"ב, נוגעת כל כולה לנתוניו הפרטניים של המבקש ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור. יתרה מכך, עיון בחומר המודיעיני העדכני הנוגע למבקש שנתבקש והומצא על ידי המשיב מלמד כי ההחלטה שלא להוציאו לחופשה הינה מבוססת וסבירה ואין עילה להתערב בה, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא.

אשר על כן, הבקשה נדחית.