רע"ב 5541/14 מתן גולדשטיין נ. שרות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כבוד השופט ד' צרפתי) מיום 31.7.2014 בה נדחתה עתירת המבקש להוציאו לחופשה מיוחדת לצורך ניחום אבלים.

1.

המבקש הוא אסיר המרצה החל מיום 27.4.2014 עונש מאסר של שלוש וחצי שנים בגין ביצוע עבירות של ייבוא סם מסוכן וקשירת קשר לביצוע פשע. על פי עובדות כתב אישום מתוקן שהוגש נגדו המבקש קשר, יחד עם נאשמים נוספים בפרשה, קשר לייבוא סם מסוכן לישראל באמצעות בלדר. לשם קידום הקשר נפגש המבקש ביום 4.9.2011 עם הבלדר ומסר לו כרטיס טיסה הלוך ושוב לפרו אותו רכש עבורו, וכן סכום של 1,900 דולרים לכיסויי הוצאותיו האישיות. ביום 13.9.2011 נתפס הבלדר בשדה התעופה בן גוריון עת שנשא באמתחתו 880 גרם של סם מסוג קוקאין.

המבקש מרצה את מאסרו בכלא צלמון ואינו יוצא לחופשות מאחר שטרם סיים לרצות את תקופת המאסר המינימאלית שלאחריה ניתן לשקול הוצאת אסיר לחופשה. סמוך ליום 28.7.2014 פנה המבקש למשיב בבקשה לאשר לו יציאה לחופשה מיוחדת לצורך ניחום בני משפחתו של חברו, חייל אשר נפל במהלך מבצע "צוק איתן" (להלן: המנוח ). ביום 30.7.2014 דחה סגן מפקד מחוז צפון בשירות בתי הסוהר את הבקשה, וציין כי על אף הצער וההבנה, לא ניתן לאשר את הבקשה משום שאין מדובר בפטירתו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה ומשום שאישורה של הבקשה עלול להפלות אסירים אחרים המבקשים גם הם לנחם משפחות של חברים או קרובי משפחה שאינם מדרגה ראשונה. כנגד החלטה זו עתר המבקש ביום 30.7.2014 לבית המשפט לעניינים מנהליים וביקש לצאת לחופשה מיוחדת לשם ניחום האבלים על מות המנוח במהלך ה"שבעה".

2.

בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי) קיים דיון בעתירה ביום 31.7.2014 ודחה אותה בקובעו כי החלטת המשיב סבירה ואין מקום להתערב בה. בית המשפט הדגיש בהחלטתו כי למעשה אין מחלוקת שהמבקש אינו עומד בקריטריונים הקבועים בפקודת נציבות בתי הסוהר 04.40.00 שעניינה "חופשות אסירים" (להלן: הפקודה ) לשם שחרור לחופשה המבוקשת, מאחר שטרם ריצה תקופת מאסר מינימאלית לצורך יציאה לחופשות וכן מאחר שאישור חופשה חריגה במסגרת הפקודה מוגבל, בכל הנוגע לאירועי אבל, לפטירת קרוב משפחה מדרגה ראשונה. במקרה דנן, כך נקבע, תולה המבקש יהבו בצורך ההומניטרי לחרוג מן הפקודה ולהפעיל שיקול דעת חריג נוכח הנסיבות הקשות וקרבתו הרבה למשפחת המנוח. ואולם, בית המשפט קבע כי המאמץ המלחמתי הכולל בו נתונה המדינה מחייב הקפדה על כללי הפקודה למניעת סחף וקבלת החלטות הסוטות מן הנהלים שיקימו טענות אפליה במקרים אחרים. עוד ציין בית המשפט כי במסגרת הדיון ניסה לקדם פתרונות יצירתיים שיקלו במעט את המצוקה בה מצוי המבקש כגון קיום שיחת ועידה בוידאו עם בני המשפחה או תיאום ביקורם בין כתלי בית הכלא, אך המבקש הבהיר כי אינו מעוניין בפתרונות אלו ועמד על מתן החלטה בעתירתו על פי הסעד שנתבקש בה.

3.

בבקשת רשות הערעור שבפניי טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי אישור חופשה חריגה במקרים של אירועי אבל מוגבל לפטירת קרוב משפחה מדרגה ראשונה והוא עותר לשחרורו המיידי לחופשה לשם ניחום בני משפחתו של המנוח. המבקש מדגיש כי המנוח היה חברו הקרוב ביותר וכי הוא מקיים קשרי חברות מיוחדים עם בני משפחתו. עוד הוא מציין כי טרם הרשעתו הנוכחית לא היה לו עבר פלילי; כי לאורך ניהול משפטו שוחרר לחלופת מעצר ולא הפר את אמונו של בית המשפט; כי הוא משולב באגף נקי מסמים בבית הסוהר ונוטל חלק במסגרת חינוך וכי הוא זוכה לשבחים רבים על התנהגותו. המבקש מוסיף וטוען כי אמנם סעיף 1ג(6) לפרק ח' לפקודה קובע כי ניתן לאשר חופשה במקרים של אבל בפטירת קרוב משפחה מדרגה ראשונה, אולם עתירתו אינה נסבה על סעיף זה. לשיטתו, העתירה הוגשה מכוח סעיף הסל הקבוע בסעיף 1ג(13) לפרק ח' לפקודה שעניינה "נסיבות מיוחדות אחרות", המאפשר הוצאה לחופשה מיוחדת גם אם לא מתקיימים התנאים הקבועים ביתר תת הסעיפים, ובהם סעיף 1ג(6). המבקש סבור כי בית המשפט קמא לא היה מודע לקיומו של סעיף הסל הנ"ל ועל כן סבר בשוגג כי אין בסמכותו לאשר חופשה חריגה במקרה דנן. עוד טוען המבקש כי קביעתו של בית המשפט קמא בדבר קיומו של חשש להעלאת טענות אפליה מרוקנת מתוכן את מטרתו של סעיף הסל המאפשר למשיב לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו תוך הפעלת שיקול המרחיב, לכאורה, את יתר התנאים הקבועים בפקודה. המבקש סבור כי החשש שגם אסירים אחרים ש"איבדו חברים בשדה הקרב" יפנו לקבלת חופשה מיוחדת בטל בשישים למול הצורך האמיתי לאפשר לו חופשה במקרה דנן וכי נוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן המדובר בחשש שאינו מבוסס וכי ככל הידוע לו כלל לא הוגשו בקשות דומות לבקשתו עד היום.

4.

המשיב טוען כי יש לדחות על הסף את הבקשה מכיוון שהיא אינה מעלה שאלה משפטית חשובה או נושא בעל חשיבות כללית המצדיק היעתרות לבקשת רשות ערעור. עוד טוען המשיב כי יציאה לחופשה איננה זכות הנתונה לאסיר אלא פריבילגיה המוענקת לו בהתאם להחלטת הגורמים המוסמכים בדין, וכי בתי המשפט נוטים למשוך ידם מהתערבות בהחלטות מסוג זה הנשענות על שיקולים מקצועיים של המשיב. במקרה דנן, כך נטען, עניינו של המבקש אינו בא במסגרת החריגים הקבועים בפקודה לצורך יציאה לחופשה מיוחדת שכן אין מדובר בפטירת קרוב מדרגה ראשונה וכן מאחר שאין המדובר ב"נסיבות מיוחדות אחרות". לשיטתו של המשיב, ומבלי להקל ראש בצערו של המבקש, אין להכיר בבקשת יציאה לניחום אבלים לחבר שנפטר כנסיבה מיוחדת המחייבת מתן אישור לחופשה, שכן המדובר בהרחבה משמעותית של תנאי הפקודה וכן נוכח השלכות הרוחב הגלומות בהיענות לבקשה זו הנובעות מהחובה המוטלת על המשיב לפעול בשוויון ביישום מדיניותו. המשיב מדגיש כי הוצעה למבקש האפשרות לקיים שיחת וידאו עם אמו של המנוח וכן נמסר לו כי ניתן יהיה לתאם ביקור של בני המשפחה בבית הסוהר. אפשרויות אלו, כך נטען, עדיין קיימות והן תיבחנה ככל שהוא יהיה מעוניין בהן.

5.

דין הבקשה להידחות.

רשות ערעור בעתירת אסיר ניתנת ככלל מקום בו עולה מן הבקשה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או סוגיה בעלת עניין לציבור החורגים מנסיבותיו הפרטניות של המבקש (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 6901/98 זיאדה נ' שרות בתי הסוהר , פסקה 6 (17.1.1999); רע"ב 6965/11 לב נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 6 (1.12.2011)). טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד ואינן מעלות סוגיה או שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור. די בטעם זה על מנת לדחות את הבקשה. גם לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בקובעו כי אין עילה להתערבות בהחלטתו של המשיב. מותו של המנוח הוא אירוע טרגי ומצער אך יש לזכור כי למבקש כאסיר אין זכות קנויה לצאת לחופשה מיוחדת למטרת ניחום אבלים, בפרט כאשר אין המדובר בקרוב משפחה מדרגה ראשונה (השוו: רע"ב 7877/10 אביגדור נ' ממשלת ישראל , פסקה 7 (28.10.2010)). ההחלטה האם לאפשר למבקש לצאת לחופשה מסורה למשיב והחלטתו – בין אם היא נבחנת על פי סעיף 1ג(6) של פרק ח' לפקודה או על פי סעיף 1ג(13) של אותו הפרק, היא החלטה סבירה הנשענת על טעמים ראויים (ראו והשוו: רע"ב 8205/11 שפאק נ' שירות בתי הסוהר (2.1.2012).

בשולי הדברים אציין כי בית המשפט קמא היה ער למצוקתו של המבקש והציע פתרונות שונים על מנת לאפשר למבקש לנחם את משפחת המנוח. מתגובת המשיב לבקשה שבפניי עולה כי ככל שהמבקש יהיה מעוניין בכך ניתן עדיין לקיים את הדבר באחת הדרכים שהוצעו. יש לקוות כי המבקש ישכיל לנצל את הפתרונות המוצעים לו ובכך יתאפשר לו לקיים, אם כי לא בדרך שבה חפץ, את מצוות ניחום האבלים.

הבקשה נדחית.