רע"ב 2440/15 מחמד קבועה נ. שירות בתי הסוהר - מחוז דרום

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כבוד השופט א' ואגו ) בתיק עת"א 6675-04-15 מיום 7.4.2015, שעניינה בדחיית בקשתו של אסיר לצאת לחופשה חריגה ביום 10.4.2015 לרגל חתונת בתו הבכורה.

המבקש מרצה עונש מאסר של שנתיים ו-4 חודשים, שנגזר עליו בגין הרשעתו באחזקת סם מסוכן מסוג הרואין שלא לצריכה עצמית. מדובר במאסר שמיני, כאשר למבקש עבר פלילי מכביד הן בעבירות דומות והן בעבירות אלימות וגניבות. לפי דיווחיו של המבקש לגורמי הטיפול בשב"ס, הוא התמכר לסמים בגיל צעיר ואף עבר ניסיון גמילה שלא צלח. לאחרונה הוא מקיים לדבריו קשר מעקבי עם עובדת סוציאלית, הופנה לטיפול גמילה מסמים (אף שזה כפי הנראה טרם החל), ובדיקת שתן שנעשתה לו ביום 24.3.2015 נמצאה נקייה משרידי סם.

2.

ביום 31.3.2015 פנה המבקש למשיב בבקשה לאשר לו לצאת לחופשה חריגה לרגל חתונת בתו הבכורה. לדבריו, מדובר באירוע מצומצם של כ-30 מוזמנים, העתיד להיערך ביום 10.4.2015 בביתו של המבקש. הבקשה נדחתה, וכנגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים.

בית משפט לעניינים מינהליים קיים דיון בעתירה ביום 7.4.2015, ודחה אותה. כך, בעיקר לנוכח התנהלותו של המבקש – אשר בקשתו אינו עונה על התנאים הקבועים בפקודת נציבות בתי הסוהר לעניין חופשות אסירים (פקודה מספר 04.40.00, להלן: הפקודה ). עוד נקבע כי יש בהתנהלות המבקש אף משום ניסיון לאלץ את המשיב לסד זמנים בלתי סביר בדרך של מחטף. בית משפט קמא עמד על כך שעל פי הפקודה, בקשה מהסוג הנדון צריכה להיות מוגשת על ידי אסיר 45 ימים עובר למועד המתוכנן לאירוע – ולא מספר בודד של ימים קודם לכן, כפי שנהג המבקש. ועוד צוין כי בנושא זה אין בטענת המבקש, שלפיה האירוע תוכנן ונקבע בתוך זמן קצר לאחר כריתתו של חוזה הנישואין, כדי לסייע לו בעתירה. כך, משום שהמבקש לא ציין כל טעם המחייב קביעתו של סד זמנים זה לחתונה, שאינו מתיישב עם הוראות הפקודה וגם בלתי אפשרי לביצוע מבחינת השב"ס – במיוחד כאשר מדובר בימי חג הפסח. וכך נאמר: "מדובר בעותר, נכון יותר משפחתו, ככל שהדבר לא היה מתואם עימו, החפצים להעמיד את כל המערכת בפני עובדה מוגמרת. איני רואה שום סיבה מדוע לא ניתן היה לקבוע מועד רחוק יותר לאירוע, ולאפשר בחינה מושכלת של בקשת השתתפות האב וקבלת החלטה מאוזנת לגופו של עניין לאחר בחינת כל הנתונים ועמידה בנהלים ובפקודת שב"ס."

בשולי דבריו הבהיר בית משפט לעניינים מינהליים, כי אין בהחלטה משום קביעת מסמרות בנושאים אחרים המתעוררים בעניינו של המבקש – כדוגמת מידת מסוכנותו של המבקש והפוטנציאל לאי חזרה מהחופשה. בכל הנוגע לנושאים אלה, נאמר כי "יוטעם, שאינני מכריע בטענות ובנימוקים אחרים שהעלה שב"ס בסירובו לאשר החופשה החריגה לעת הזו. דחיית העתירה היא בשל הטענות המעין מקדמיות הנוגעות ללוח הזמנים ולאי ההתאמה של הגשת הבקשה לנהלים ולפקודות. יש להניח שאם וככל שבכל זאת המשפחות לא יקיימו החגיגה במועד שנקבע כעת ויעדיפו לדחותה, ותוגש בקשה נוספת ועדכנית, אז ישוב שב"ס וישקול עמדתו בשים לב לכל הנסיבות והשיקולים הטעונים איזון."

3.

כנגד החלטה זו מכוונת בקשת רשות הערעור שלפניי.

לטענת המבקש שגה בית המשפט לעניינים מינהליים כאשר אישר את החלטת המשיב על יסוד טענות מקדמיות בלבד, ובהן טענת השיהוי בהגשת הבקשה; וכך במיוחד, כאשר לגישתו של המבקש הוא עומד בתנאים המהותיים הקבועים בפקודה ליציאה לחופשה חריגה. עוד נטען על ידי המבקש, כי אין זה סביר לצפות ממנו לדחות את חתונתה של בתו רק משום לוח הזמנים שנוצר – כאשר אין כאמור כל טעם מהותי לסרב ליציאתו לחופשה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה מצאתי כי אין עילה ליתן למבקש רשות ערעור, ועל כן דינה של הבקשה להידחות בלא צורך בקבלת תגובת המשיב. כידוע, רשות ערעור על החלטה בעתירת אסיר לא תינתן כדבר שבשגרה, אלא באופן מצומצם ורק באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או נושא אחר בעל חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 5541/14

גולדשטיין נ' שירות בתי הסוהר (25.8.2014)). במקרה דנן, טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד – ודי בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף.

גם לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה של בית משפט לעניינים מינהליים. אכן חתונת בתו של אסיר היא מסוג האירועים שבגינם הוא רשאי על פי הפקודה לבקש חופשה חריגה. ואולם הלכה פסוקה היא כי אין לו לאסיר זכות קנויה לצאת לחופשה – גם לא חופשה מיוחדת לנוכח אירוע משפחתי – וההחלטה אם לאשר חופשה כזו אם לאו נתונה לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים אצל המשיב (ראו: רע"ב 4212/13 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 9 (16.6.2013); רע"ב 571/15 לוי נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 16 (2.4.2015)). בענייננו, לא רק שבקשת החופשה הוגשה שלא על פי הנהלים הקבועים בפקודה, אלא אף באופן היוצר סד זמנים בלתי אפשרי כמעט לטיפול בה. אמנם נטען על ידי המבקש כי הוא נאלץ להגיש את בקשתו ימים ספורים עובר לחתונה, משום שהחתונה עצמה נקבעה בתוך זמן קצר לאחר כריתת חוזה הנישואין; ואולם בכך לא די. כפי שציין בית משפט קמא, המבקש לא הצביע על טעם כלשהו לקביעת האירוע דווקא בסד זמנים שכזה, והדברים אמורים במיוחד לנוכח הטענה כי מדובר באירוע מצומצם (כ-30 מוזמנים) שעתיד להיערך בביתו של המבקש. בצדק ציין אפוא בית משפט קמא כי בנסיבות אלה יש בבקשה ליציאה לחופשה משום ניסיון לביצוע מחטף.

ודוק: אין בדחיית הבקשה ליציאה לחופשה משום "עונש" בגין האופן שבו היא הוגשה, אלא שהיא מבוססת על טעמים ראויים וסבירים. ראשית דבר, דחיית הבקשה מתיישבת עם מדיניות כללית של שב"ס, לשמור על שוויון בין האסירים באמצעות הקפדה על הוראות הפקודה. שנית, העיתוי שבו הוגשה הבקשה אינו מאפשר למשיב לבחון את התנאים המהותיים ליציאה לחופשה, ואף לא להיערך כנדרש לקראת יציאתו של המבקש לחופשה. וכך ציין בעניין זה בית משפט קמא: "לרשות המחליטה לא ניתן די זמן למצות את ההליך הפנימי וגם המועד שנקבע, בהתראה של ימים ספורים בלבד, נופל על תאריך שהוא מאוד בעייתי מבחינת שב"ס ונוהליו המחייבים נוכחות של בעלי תפקידים מוגדרים לעת ביצוע השחרור..."; והדברים ברורים. מן האמור אף עולה עוד, כי אין ממש בעמדת המבקש שלפיה בית משפט קמא מצא כי מבחינה מהותית אין כל טעם לסרב לבקשת החופשה.

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.