רע"ב 9/12פלוני נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ק' רג'יניאנו) מיום 22.12.2011, בה נדחתה עתירתו של המבקש לשילובו בסבב חופשות.

1.

המבקש מרצה עונש מאסר של עשר שנים בגין עבירות של תקיפת בת-זוג, הדחה בחקירה, תקיפת קטין, תקיפת קטין בידי אחראי, התעללות בקטין, איומים ומין במשפחה שביצע כלפי אשתו ושתיים מבנותיו. עם כניסתו לבית הסוהר ובהתאם לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.00 (להלן: פקודת נציבות שב"ס ) סווג המבקש בקטגוריה א', הכוללת "אסירים שאין להוציאם לחופשה משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה". בראשית שנת 2010 פנה המבקש אל גורמי שב"ס בעניין אפשרות יציאתו לחופשה ונענה בשלילה נוכח חוות דעת של הועדה לגילוי עריות (להלן: וג"ע או הוועדה ) בעניינו מיום 1.9.2009, אשר המליצה שלא להוציאו לחופשה ועל כן מנעה את שינוי סיווגו מקטגוריה א'. בעקבות זאת הגיש המבקש בחודש אוקטובר 2010 עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי מרכז. במסגרת העתירה ניתנה ביום 18.1.2011 חוות דעת עדכנית של המרכז לבריאות הנפש (להלן: מב"ן ) בעניינו של המבקש בה צוין כי "מסוכנותו המינית לטווח הקצר בליווי צמוד של ערב הינה נמוכה" ועל כן מב"ן אינם מתנגדים להוצאתו לחופשות בנות שש שעות בתנאים מגבילים. מנגד שבה וג"ע והמליצה שלא להוציא את המבקש לחופשה בקובעה כי על אף ששולב בקבוצה ייעודית לטיפול בעברייני מין לא פחתה מסוכנותו לטווח הקצר. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ו' מרוז) דחה את העתירה בציינו כי "בחינת כל הנתונים שהונחו בפניי מלמדת כי טרם בשלה העת לשלב את [המבקש] בסבב חופשות ועדיין רחוקה הדרך עד אשר יבשילו התנאים לכך".

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (רע"ב 2047/11) בה טען, בין השאר, כי המלצת וג"ע בעניינו ניתנה לאחר שהועדה התכנסה בהרכב מצומצם של שני חברים בלבד ומשכך נפל פגם בהתנהלותה ואין להסתמך על מסקנותיה. בית המשפט (כב' השופט י' עמית) דחה את הבקשה ביום 29.5.2011 בקובעו כי אין בבקשה עניין עקרוני המצדיק מתן רשות ערעור וכי גם לגופו של עניין לא נפל פגם בהתנהלותה של וג"ע, אשר שקלה את התמונה הכוללת ביחס למבקש ולבני משפחתו. כחודשיים לאחר מכן, ביום 3.8.2011, קיימה וג"ע דיון נוסף בעניינו של המבקש, בסיכומו קבעה כי אין מקום לאפשר לו לצאת לחופשות. כן קבעה הוועדה כי היא תשוב ותדון בעניינו של המבקש בחודש מאי 2012, עם סיום הטיפול הקבוצתי בו הוא משתתף ולאחר קבלת חוות דעתם של המטפלים בקבוצה. כעבור חודשיים נוספים, בחודש אוקטובר 2011, הגיש המבקש עתירה מינהלית נוספת לבית המשפט המחוזי מרכז בה ביקש להורות על הוצאתו לחופשה בת שש שעות בתנאים מגבילים בהתאם להמלצת מב"ן. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ק' רג'יניאנו) דחה את העתירה בקובעו כי חלקה החסוי של חוות הדעת של וג"ע מיום 3.8.2011 "לא מותיר ספק כי הוועדה צדקה בהמלצתה" שלא להוציאו לחופשה, וכי "החלטת הרשות להעדיף [את] חוות דעת וג"ע על פני חוות דעת מב"ן היא החלטה סבירה ואין להתערב בה."

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

2.

המבקש טוען כי בקבלת החלטה בדבר אישור יציאה לחופשה של אסיר השפוט בגין עבירות מין, על גורמי שב"ס כרשות מינהלית להפעיל את שיקול דעתם, בין היתר, בהסתמך על חוות הדעת של מב"ן ושל וג"ע. אולם, לטענתו, לא מתקיים בפועל כל הליך של הפעלת שיקול דעת וכאשר וג"ע או מב"ן מתנגדים ליציאה לחופשה מאמץ שב"ס באופן אוטומטי את חוות הדעת השלילית. המבקש מוסיף וטוען כי בעניינו לא פעלה וג"ע על פי סעיף 4.7.2 להוראה 37 בתקנון עבודה סוציאלית של משרד הרווחה והשירותים החברתיים (להלן: תע"ס ), המורה כי במקרה של חילוקי דעות מקצועיים בין וג"ע ומב"ן "ייעשה ניסיון ע"י וג"ע להזמין את נציג מב"ן להשתתף בדיוני הוועדה, או לחילופין ייווצר עמו קשר במהלך הדיון בוועדה". המבקש מדגיש בהקשר זה כי גורמי מב"ן הם אשר פוגשים באופן אישי את האסיר המבקש לצאת לחופשה בעוד שוג"ע נסמכת בהמלצותיה על נתונים ומסמכים המובאים בפניה ולפיכך ישנו היגיון רב בנוהל המורה על שיתוף פעולה בין גורמים אלו, אך בפועל וג"ע ושב"ס אינם מיישמים נוהל זה והוא נותר בבחינת אות מתה. עוד טוען המבקש כי החיסיון שהוטל על חלק מחוות הדעת של וג"ע מיום 3.8.2011 פוגע בזכותו לקיום הליך הוגן וכי מן הראוי להעביר לידיו את תמצית המידע החסוי על מנת שיוכל להתגונן כראוי בפני מסקנותיה של הוועדה. לבסוף מדגיש המבקש כי ריצה כבר חלק נכבד ממאסרו והוא משולב בטיפול למעלה משנה, כי קיימות המלצות חוזרות של מב"ן להוציאו לחופשה וכי הוצאתו לחופשה כאמור תתרום לשיקומו ותתמרץ אותו להתמיד במסלול החיובי של טיפול ושיקום בו החל.

3.

המשיבה מצידה טוענת כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף שכן היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית בעל חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את הבקשה לגופה שכן פקודת נציבות שב"ס, המנחה את שיקול הדעת של שב"ס בהחלטה על אישור חופשה, מורה כי החלטה בעניין יציאת אסיר לחופשה תינתן בראש ובראשונה בהתייחס לסיווג האסיר, ובענייננו מסווג המבקש לקטגוריה א' כאסיר שאין להוציאו לחופשה משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה. עוד טוענת המשיבה כי פקודת נציבות שב"ס קובעת תנאים מיוחדים לעניין יציאתם לחופשה של אסירים מאוכלוסיות מיוחדות ובכלל זה נקבע בפרק ו' לפקודה כי:

"א.

לא תאושר יציאה לחופשה של אסיר השפוט בגין ביצוע עבירת מין, או שהורשע בעבר בעבירות מין, אלא לאחר קבלת חוות דעת ממעריך מסוכנות לפי חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין המתייחסת להערכת מסוכנות עדכנית בחוק האמור בנוגע לאסיר...

ב.

לא תאושר חופשה של אסיר השפוט על

עבירות מין בתוך המשפחה או שיש לגביו מידע המייחס לו ביצוע עבירה כאמור, אלא אם התקבלו לגביו שני אלה:

1)

לגבי אסיר השפוט על עבירה כאמור - חוו"ד כאמור בסעיף קטן א'...

2)

חוו"ד של הועדה לגילוי עריות המתייחסת למידת הסיכון הנשקף לבני משפחתו."

לטענת המשיבה, מהוראות פקודת נציבות שב"ס עולה כי לא ניתן לשלב אסיר המסווג בקטגוריה א' שהורשע בעבירות מין במשפחה אלא לאחר שינוי סיווגו, ושינוי סיווג כאמור מותנה בקבלת חוות דעת חיובית הן של מעריך מסוכנות הן של וג"ע. המשיבה מבהירה בהקשר זה כי הצורך בקבלת חוות דעת חיוביות משני הגורמים נובע מכך שכל אחד מהם בוחן היבט שונה הנוגע לפוטנציאל המסוכנות של האסיר - מב"ן בוחן את מסוכנותו המינית של האסיר כלפי כלל הציבור בעוד שוג"ע בוחנת את מסוכנותו המינית והפסיכו-סוציאלית של האסיר כלפי קורבנות העבירה ואת השפעת יציאתו לחופשה עליהם. על כן גם המלצותיהם בעניינו של אותו אסיר עשויות להיות שונות. עוד טוענת המשיבה כי וג"ע לא פעלה בניגוד להוראת סעיף 4.7.2 לתע"ס שכן הסיפא של הסעיף מתייחסת למקרה של "חילוקי דעות מקצועיים", המתקיימים מטבע הדברים בין גורמים האמונים על אותו תחום מקצועי, בעוד שוג"ע ומב"ן בוחנות כאמור היבטים שונים הנוגעים לאותו אסיר והמלצות שונות הניתנות על ידם אינן עולות לפיכך כדי "חילוקי דעות מקצועיים".

4.

דין הבקשה להידחות על הסף. הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר לא תינתן אלא במקרים בהם מתעוררת סוגיה או שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 6901/98 זיאדה נ' שרות בתי הסוהר , פסקה 6 (לא פורסם, 17.1.1999); רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' נציב שירות בתי הסוהר - בית מעצר קישון , פסקה 7 (לא פורסם, 21.2.2007)). השאלה האם נפל פגם בהחלטת שב"ס לאמץ את המלצת וג"ע ולא להתיר למבקש יציאה לחופשות אינה חורגת מעניינו הפרטני של המבקש וככזו היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (השוו: רע"ב 9898/06 זהאדה נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 9 (לא פורסם, 18.11.2007)). זאת ועוד, כבר נפסק כי אין דרכו של בית המשפט להתערב בהחלטות הנוגעות ליציאתו של אסיר לחופשה אלא במקרים חריגים (ראו: רע"ב 4658/07 שמן נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 6 (לא פורסם, 17.9.2009); רע"ב 10475/09 פלוני נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 4 (לא פורסם, 26.1.2010) (להלן: עניין פלוני )) וכי בהקשר זה לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתו של שירות בתי הסוהר בשיקול דעתו שלו (ראו: רע"פ 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי , פ"ד מז(3) 802, 804 (1993); רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי , פ"ד נב(2) 743, 747 (1998); עניין פלוני , פסקה 4). בענייננו ולאחר שבחנתי את החלק החסוי של דו"ח וג"ע לא מצאתי כי החלטת שב"ס הינה בלתי סבירה על פניה, ואינני סבורה כי העדפת חוות דעתה של וג"ע על פני חוות דעת מב"ן במקרה דנן יש בה משום פגם מינהלי המצדיק ביקורת שיפוטית (השוו: רע"ב 7891/10 פלוני נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 17 (לא פורסם, 17.11.2010)). יתרה מכך, וג"ע הוסיפה והחליטה כי עניינו של המבקש ישוב וייבחן על ידה בחודש מאי 2012, לאחר סיום ההליך הטיפולי בו הוא משתתף ולאחר קבלת חוות דעתם של המטפלים. זוהי בעיניי גישה מאוזנת ואחראית המבקשת לקבל תמונה ברורה יותר באשר להפנמת המעשים ולסיכויי השיקום של המבקש, בטרם יוחלט על הוצאתו לחופשות מן ההיבט שעליו מופקדת וג"ע.

אשר לטענת המבקש לפגיעה בזכותו להליך הוגן. לאחר עיון בחלק החסוי של חוות דעת וג"ע מיום 3.8.2011 הגעתי למסקנה כי גילויו עלול אכן לפגוע במטרת החיסיון וכי בנסיבות העניין גובר שיקול זה על הפגיעה האפשרית בהגנתו של המבקש, ככל שישנה כזו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.