רע"ב 8174/21 שרון רווח נ. שירות בתי הסוהר

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ע' דרויאן-גמליאל ) אשר ניתנה ביום 28.11.2021 בעת"א 39634-11-21, ובגדרו נדחתה עתירת המבקש לצאת לחופשה בת 12 שעות עבור אירוע בר המצווה של בנו.

הרקע לבקשה

2.

המבקש הוא אסיר פלילי בן 48, אשר נידון למאסר לתקופה של מעל 12 שנים לאחר שהורשע בביצוע עבירות מין, לרבות עבירות אינוס ומעשה סדום, תוך הפרת צו פיקוח והסגת גבול. המבקש החל את ריצוי עונשו ביום 28.3.2014, וצפוי לסיים לרצות את מאסרו המלא ביום 27.7.2026. יוער כי בשל אופי העבירות אותן ביצע, מסווג המבקש לקטגוריה א' – אסירים שברגיל אינם יוצאים לחופשות משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה.

3.

ביום 30.9.2021 פנה המבקש לקצין האסירים בבית הסוהר איילון בו הוא מרצה את עונשו, וביקש לצאת לחופשה מטעמים מיוחדים בת 12 שעות, עבור אירוע בר המצווה של בנו שעתיד להיערך ביום 1.12.2021 בבית כנסת. המבקש ציין כי האירוע יהיה מצומצם וכי אחיו של המבקש, שהוכרו בעבר ע"י שב"ס כערבים ראויים, יוצמדו אליו לאורך כל האירוע (להלן: הבקשה ). ביום 14.11.2021 נדחתה הבקשה בנימוק לפיו גורמי מב"ן וגורמים מוסמכים אחרים בבית הסוהר לא המליצו על יציאתו בשל מסוכנותו המינית הגבוהה. עם זאת, צוין כי טרם התקבלה החלטת הגורם המוסמך במפקדת מחוז מרכז ומשטרת ישראל. לפי המבקש, ביום 16.11.2021 התקבלה החלטת מפקדת המחוז שדחתה את הבקשה.

4.

בעקבות כך, ביום 16.11.2021 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, במסגרתה חזר על בקשתו (להלן: העתירה ). המשיב ומשטרת ישראל, שהייתה גם היא תחילה צד להליך בבית משפט קמא, התנגדו לקבלת העתירה וטענו כי לאסירים אין זכות קנויה לצאת לחופשות וכי מדובר בטובת הנאה הנתונה לשיקול הדעת של הגורמים המוסמכים. המשיב והמשטרה העירו כי אמנם המבקש מציין שאירוע בר המצווה צפוי להיות מצומצם, אולם הדגישו כי האירוע עתיד להתקיים במקום ציבורי פתוח, ולכן לא ניתן יהיה לפקח על כמות המשתתפים בו. כמו כן, הציעו כי המבקש ישתתף באירוע דרך היוועדות חזותית וכי יתאפשר למשפחתו לבקרו בכפוף לנוהלי שב"ס. דיון בעתירה נקבע ליום 22.11.2021, ונדחה לבקשת המשיב ליום 28.11.2021, עבור קבלת חוות דעת מב"ן לעניין יציאתו של המבקש לחופשה המבוקשת (להלן: חוות הדעת ).

5.

חוות הדעת שנערכה על ידי קרימינולוגית קלינית התקבלה ובה נכתב כי המבקש "בעל עבר פלילי מגוון, הכולל עבירות אלימות, תעבורה ורכוש" וכי "זוהי כניסתו השלישית למאסר בגין עבירות מין". עוד נכתב כי "גם בבדיקה הנוכחית, בולטת התנהלות נכלולית ומניפולטיבית ... גם כיום מרוכז בעצמו ובמילוי צרכיו ... ניכר כי קיימת אטימות כלפי רגשותיהם של אחרים ... לוקח אחריות פורמאלית אך ממזער מחומרת מעשיו ... מנותק מהנזק והסבל שגרם לקורבנות". לבסוף נכתב בחוות הדעת כי "מסוכנותו המינית לטווח הארוך מוערכת כגבוהה ... בהתייחס לעתירתו הנוכחית, גם לטווח הקצר ובתנאים מגבילים, מסוכנותו באירוע רב משתתפים, במקום ציבורי, אינה נמוכה. לאור האמור, לא מומלץ על יציאתו לחופשה החריגה".

6.

ביום 28.11.2021 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ע' דרויאן-גמליאל )

את עתירת המבקש. בית המשפט העיר כי "לא לחינם סווג העותר לקטגוריה א', שכן מדובר בעבריין מין שפגע בכמה נשים, התנהגותו חסרת גבולות". בהתחשב בחוות הדעת ולנוכח מידת הסיכון הנשקפת מהמבקש, קבע בית משפט קמא כי "התמונה כולה קודרת" וכי אין להתערב בהחלטת שב"ס. בית המשפט הדגיש כי שב"ס הוא הגוף הממונה על החזקת אסירים ושחרורם לחופשות וכי שיקול הדעת הניתן לו לשם כך רחב.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקש

7.

לטענת המבקש פסק הדין קמא מעורר שאלות עקרוניות המשליכות באופן ישיר על מרחב סמכותו ושיקול דעתו של שירות בתי הסוהר כרשות כליאה. כמו כן, לשיטת המבקש, יש בבקשה שלפניי כדי להבהיר ולקבוע מהם הפרמטרים המצדיקים מתן חופשה לפי פקודת הנציבות 04.40.00 שעניינה "חופשות אסירים" (להלן: פקודת הנציבות ). משכך, טוען המבקש כי בקשת רשות הערעור חורגת מעניינו האישי.

8.

המבקש טוען כי בית משפט קמא שגה כשקבע כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של שב"ס. לשיטתו של המבקש, אסופת המסמכים והנתונים שהוצגו מצביעים על כך שלא נשקפת ממנו סכנה לטווח הקצר וכי נכון היה לאפשר לו לצאת לחופשה המבוקשת. המבקש טוען כי בחוות הדעת התייחסו לאירוע בר המצווה כאירוע ציבורי רב משתתפים, בעוד שהמדובר באירוע סגור ופרטי הכולל מיעוט משתתפים. כמו כן, מלין המבקש על כך שעורכת חוות הדעת לא פגשה אותו ולא נתנה משקל לכך שמדובר בחופשה חריגה ובודדת. לעניין זה מפנה המבקש לפקודת הנציבות, שם נקבע כי בר מצווה של בן אסיר נכלל במסגרת "חופשה מטעמים מיוחדים". המבקש מעיר כי הוא מודע לכך שיציאה לחופשה היא אינה בגדר זכות קנויה ואולם סבור כי מאחר שהוא עומד בתנאים המפורטים בפקודה, אין סיבה לשלול ממנו את היציאה לחופשה המבוקשת.

9.

המבקש טוען כי הוא אסיר למופת, כי הוא משולב בהליכים טיפוליים ייעודיים לעברייני מין וכי הוא התנדב באופן יזום להשתתף בכל ההליכים הטיפוליים האפשריים המוצעים בין כותלי בית הסוהר. לדבריו, הוא עובר בדיקות שתן באופן תדיר אשר נמצאות נקיות מסמים והוא נעדר חמ"ן שלילי והפרות משמעת. המבקש מוסיף כי הוא מועסק במסגרייה, כי שימש כאסיר תומך לאסירים אחרים ומעיר כי מתוקף תפקידו הוא מסתובב בחופשיות ברחבי בית הסוהר. המבקש מפנה למקרים אחרים בהם אפשרו לאסירים עם נסיבות קשות משלו לצאת לחופשות חריגות.

10.

המבקש מציין כי בשנת 2019 פנה בבקשה לצאת לחופשה חריגה לרגל הולדת בתו, ובחוות דעת מב"ן שנערכה עבור כך, הוערך כי מסוכנותו לטווח הקצר – בקביעת תנאים מחמירים – נמוכה. בהתאם, הומלץ על אישור יציאתו לפרק זמן של 5 שעות. המבקש מעיר כי לבסוף, ביום האירוע, לא שוחרר לאותה החופשה מאחר שמפקדת המחוז התנגדה להוצאתו. המבקש טוען כי לנוכח סד הזמנים שנוצר אז, לא יכול היה לפעול נגד התנהלותה הלא ראויה של המפקדת (להלן: בקשת החופשה הקודמת ).

11.

המבקש טוען כי מטרת מתן חופשות לאסירים היא, בין היתר, מתן תמריץ להמשך התנהלות מופתית, וכן עבור חיזוק הקשר בין האסיר למשפחתו. בעניינו שלו, סבור המבקש כי התקדמות ההליך הטיפולי – מאז שהגיש את בקשת החופשה הקודמת ופרק הזמן שנותר ליתרת מאסרו – מצדיקים את ההיעתרות לבקשתו ליציאה לחופשה חריגה. כן מדגיש המבקש כי היעדרותו מחגיגות בר המצווה יעיב על שמחת בנו והמשפחה כולה.

12.

מטעמים אלה מבקש המבקש כי בית משפט זה יעניק לו רשות ערעור, יקבל את הערעור גופו ויבטל את פסק הדין קמא. בהתאם, מבקש המבקש כי בית המשפט יורה לגורמי שב"ס לשחררו לחופשה מיוחדת בת 12 שעות, ומעיר כי הוא נכון להציע ערבויות ככל שתידרשנה.

דיון והכרעה

13.

סבורני כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן זו איננה מעוררת שום שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית אשר חורגת מעניינו הפרטני של המבקש, כנדרש בבר"ע 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986). הכרעה בעניין אישור חופשה, ובפרט חופשה חריגה, של אסיר הינה אינדיווידואלית מעצם טבעה ומשתנה ממסכת עובדות אחת לשנייה ומאסיר לאסיר.

14.

בנסיבות אלה, אינני רואה שום הצדקה להתיר למבקש לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

15.

למעלה מן הנדרש, אעיר כי כבר נפסק שאין דרכו של בית המשפט להתערב בהחלטות הנוגעות ליציאתו של אסיר לחופשה אלא במקרים חריגים, ו כי בהקשר זה לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתו של שב"ס בשיקול דעתו שלו (רע"ב 9/12 פלוני נ' מדינת ישראל (4.4.2012), פסקה 4 והאסמכתאות שם). ברי הוא, אפוא, כי בפסק הדין קמא לא נפל שום פגם.

16.

אשר על כן, הבקשה נדחית.