רע"ב 10/06 רע"ב 10/06

1.

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' זלוצ'ובר), אשר קיבל את בקשת שירות בתי הסוהר להאריך את משך החזקתו של המבקש בתנאי הפרדה בבית הסוהר בשישה חודשים נוספים.

2.

המבקש מרצה עונש מאסר עולם מתאריך 23.6.1990, לאחר שהורשע בעבירת רצח ובעבירות נוספות. בתאריך 9.1.03 הוגש כנגדו כתב אישום באשמת ביצוע מספר מעשי רצח במהלך חופשותיו מבית הסוהר, אותם ביצע, על פי הנטען, מטעם האחים קקון במסגרת מאבקי שליטה בעולם התחתון. בעקבות הגשת כתב האישום האמור, ולאור מידע משטרתי בדבר סיכון לחייו של המבקש, החליטה ועדת ההפרדות הארצית בשירות בתי הסוהר (להלן: "הועדה") להעבירו לבית הסוהר איילון ולהחזיקו שם בהפרדה לשם הגנתו. מאז יום 18.2.03 ועד היום, נתון המבקש בהפרדת יחיד. ביום 27.8.03 הועבר המבקש לבית סוהר שאטה, ונקלט באגף הפרדה שם. תקופות החזקתו בהפרדת-יחיד של המבקש הוארכו מעת לעת בידי בית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 19ה לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש) התשל"ב-1971 ופקודת הנציבות בענין החזקת אסירים בהפרדה.

ביום 26.10.03 נחתם הסכם עד מדינה בין המבקש למדינה, אולם ביום 9.12.03 הסכם זה בוטל עקב טענת המדינה כי המבקש הפר אותו.

ביום 5.9.04 גזר בית המשפט את דינו של המבקש לאחר שהורשע בשלושה מקרי רצח במהלך חופשותיו ובעבירות נילוות. לאחר שנגזר דינו, הוא העיד נגד שותפיו במשפטם הם.

ביום 10.11.03, בעקבות פרסומים שונים בתקשורת אודות הסכם עד המדינה עם המבקש ונוכח ארועי הרצח בהם היה מעורב, קם חשש ממשי לפגיעתו על ידי עבריינים רבים. הוא הוגדר "טעון הגנה" ברמה א'.

ביום 23.2.04 התבקש המשיב במסגרת הליך בבית המשפט המחוזי בנצרת, לבחון אפשרות להחזיק את המבקש בהפרדה עם אסיר נוסף. הועדה דנה בענין, וביום 3.3.04 קבעה כי נוכח הסכנה הממשית הנשקפת לחייו, בין היתר, עקב נכונותו לשמש עד מדינה, אין מנוס מהמשך החזקתו בתנאי הפרדת-יחיד בבית הסוהר שאטה. הנציב אימץ החלטה זו.

מאז, נתקיימו מספר דיונים בבית המשפט המחוזי וכן בועדה, ולא נמצא מקום להעביר את המבקש לתנאי מאסר רגילים או, למיצער, לאפשר לו לשהות בתנאי הפרדה עם אסיר נוסף.

ביום 5.7.05 סוכם בפגישה בין נציגי שב"ס לב"כ המבקש כי המבקש יועבר לאגף הפרדה בבית סוהר "שיקמה" שהוא פחות מבודד, ותיבחן אפשרות העברתו להפרדה זוגית, בשים לב למידע מודיעיני רלבנטי לענין כפי שיהיה קיים נכון לאותה עת. ביום 25.7.05 הועבר המבקש, כאמור, לאגף ההפרדה בכלא שקמה, אך אפשרות העברתו להפרדה זוגית, לא הסתייעה, בין היתר, מאחר שהוא שינה את דעתו בענין זה.

לקראת תום תקופת ההפרדה האחרונה, הגיש המשיב ביום 15.12.05 בקשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע להארכת תקופת ההפרדה. לבקשה צורף תצהיר מיום 21.11.05 של ראש מערך המודיעין בשירות בתי הסוהר, לפיו החזקת המבקש בהפרדה נועדה להגנה על חייו, החשופים לאיום רציני בידי גורמים שונים. בית המשפט קבע כי, חרף מיצוי הנסיונות מצד המדינה להקל בתנאי מאסרו של המבקש ולבחון אף אפשרויות של הפרדה זוגית, לא ניתן בשלב זה לממש הקלות אלה, בין היתר מאחר שהמבקש שינה דעתו ביחס להפרדה הזוגית, ומטעמים נוספים. כן לא ראה להתערב בשיקול דעת הרשות המוסמכת ביחס להיקף הסיכונים המרחפים על חייו של המבקש, באם יועבר לתנאי-מאסר רגילים. הוא הוסיף וקבע כי על רשויות שב"ס להמשיך ולמצות את מאמציהם להקל בתנאי החזקתו של המבקש, ככל הניתן בנסיבות כפי שתתהווינה מעת לעת.

3.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שבפנינו. טענותיו העיקריות של המבקש בבקשתו הן, ראשית, כי קיבל הבטחה מינהלית מפורשת וברורה מרשויות המדינה כי בתמורה למתן עזרה לרשויות התביעה, תופסק החזקתו בהפרדה, והוא יועבר לתנאי מאסר רגילים. לאור זאת, על שב"ס להעבירו לאגף טעוני הגנה. לדבריו, העזרה שהושיט לרשויות החקירה והתביעה גם לאחר שנגזר דינו ניתנה על רקע התחייבות המדינה לסייע לו בקשר לתנאי מאסרו. כן טען שהסיכון לשלומו עליו נשען השב"ס אינו רציני, שכן הוא מסתמך על מידע מיושן, ומכל מקום, ניתן להגן עליו כראוי באגף טעוני הגנה. הוא מתלונן קשות על תנאי הבידוד ועל הקושי והמצוקה הנגרמים לו עקב כך, והשפעתם הקשה על מצבו הנפשי.

במישור המשפטי, טוען המבקש כי מקרה זה מעורר שתי שאלות הראויות לבירור בפני בית משפט זה: הראשונה - המשקל שיש ליתן להפרת הבטחה מינהלית בהחלטה אם להחזיק אסיר בהפרדה; והשנייה - כיצד יש להשתמש בסמכות ההפרדה הקבועה בסימן ב'1 ל פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] , תשל"ב-1971 . בענין זה, הוא טוען כי החזקה בהפרדה לצורך הבטחת שלומו של המוחזק יש להפעיל כמוצא אחרון ולא כברירת מחדל, ורק מקום שקיים בסיס איתן לקיומו של סיכון של ממש. עוד הוא טוען כי ככל שמתארכת תקופת ההפרדה כך גדל והולך הנטל המוטל על המשיב לשכנע כי לא ניתן להבטיח את שלום האסיר בדרכים שתפגענה פחות בדרך חייו והתנהלותו בכלא. לבסוף, הוא טוען כי על בית המשפט לשקול בכל מקרה המובא בפניו הפרדה לתקופה קצרה מהתקופה המקסימלית הקבועה בחוק.

4.

המשיב טוען כי לא ניתנה כל הבטחה מינהלית למבקש לפיה הוא יועבר מתנאי ההפרדה, לתנאי החזקה רגילים; יחד עם זאת, השב"ס טוען כי הוא ממשיך לבחון אפשרויות להקלת תנאי מאסרו של המבקש. במישור המשפטי, טוען המשיב כי הבקשה אינה מגלה שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור, וכי ההחלטה להורות על המשך החזקת המבקש בהפרדה היא סבירה, עניינית ומושתתת על תשתית ראייתית הולמת, ולפיכך אין מקום להתערב בה.

הכרעה

5.

כלל הוא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר ניתנת רק במקרים חריגים, מקום שמתעוררת סוגיה עקרונית או בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל, תק-על 86(2) 1134; רע"ב 6526/97 דוידי נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 97(4) 190, פיסקה 5; רע"ב 6901/98 זיאדה נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 99(1) 1347, פיסקה 6; רע"ב 5607/05 חתואל נ' שרות בתי הסוהר, תק-על 2005(3) 2503, פיסקה 6) . כך הדבר גם בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בענין החזקת אסיר בהפרדה (רע"ב 3713/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: ענין

פלוני) , פיסקה 7).

עניינה של הבקשה שבפנינו מופנה כלפי החלטת בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את בקשת שב"ס להאריך הארכה נוספת את תנאי ההפרדה של המבקש. היא משיגה על שיקול הדעת השיפוטי שהופעל על ידי בית המשפט, בהעריכו את הסיכון הצפוי לשלומו של המבקש באם יועבר לתנאי החזקה רגילים, ובשוללו את הטענה כי ניתנה הבטחה מינהלית למבקש להעבירו לתנאי מאסר רגילים.

עיקרה של הבקשה הוא, איפוא, בהתייחסות פרטנית לנסיבות המקרה הקונקרטי שלפנינו. אין בה כל רובד עקרוני בעל אופי כללי, שיש לו חשיבות החורגת מגדר עניינם של הצדדים שלפנינו. אי לכך, לא מתקיימים בבקשה זו התנאים הנדרשים למתן רשות ערעור.

6.

עם זאת, מאחר שמדובר בסוגיה הנוגעת לזכויות אדם, ונוכח התקופה הממושכת שבה מוחזק המבקש בתנאי הפרדה, אני רואה מקום להידרש לטענות המבקש גם לגופן ולהביע את עמדתי לגביהן.

סעיף 19ב לפקודת בתי הסוהר קובע:

19ב.

מטרות ההפרדה

ניתן להחזיק אסיר בהפרדה אם ההפרדה נדרשת לאחד מאלה -

(1)

ביטחון המדינה;

(2)

ביטחון בית הסוהר;

(3)

שמירה על שלומם או על בריאותם של האסיר או של אסירים אחרים;

(4)

מניעת פגיעה ממשית במשמעת ובאורח החיים התקין של בית הסוהר,

והכל כשלא ניתן להשיג את מטרת ההפרדה בדרך אחרת.

לענין החזקת אסיר בהפרדה על פי הוראת בית המשפט, קובע סעיף 19ה לפקודת בתי הסוהר:

19ה.

הפרדה בהוראת בית משפט

(א)

(1)

לא יוחזק אסיר בהפרדה בתא לבדו תקופה העולה על שישה חודשים, אלא אם כן הורה בית המשפט לעשות כן; הורה בית המשפט לעשות כן, יקבע את תקופת ההחזקה בהפרדה, ובלבד שלא תעלה על שישה חודשים;

(2)

לא יוחזק אסיר בהפרדה בתא עם אסיר או אסירים אחרים תקופה העולה על 12 חודשים, אלא אם כן הורה בית המשפט לעשות כן; הורה בית המשפט לעשות כן, יקבע את תקופת ההחזקה בהפרדה, ובלבד שלא תעלה על 12 חודשים;

(3)

הורה בית המשפט כאמור בפסקאות (1) או (2), רשאי הוא לשוב ולהורות כן מעת לעת.

(ב)

הדיון בבית המשפט יתקיים בנוכחות האסיר או בא כוחו.

סעיף 19ו מסדיר הליך עיון חוזר בבקשה להחזרה בהפרדה:

19ו.

עיון חוזר

אסיר בהפרדה רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בהחלטה שניתנה על ידו אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות, באופן שיש בו כדי להשפיע על החלטתו; בעיון חוזר, רשאי בית המשפט לקיים את ההחלטה, לבטלה או לתת אחרת במקומה.

בדיון בבקשה הנוגעת להחזקת אסיר בהפרדה רשאי בית המשפט לסטות מדיני הראיות ולשמוע ראיות במעמד צד אחד, אם שוכנע שהדבר נחוץ מטעמים של בטחון המדינה (סעיף 19ח לפקודה).

7.

כבר נפסק, לא אחת, כי החזקת אסיר בתנאי הפרדה היא בבחינת חריג לעיקרון לפיו, דרך כלל, יוחזק אסיר ביחד עם כלל האסירים. עקרון זה נובע מההכרה, כי

לאסיר עומדת זכות לקיום אנושי בסיסי בין כתלי הכלא, בכפוף להגבלות המתחייבות מצרכי המאסר עצמו ושלילת החופש האישי הנובעת ממנו. חיים בסביבה אנושית הם צורך חיוני לאדם, וניתן לשלול אותם או להגבילם רק בהתקיים טעמים מיוחדים וכבדי משקל לכך. גם בהתקיים טעמים כאלה, על החזקת אסיר בהפרדה להצטמצם אך למשך הזמן ההכרחי לכך, ועל הרשות המוסמכת לבחון באופן רצוף את המשך הצורך וההצדקה בהפרדה, מתוך הכרה בחובה לצמצם ככל הניתן את הפגיעה באסיר. יתר על כן, גם בהינתן צורך מובהק בתנאי הפרדה, על הרשות לבחון, מעת לעת, אפשרויות להקלה בחומרת הפגיעה הנובעת ממנה, למשל דרך העברה להפרדה זוגית, או הקלה אחרת, הכל כפי שהנסיבות עשויות לאפשר. ככל שתקופת ההפרדה מתארכת, כך גובר הנטל על הרשות המוסמכת להצביע על קיומו של צורך חיוני בהמשך החזקה בתנאי הפרדה, נוכח הפגיעה הטמונה בה לזכויותיו של האסיר. על המידתיות הנדרשת בהקשר להפרדת אסיר עמדנו ברע"ב 1552/05 חג'אזי נ' מדינת

ישראל ( תק-על 2005(1) 2924, פיסקה 8), ובענין פלוני (פיסקה 6).

8.

בצד העקרונות האמורים, מוטלת על הרשות המוסמכת אחריות להבטיח את התנהלותו הסדירה של הכלא ולהגן על בטחון יושביו, כמו גם להגן על הציבור מפני סיכונים העלולים להיווצר מפניהם של אסירים. במסגרת אחריות זו של שירות בתי הסוהר, עליו להידרש לעניינים שבבטחון המדינה, בטחון בית הסוהר, שלומו ובריאותו של אסיר, ושמירת המשמעת ואורח חיים תקין של בית הסוהר; ישנם מצבים שבהם החזקת אסיר בהפרדה היא מוצא יחידי העשוי לתת מענה לצורך חיוני הטמון באינטרס ההגנה על הפרט והכלל.

9.

בענייננו, נועדה ההפרדה להגן על בטחונו האישי של המבקש מפני סיכון לפגיעה בשלומו העלולה להתרחש בין כתלי הכלא. עמדת שב"ס בענין זה מבוססת על נתונים המצויים בידיו המאששים חשש זה, והוצג בפני חומר חסוי במעמד צד אחד, התומך בקיומו של סיכון כאמור. מדובר בחומר בעל אופי עדכני המצביע על חשש ממשי לחיי המבקש, ואין מדובר בהשערות בעלמא.

10.

עוד יש לומר כי אין יסוד לטענת המבקש לפיה ניתנה לו הבטחה מינהלית על ידי המדינה כתמורה על עזרתו לרשויות התביעה. לא הוצגה בפני תשתית עובדתית כלשהי לקיומה של הבטחה כזו, ונתינתה גם אינה מתיישבת עם מהותה של עילת ההפרדה שנועדה בבירור להגן על שלומו הפיסי של המבקש. קשה להלום קיומה של הבטחה מינהלית מצד הרשות המוסמכת להעביר את המבקש לתנאי מאסר רגילים כאשר משמעות הדבר היא חשיפתו לסכנת חיים. אילו נעשה כך, היה בכך כדי להשיל מהאחריות המוטלת על הרשות הציבורית להגן על בטחונו האישי של אסיר הנתון לסכנת חיים, וקשה להניח שהמדינה היתה נותנת יד למהלך כזה.

עם זאת, מהנתונים שהובאו עולה כי היתה נכונות מצד הגורם המוסמך לשקול הקלה בתנאי ההפרדה החלים על המבקש במובנים מסוימים, אך בין נכונות כזו לקיום הבטחה מחייבת גם בענין זה רחוקה הדרך. נכונות זו קבלה ביטוי מעשי בהעברת המבקש לכלא אחר שבו תנאי ההפרדה מתונים יותר, ועלתה אף אפשרות להעביר את המבקש להפרדה זוגית, אלא שהוא עצמו חזר בו מרצונו זה. הנכונות לבחון אמצעים להקלת תנאי ההפרדה היא בבחינת חובה החלה על הרשות המוסמכת כל העת, ועליה להמשיך בקו זה גם בעתיד, אולם למותר לומר כי אפשרויות השינוי תלויות ומותנות בנסיבות הנוגעות לבטחונו האישי של המבקש, כפי שתתפתחנה מעת לעת.

11.

בשים לב לנתונים ולחומר שהוגש, אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת, הסבורה כי ההגנה על בטחונו האישי של המבקש מחייבת המשך החזקתו בהפרדה לפי שעה. ככלל, בית המשפט לא יחליף את שיקול דעת שב"ס בשיקול דעתו שלו, אלא מקום שנמצאה חריגה מהותית ממתחם הסבירות (ע"פ 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי , פ"ד מז(3) 802, בעמ' 804; רע"ב 3172/99 יגאל עמיר נ' שירות בתי הסוהר , תק-על 99(3) 54, פיסקה 5). טענתו של המבקש כי רצונו לחזור לתנאי החזקה רגילים וכי הוא נכון לקחת אחריות על גורלו אינם מהווים עילה טובה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא ולהורות לרשות המוסמכת לשנות מקו פעולתה. הנוהלים ביחס להפרדה נועדו, בין היתר, להגנה על בטחונו האישי של האסיר. זהו חלק מאחריותו של בית הסוהר, ועליו לשקוד עליה ולקיימה (רע"ב 6495/05 חגי עמיר נ' שירות בתי הסוהר , תק-על 2006(1) 3312, פיסקה 7; רע"ב 6032/02 קרדנס נ' מדינת ישראל , תק-על 2002(3) 1721; רע"ב 489/04 זוזיאשווילי נ' שירות בתי הסוהר , תק-על 2004(1) 1096, פיסקה 3; בג"צ 324/86 חמאד נ' מפקד כוחות צה"ל, פד"י מ(3) 361, בעמ' 362). נכונותו של האסיר להעמיד עצמו בסיכון בחזרה לתנאי מאסר רגילים אינה משחררת את שירות בתי הסוהר מאחריותו להגן על שלומו, וכל עוד לא חלפה סכנה ממשית לכך, ומקום שתנאי הפרדה הם מענה יחיד מפני הסכנה, על הרשות המוסמכת לאחוז באמצעי זה, חרף הקושי והפגיעה שיש בו לאיכות חייו של האסיר, ועל אף נכונותו של האסיר ליטול על עצמו סיכונים (רע"ב 4489/02 צבי בן ארי (לרנר) נ' שירות בתי הסוהר , תק-על 2002(3) 809 ). שהרי בטחון החיים קודם לתנאי החיים. באיזון שבין בטחון חייו של האסיר לבין תנאי חייו במסגרת הכלא, יש לתת בכורה לערך הראשון, במידה ובהיקף ההכרחיים להשגת ההגנה האישית (רע"ב 8866/04 המל נ' שירות בתי הסוהר , תק-על 2004 (3) 3382).

12.

אף שבשלב זה אין מנוס מהמשך החזקתו של המבקש בתנאי הפרדה, שומה על שירות בתי הסוהר לשקוד כל העת על בחינת אפשרויות להקל על תנאים אלה ככל שהדבר ניתן ומתיישב עם ההגנה על שלומו ובטחונו האישי. ככל שהזמן מתארך ומועקת ההפרדה על האסיר גוברת, כך נדרש הגורם המוסמך לבחון ביתר שאת את אפשרויות ההקלה עם תנאים חריגים אלה. בענייננו, שב"ס נקט אמצעים במסגרת זו בהעבירו את המבקש לבית סוהר אחר שבו אגף הפרדה פחות מבודד. כן היה נכון לשקול אפשרות של הפרדה זוגית אלא שהדבר לא נשא פרי עקב סירובו של המבקש לכך ועמידתו על העברתו לאגף טעוני הגנה. מכל מקום, גם כך, שומה על שירות בתי הסוהר להמשיך ולשקוד על חיפוש פתרונות אפשריים להקלה על מצוקתו של המבקש, גם כל עוד ההפרדה היא בבחינת גזירה בלתי נמנעת.

13.

על יסוד כל אלה, דין הבקשה להידחות.