רע"ב 8866/04 גור המל נ. שירות בתי הסוהר

1.המבקש הוא אסיר עולם המרצה את עונשו בכלא איילון. הוא אדם דתי, שומר מצוות. לפני כחודשיים וחצי הועבר לאגף הפרדה לאחר שהיה מעורב בארוע אלים באגף התורני של בית הסוהר בו הוא מוחזק. הוא ביקש מהממונים עליו להקים סוכה לקראת חג הסוכות. רשויות שב"ס סרבו לבקשה משיקולי בטחון בכלא ומצאו כי שיקולים אלה גוברים על זכויות האסיר במימוש מצוות הדת, מקום שיש במימוש כזה כדי להוות סכנה לשלום הציבור.

2.בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט גורפינקל) דחה את עתירת האסיר שהוגשה בענין זה, וקבע כי עמדת רשויות בית הסוהר מקובלת עליו והוא מאמץ אותה. על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור.

3.אין מקום להיענות לבקשה. ראשית, ייאמר כי הסוגיה העולה בבקשה זו אינה בעלת אופי עקרוני כללי אלא היא עוסקת בענין פרטני הקשור במבקש, ומבחינה זו לא קמה עילה למתן רשות ערעור בעתירת אסיר.

אולם גם לגופה של הבקשה, אין מקום להתערב בהחלטת רשויות שב"ס ובהחלטת בית המשפט המחוזי שאימצה עמדה זו.

רשויות הכלא הינן הגורם המוסמך המפקח והאחראי לשמירת הסדר, המשמעת והבטחון בכלא. חובתן לדאוג לבטחון השוהים בכלא ולהגן עליהם מפגיעה ומאלימות. בד בבד, אמורות רשויות הכלא לאפשר לאסירים לממש את מצוות דתם ולכבד את האוטונומיה של הפרט לחיות באמונתו גם כשהוא כלוא מאחורי סורג ובריח כל עוד הדבר מתיישב עם שמירת החוק והסדר במקום.

עם זאת, כאשר קיים ניגוד בין אמצעי הבטחון הנדרשים כדי להגן על שלום השוהים בכלא לבין מיצוי מצוות האמונה של האסיר, אין מנוס ממתן עדיפות לצרכי ההגנה על שלום האסירים באותה מידה ובאותו היקף שהם הכרחיים להשגת מטרה זו. מעבר למידה הכרחית זו, יש לעשות את כל שניתן כדי לתת לפרט להגשים את חופש הדת ואת מצוות אמונתו, גם כאשר הוא נתון במשמורת החוק.

במקרה זה, המבקש, אסיר עולם, היה מעורב בארוע אלים בכלא, ונוכח הסכנה שראה הגורם המוסמך בשב"ס בעקבות כך, הורה על העברתו של המבקש לאגף הפרדה בבית הסוהר. על פי עמדת רשויות שב"ס, באגף ההפרדה לא ניתן להקים סוכה משיקולי בטחון. מצד שני, העברת המבקש לאגף אחר, שם ניתן להקים סוכה, אינה מתיישבת עם צרכי הבטחון במקום שבעטיים הועבר להפרדה. אינני רואה מקום להתערב בשיקולים אלה של רשויות שב"ס, שהם הגורם המקצועי שבידיו הידע המקצועי ושיקול הדעת להחליט, על פי הנתונים שבידו, באלו אמצעים יש לנקוט כדי להסיר סכנה ואיום על בטחון השוהים בכלא. הנחתי – וזו לא נסתרה – כי השיקולים לענין זה הינם ענייניים וסבירים, ואין להתערב בהם.

כללו של דבר: אין מקום ליתן רשות ערעור בעתירת האסיר, והיא נדחית.