רע"ב 7441/18מחמד נאשף נ. שירות בתי הסוהר

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 20.9.2018 (השופט א' משניות , עת"א 1106-09-18), בגדרו נעתר בית המשפט לבקשת המשיב, שירות בתי הסוהר (להלן גם: שב"ס ), להורות על המשך החזקתו של המבקש בהפרדת יחיד (להלן: הבקשה ו- פסק הדין , בהתאמה). יצוין כבר עתה כי המבקש אינו מלין על עצם ההחלטה להוסיף להחזיקו בהפרדה, ובבקשה הוא עומד על הצורך בהשמתו בהפרדה זוגית יחד עם אסיר מסוים, שאינו מוחזק בהפרדה, אמיר ג'בארה (להלן: ג'בארה ).

2.

המבקש הוא אסיר ביטחוני, המרצה עונש מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים החל מיום 14.9.2016 בגין הרשעתו במסגרת הסדר טיעון, יחד עם שני נאשמים נוספים – ובהם ג'בארה – בביצוע עבירות של תמיכה בארגון טרוריסטי, קשירת קשר לביצוע פשע מתוך מניע עוינות כלפי הציבור, הסגת גבול כדי לעבור עבירה מתוך מניע עוינות כלפי הציבור והצתה בנסיבות מחמירות בצוותא. כמו כן הורשע המבקש גם בביצוע עבירות איומים (ת"פ 19019-10-16, השופט ע' קובו ; ערעור על גזר הדין נדחה ביום 11.11.2018 במסגרת ע"פ 1214/18). לפי הנמסר המבקש צפוי להשתחרר בעוד כחמישה חודשים, ביום 26.7.2019 (שחרור מנהלי); ומועד שחרורו המלא יחול ביום 13.9.2019.

תחילה הוחזק המבקש באגף השמור בבית הסוהר "אשל", ובהמשך נקבע כי יש להעבירו לבית הסוהר "רמון". לפי הנמסר, מיד בסמוך להעברתו ל"רמון", ביום 18.3.2018, הוחלט להחזיק את המבקש בהפרדת יחיד " בגין התנהגות שלילית וכוחניות, מעמדו המעורער בגין התנהגותו וכוונות פגיעה בו וסכסוכי חמולות "; ותקופת החזקתו בהפרדה הוארכה מעת לעת על ידי הגורמים המוסמכים לכך בשב"ס, בהתאם להוראות סעיף 19ג לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה ). לקראת תום התקופה המרבית שניתן להחזיק אסיר בהפרדת יחיד בלא שעניינו יובא לפני בית המשפט (שישה חודשים), ביום 23.7.2018 קיימה הועדה המחוזית לניהול אסירים דיון בעניינו של המבקש בהתייחס להמשך החזקתו בהפרדה (להלן: הוועדה ), שבמסגרתו הוצגו לה חוות דעת מקצועיות ובהן חוות דעת רפואית וחוות דעת סוציאלית שלפיהן אין מניעה להוסיף להחזיק את המבקש בהפרדה. בתום הדיון הוחלט לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יורה על המשך החזקת המבקש בהפרדת יחיד למשך שישה חודשים נוספים (לפי סעיף 19ה לפקודה); וזאת לשם שמירה על שלומו וביטחונו, וכן שמירה על הביטחון, הסדר והמשמעת בבית הסוהר. יצוין בהקשר זה כי עמדתו של המבקש שלפיה הוא מעוניין לשהות בהפרדה זוגית אולם רק עם ג'בארה, הוצגה לפני הוועדה; ומהחומר החסוי שהובא בפניה אף התברר כי נבחנה אפשרות להשים את המבקש בהפרדה זוגית עם אסיר אחר המוחזק באגף ההפרדה, אולם לאחר בדיקה התברר כי לא ניתן לשלב את השניים יחד.

3.

בפסק הדין מיום 20.9.2018 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת שב"ס להוסיף ולהחזיק את המבקש בהפרדת יחיד למשך שישה חודשים נוספים. במסגרת פסק הדין צוין כי מהחומר החסוי שהוצג לפני בית המשפט עולה כי קיים נגד המבקש מידע מודיעיני שלילי מהזמן האחרון, וכן כי ישנן כוונות לפגוע בו. כן צוין כי אף שניכר שהמבקש מעוניין לשהות בהפרדה זוגית רק עם אסיר מסוים שאינו מצוי בהפרדה, ג'בארה, " מכלל ההן ניתן ללמוד על הלאו, כי אם לא בהפרדה זוגית עם אותו אסיר, המשיב (המבקש דכאן-ע'ב') מבקש להמשיך להיות בהפרדת יחיד "; ועוד נאמר כי עמדה זו אף עולה מהמידע המודיעיני שהוצג לבית המשפט. בית המשפט הוסיף והפנה לעמדת שב"ס שלפיה לא ניתן לשלב אסיר שאינו בהפרדה עם אסיר שמוחזק באגף הפרדה, וקבע כי בניגוד לעמדת המבקש לא נקבע לאחרונה תקדים מחייב בעניין זה. בהתאם נקבע כי החזקתו של המבקש בהפרדת יחיד מוארכת לשישה חודשים נוספים, החל מיום 17.9.2018 – ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

במסגרת הבקשה טוען המבקש כי בנסיבות שבהן המבקש וג'בארה הביעו את רצונם והסכמתם המפורשת להיות מוחזקים יחד בהפרדה זוגית, נדרש היה לבחון את התאמת ג'בארה לשהייה בהפרדה זוגית – ולדבריו ההחלטה לפסול אפשרות זו על הסף אף שמדובר בחלופה מידתית יותר, וזאת רק משום שלא מתקיימות ביחס לג'בארה עילות להשמתו בהפרדה, אינה החלטה סבירה. משכך, נטען כי יש לקבוע שאין למנוע אפריורית מאסיר שלא מתקיימת לגביו עילת הפרדה, את האפשרות לשהות בהפרדה זוגית, מקום שהוא מסר הסכמה מדעת לכך; בפרט מאחר שאין לעמדה זו עיגון כלשהו בדין. כן נטען כי הגיעה העת לקבוע כי מקום שמדובר בהחלטה שעניינה הפרדה, עומדת לאסיר זכות ערעור ועל כן יש לבטל את הוראת סעיף 19ז לפקודה שלפיה ערעור על החלטה כזו ייעשה אך ברשות בית המשפט. לשיטת המבקש קביעה זו מתבקשת לנוכח הוראות חוק יסוד: השפיטה, וכן בהינתן הפגיעה האנושה שנגרמת לאסיר עקב החזקתו בהפרדה.

שב"ס מצידו טוען כי יש לדחות את הבקשה, ולדבריו אין עילה להתערבות בפסק הדין שכן מהחומר המודיעיני על אודות המבקש עולה כי לא ניתן להסתפק באמצעי אחר, זולת המשך החזקת המבקש בהפרדה, כדי להבטיח את מטרות ההפרדה. לטענת שב"ס הוראות הדין מצביעות על כך שכאשר לא מתקיימת עילת הפרדה ביחס לאסיר, לא ניתן להחזיקו בהפרדה, וזאת אף אם לכאורה הביע רצונו בכך; ועל כן לא ניתן בשלב זה לשלב את המבקש יחד עם ג'בארה – אף שבעבר ולפרקי זמן קצרים השניים שהו יחד באותו תא (בתקופה שבמרביתה הייתה עילה להחזקת ג'בארה בהפרדה). בהקשר זה צוין כי למבקש לא עומדת זכות קנויה לדרוש להשתלב בהפרדה זוגית עם אסיר מסוים דווקא; וכי נבחנה האפשרות של החזקת המבקש בהפרדה זוגית עם אסיר אחר שמוחזק בהפרדה, אולם נמצא כי הדבר אינו אפשרי. עוד מוסיף שב"ס כי גורמי הביטחון מתנגדים לשהיית המבקש וג'בארה באותו בית סוהר, לא כל שכן באותו אגף או תא ולהערכתם יש בכך משום " פוטנציאל וסיכון בטחוני, זאת נוכח עברם המשותף של השניים כאמור וההשפעה השלילית שיש לאחד על האחר ". נוסף על כך, נטען כי יש לדחות את הטענה בדבר זכות ערעור על החלטה שעניינה החזקה בהפרדה, משטענות אלה כבר נדונו בבית משפט זה ונדחו – ואין מקום להידרש להן פעם נוספת במסגרת הבקשה דנן.

5.

דין הבקשה להידחות.

נקודת המוצא לדיון היא כי המבקש אינו מלין על עצם ההחלטה להחזיקו בהפרדה, וטענותיו מתמקדות בכך שכלל לא נבחנה האפשרות לשלבו בהפרדה זוגית יחד עם ג'בארה. מסקנה זו נתמכת בכך שמבירור שנערך לאחרונה עם המבקש (לאחר שהוגשה הבקשה) – כפי שעדכן המשיב – עולה כי המבקש מעוניין להוסיף לשהות בהפרדה עד למועד שחרורו ממאסר. מכאן שהשאלה העיקרית שעל הפרק היא אם נפל פגם בכך שלא נבחנה התאמתו של ג'בארה להחזקה בהפרדה יחד עם המבקש, חרף הסכמתו של ג'בארה לכך.

6.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, על הנספחים שצורפו להן, לרבות החומר החסוי מטעם המשיב – שוכנעתי כי אין מקום להתערב בפסק הדין. החזקה בהפרדה, ובפרט הפרדת יחיד, נושאת בקרבה פגיעה קשה בצרכיו החיוניים של האסיר, לנוכח הבידוד שהיא גוזרת עליו מפני סביבה אנושית (רע"ב 2635/13 אבוטבול נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (5.6.2013)). בהתאם, אף שלעיתים החזקה בהפרדה היא הכרחית על מנת להגן ולשמור על ביטחונו של האסיר, על ביטחונם של אסירים אחרים ועל הסדר והמשמעת בבית הסוהר – החזקת אסיר בהפרדה (ובמיוחד הפרדת יחיד) צריכה להיות בגדר מוצא אחרון, כאשר לא ניתן להשיג את מטרת ההפרדה בדרך אחרת, כפי שנקבע במפורש בדין (סעיף 19ב לפקודה). ומכאן גם החובה לפעול לצמצום משך השהייה בהפרדה ולבחון באופן תדיר קיומן של חלופות מידתיות יותר, בהן הפרדה זוגית (ראו והשוו: רע"ב 6849/11 הררי נ' נציב שירות בתי הסוהר , פסקה 6 (8.11.2011); רע"ב 697/13 מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר נ' מוסלי , פסקה יד (5.3.2013); רע"ב 10/06 אטיאס נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 7 (9.5.2006)). יצוין בהקשר זה כי ההחלטה כיצד לשבץ אסירים בבתי הסוהר, ובהן ההחלטה אם ניתן לשלב אסיר בהפרדה זוגית, היא החלטה הנתונה לשיקול הדעת המקצועי של שב"ס, ולאסיר לא עומדת זכות קנויה לדרוש כי ישלבו אותו בהפרדה זוגית עם אסיר מסוים דווקא (ראו והשוו: רע"ב 5958/17 אדרי נ' שירות בתי הסוהר - מחלקת האסיר - זימונים , פסקה 6 (8.11.2017)).

אינני מוצאת פגם בכך שלא נבחנה התאמתו של ג'בארה לשהייה באגף ההפרדה. כך, בין היתר, בהינתן שג'בארה הורשע בביצוע העבירות יחד עם המבקש; לנוכח העובדה שבשלב זה אין עילה להחזקתו של ג'בארה בהפרדה; וכן בהיעדר כל אינדיקציה לכך שהוא בכלל הגיש בקשה מטעמו לעבור לאגף ההפרדה – והדברים הובאו מפי המבקש בלבד. וכאן המקום להזכיר כי לעמדת גורמי הביטחון שילוב המבקש וג'בארה באותו בית סוהר, לא כל שכן באותו אגף או תא, נושאת בקרבה סיכון ביטחוני פוטנציאלי. לצד זאת, בענייננו ניכר כי נעשה ניסיון לשלב את המבקש עם אסיר אחר המוחזק בהפרדה, כך שהוא ישולב בהפרדה זוגית (חלופה שפגיעתה פחותה), אולם לאחר בדיקה התברר כי הם אינם מתאימים לשהות יחד. במצב דברים זה, סבורתני כי ההחלטה להאריך את החזקת המבקש בהפרדת יחיד בלא לבחון את התאמת ג'בארה להפרדה והשמתו יחד עם המבקש – כפי שמבקש האחרון – היא סבירה ואין מקום לשנות ממנה.

7.

משנמצא כי אין מקום להתערב בפסק הדין בהתחשב בנסיבות הפרטניות שפורטו בבקשה, אינני נדרשת לטענותיו של המבקש בנוגע לאפשרות הכללית לשלב אסיר "רגיל" בהפרדה. עם זאת יוער בהקשר זה, כי על פניו טמון קושי בבחינת בקשה מעין זו כאשר היא מוגשת מטעם האסיר שמוחזק בהפרדה ולא על ידי האסיר שמשולב באגף הרגיל – כפי שאירע בענייננו.

אלה הם פני הדברים גם בקשר לטענתו של המבקש כי הגיעה העת לבטל את סעיף 19ז לפקודה, ובהתאם לקבוע כי על החלטה שעניינה הפרדה ניתן לערער בזכות ולא רק ברשות. אף שבפסיקת בית משפט זה הובעו גישות שונות ביחס לאמות המידה החלות על בקשות רשות ערעור שבהן ההחלטה השיפוטית הראשונה התקבלה למעשה בבית המשפט המחוזי (ראו למשל: רע"ב 7047/17 זיו נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 5 והאסמכתאות שם (30.10.2017)), בקשת רשות הערעור שלפניי איננה המסגרת המתאימה לדיון בחוקתיות סעיף 19ז לפקודה. כך בפרט משלא נערך בה ניתוח חוקתי ממשי המבאר מדוע יש לנקוט בסעד הקיצוני של פסילת סעיף חוק שנחקק לפני קרוב לעשרים שנה (ראו והשוו: בג"ץ 5091/18 סנט אונורה בע"מ נ' רשות האכיפה והגבייה , פסקה 3 (19.11.2018)). בהעדר ניתוח חוקתי כאמור, לא ניתן להתייחס ברצינות לטענות המבקש בנוגע לסעיף 19ז לפקודה, והרושם הוא שטענות אלה הועלו רק על מנת "לעבות" את הנופך העקרוני שביקש המבקש לשוות לבקשה, אף שכל כולה נטועה בנסיבות המקרה הפרטני. למעלה מן הצורך, ובלא לטעת מסמרות, יוער כי בית משפט זה כבר עמד על כך ש"הגרעין הקשה" של הזכות החוקתית לערעור אינו נוגע לערעור בזכות דווקא, אלא לעצם זכות הגישה לערכאה גבוהה יותר שתדון בענייננו של בעל הדין בשנית – בין בזכות בין ברשות; ולפי גישה זו הגבלת היכולת של בעל דין להשיג על החלטה ברשות בלבד, אינה עולה כדי פגיעה בזכות חוקתית (רע"ב 4393/11 מוסלי נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (8.11.2011); רע"ב 5453/08 דרי נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 4 (25.6.2008) ).

8.

בהינתן כל האמור, הבקשה נדחית.