רע"ב 3770/14 עבדאללה חרובה נ. שרות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כבוד השופט י' אברהם) מיום 25.2.2014 בה נדחתה עתירת המבקש לשלבו בהליך שיקום בין כתלי בית הסוהר.

1.

המבקש, יליד שנת 1989, הוא אסיר המרצה החל מיום 1.4.2009 עונש של אחת עשרה שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בגין ביצוע שורה של עבירות ביטחוניות הכוללות גילוי החלטה לבגוד, קשירת קשר לסייע לאויב במלחמה וכן עבירות בנשק. על פי עובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המבקש במסגרת הסדר טיעון, בשנת 2008 יצר המבקש קשר עם אחר באמצעות האינטרנט והשניים הסכימו כי בתגובה למבצע צבאי שערכה ישראל בעזה יש לפעול נגדה בדרך של פיגועים, וכי לשם כך על המבקש ללמוד להכין מטעני חבלה. בהמשך, ועל מנת לקדם את הקשר שנרקם בין השניים עסק המבקש בלימוד מעמיק של הוראות הכנת מטעני חבלה, ייצר מטען חבלה מאולתר וניסה לייצר שני אקדחים מאולתרים. עוד צוין בכתב האישום כי המבקש יצר קשר עם נאשם נוסף באקראי באמצעות האינטרנט, וגם עמו קשר קשר לפגיעה בישראל באמצעות פיגועים. במסגרת הקשר שוחחו השניים, בין היתר, אודות הדרכים לקידום הקשר, מתווים אפשריים לביצוע פיגועים וכן אודות מימון הפעילות. כמו כן הכין המבקש סרטון ובו הדגמה של חטיפת אדם.

נוכח העבירות בהן הורשע מוגדר המבקש כאסיר בטחוני והוא מרצה את עונשו באגף אסירים ביטחוניים בבית הסוהר "גלבוע". ביום 14.1.2014הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בבקשה לשלבו בהליך שיקומי בין כותלי בית הסוהר, וזאת לאחר שבקשות שהגיש בעניין זה לשירות בתי הסוהר לא נענו, לטענתו.

2.

בהחלטתו מיום 25.2.2014 דחה בית המשפט קמא את העתירה בקובעו כי ההחלטה שלא לשלב את המבקש בהליכי שיקום הינה סבירה ועל כן אין מקום להתערב בה. בית המשפט ציין כי מטעוני המשיבים עולה שעד אשר יגובשו תקנות המיישמות את תיקון מספר 42 לפקודת בתי הסוהר (פקודת בתי הסוהר (תיקון מספר 42), התשע"ב-2012) (להלן: תיקון 42 לפקודת בתי הסוהר ) העוסק, בין היתר, בשיקום אסירים גובש בינתיים הליך דו שלבי לבחינת בקשות לשילוב אסירים בטחוניים במסגרות שיקום. על פי הליך זה נבחנים בשלב הראשון סיכויי השיקום של האסיר, בין היתר, על בסיס חוות דעת הניתנות על ידי שירות הביטחון הכללי (להלן: השב"כ ) בדבר עומק האידיאולוגיה שלו ובשלב השני, ככל שנמצא כי קיים סיכוי לשיקום, משולב האסיר בטיפול מול עובדת סוציאלית. עוד צוין כי הליך דו שלבי זה אושר כהליך ביניים על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירות קודמות וזכה להתייחסות חיובית בהחלטתו של השופט נ' סולברג ברע"ב 3786/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (18.8.2013).

לגופו של עניין ציין בית המשפט כי החלטת המשיבים בעניינו של המבקש התקבלה על בסיס הערכת השב"כ לפיה "עומק האידיאולוגיה בה אוחז העותר הוא כה רב כי סיכויי שיקומו אינם קיימים". עוד ציין בית המשפט כי על פי חוות דעת השב"כ שהונחה בפניו המבקש אינו בעל פוטנציאל להשתלב בפעולות שיקום. חיזוק לגישה זו, כך ציין בית המשפט קמא, ניתן למצוא במידע מודיעיני שהוצג לעיונו במעמד צד אחד ממנו עולה כי המבקש ממשיך לשמור על קשריו עם ארגוני הטרור וכן מהתנהגותו של המבקש בין כותלי בית הכלא המצביעה על הזדהותו עם פעילותם של אסירים ביטחוניים אחרים. נוכח הערכות אלה לפיהן סיכויי ההצלחה של הליך שיקומי בעניינו של המבקש הינם קלושים, סבר בית המשפט כי ההחלטה שלא לשלב את המבקש בהליך שיקומי הינה סבירה. עוד ציין בית המשפט בשולי הדברים כי אין המדובר במדיניות אחידה של שירות בתי הסוהר לסרב לשלב אסירים בטחוניים בהליכי שיקום וכי הוצגו בפניו מקרים בהם אסירים ביטחוניים נמצאו מתאימים להליך שיקומי ואף שולבו בו.

3.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה עותר המבקש לשילובו בהליך שיקומי בין כותלי בית הסוהר. המבקש טוען כי דחיית בקשתו להשתלב בהליך שיקומי בעיקר בשל חומרת העבירות בהן הורשע מהווה סטייה מעקרונות שיטת הענישה הנהוגה בישראל ופוגעת באופן בלתי מידתי בזכותו לשוויון ולשיקום. לדידו, חשיבותה של הזכות לשיקום מודגשת בפסיקתו של בית משפט זה ומעוגנת באמנות בינלאומיות, והפגיעה בה במקרה דנן לא מתיישבת עם עקרונות המשפט המנהלי והחוקתי. עוד מדגיש המבקש כי אף שנקבע זה מכבר כי אין פסול ביצירת קטגוריה נפרדת של אסירים ביטחוניים, בין היתר משיקולים של ביטחון המדינה, הזהיר בית משפט זה מפני הגבלת זכויות אסירים ביטחוניים שלא לצורך באמתלת סיווגם הביטחוני או חומרת העבירה שביצעו. המבקש מוסיף וטוען כי על פי הוראות תיקון 42 לפקודת בתי הסוהר, קנויה לו זכות כאזרח ישראלי להשתלב בתוכניות שיקום בכלא וכי אף שחלפו שנתיים מאז תיקון החוק הוא טרם יושם. טענה נוספת אותה מעלה המבקש הינה כי הערכת סיכויי שיקומו על ידי השב"כ מהווה חריגה מסמכות, שכן תפקידו של השב"כ מתמצה בהערכת מסוכנותם של האסירים הביטחוניים ולא בבחינת סיכוייהם לשיקום. הגורמים האמונים על הערכת סיכויי שיקום, כך נטען, הינם גורמי הטיפול שלהם הכלים לערוך אבחון סוציאלי לאסיר ולבחון את צרכיו, התנהגותו, דפוסי החשיבה שלו וכן את התאמת ההליך השיקומי למאפייניו. במקרה דנן, כך טוען המבקש, איש מגורמי הטיפול בבית הסוהר לא פגש בו, לא שאל אותו אודות רצונו להשתקם ולא בחן את בקשתו בצורה מקצועית כנדרש. עוד מציין המבקש כי ביצע את העבירות בגיל צעיר, כי הביע חרטה על מעשיו, כי מלבד קשרים חברתיים שהוא מקיים בתוך הכלא הנובעים מעצם שהייתו בו אין לו זיקה לאף ארגון עוין, וכי לא היה משויך לארגון שכזה גם בעת שביצע את המעשים בגינם הורשע. אשר על כן ונוכח העובדה שמדובר בערעור על פסק דין שניתן בערכאה ראשונה סבור המבקש כי יש להעניק לו רשות ערעור, לבטל את החלטת בית המשפט קמא ולהורות על שילובו בהליך שיקום.

4.

המשיבים טוענים כי יש לדחות על הסף את הבקשה באשר היא נסובה על עניינו הפרטני ונסיבותיו הקונקרטיות של המבקש ואינה מעלה שאלה משפטית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור. עוד מציינים המשיבים כי עד להתקנת תקנות מכוח תיקון 42 לפקודת בתי הסוהר גובש הליך ביניים המאפשר שילוב אסירים בטחוניים אזרחי או תושבי ישראל במסגרות שיקום, וזאת לאחר בחינה פרטנית של נתוניו האישיים של כל אסיר ואסיר. ואולם, המשיבים טוענים כי שילוב אסיר ביטחוני בהליך שיקומי מבוצע רק מקום בו נמצא כי האסיר עומד בתנאי סעיף 4ב לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר 03.02.00 שעניינה "כללים ביחס לאסירים ביטחוניים" (להלן: פקודת הנציבות ). על פי סעיף 4ב לפקודת הנציבות, כך נטען, ניתן לאפשר כליאתו של אסיר ביטחוני בנפרד מאסירים ביטחוניים או להימנע מהטלת מגבלות עליו בהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, שמדובר באסיר שלא היה חבר בארגון עוין ולא סייע לארגון עוין טרם ביצוע העבירה או באסיר ששב"כ קבע לגביו כי ניתק קשריו עם ארגון כאמור וכי חל בו שינוי בולט וממשי. התנאי השני הוא כי ניתנה חוות דעת מטעם שב"כ או גורם בטחוני אחר לפיה לא נשקפת סכנה לביטחון המדינה מאי הטלת מגבלות על האסיר.

במקרה דנן, כך טוענים המשיבים, נמצא כי המבקש אינו עומד בתנאי סעיף 4ב לפקודת הנציבות מאחר שחומרת המעשים בהם הורשע מעידים על קו אידיאולוגי קיצוני בו הוא מחזיק ועל פיו מוכן היה לפעול, ועל כך עמד גם השב"כ בחוות דעתו. עוד טוענים המשיבים כי דיווחי שירות בתי הסוהר מעידים על התנהגות שלילית של המבקש בין כותלי בית הכלא, ובפרט הם מציינים כי במספר הזדמנויות השתתף המבקש בפעולות מחאה של אסירים ביטחוניים כגון השבת ארוחות שסופקו לו בבית הסוהר. בהקשר זה מציינים המשיבים כי אין לקבל את טענת המבקש בפני בית המשפט קמא לפיה אין לו אפשרות מעשית שלא להשיב את הארוחות והם טוענים כי בפני כל אסיר עומדת האפשרות שלא לקחת חלק בפעולות מסוג זה על ידי הודעה לשירות בתי הסוהר. טענה נוספת אותה מעלים המשיבים הינה כי עניינו הפרטני של המבקש נבחן על ידי ראש חטיבת תקון בשירות בתי הסוהר, אשר לא מצאה כי בשלב זה המבקש הינו בעל פוטנציאל שיקומי. משכך, טוענים המשיבים, לא ניתן לקבל את טענת המבקש לפיה ההחלטה לדחות את בקשתו מבוססת אך ורק על חוות הדעת של השב"כ. נוכח כל האמור לעיל סבורים המשיבים כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי זנח את אורחותיו, אמונתו והזיקה האידיאולוגית אשר עמדה בבסיס העבירות שביצע, וכי ההחלטה שהתקבלה בעניינו הינה סבירה ואין מקום להתערב בה.

5.

דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירת אסיר תינתן, ככלל, מקום בו עולה מן הבקשה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או עניין לציבור החורגים מנסיבותיו הפרטניות של המבקש (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 6901/98 זיאדה נ' שרות בתי הסוהר , פסקה 6 (17.1.1999); רע"ב 6965/11 לב נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 6 (1.12.2011)). לא מצאתי כי הבקשה דנן נמנית עם מקרים אלו. טענות המבקש נטועות בנסיבותיו הפרטניות ואיני סבורה כי הן מעוררות שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור. גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. החלטת המשיבים שלא לשלב את המבקש בהליך שיקומי בעת הזו התבססה על מספר טעמים, ובהם חומרת העבירות בהן הורשע המצביעה על עומק האידיאולוגיה שהניעה אותו לבצען; חוות דעת השב"כ; חוות דעת ראש חטיבת התקון בשירות בתי הסוהר; וכן מידע מודיעיני, אשר הוצג גם בפניי, ממנו עולה כי המבקש לא ניתק את קשריו עם ארגוני הטרור. על כן, ובניגוד לטענות המבקש, ההחלטה בעניינו לא התקבלה על בסיס הערכת השב"כ בלבד והיא נסמכת על בחינה פרטנית של נסיבותיו ממנה עולה כי לעת הזו פוטנציאל שיקומו הינו נמוך ביותר. בדין קבעו, אפוא, המשיבים כי אין מקום לשלבו בהליך שיקומי לעת הזו.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.